רוק מתקדם > פסטיבלים > רוק באופוזיציה
דו"ח פסטיבל רוק באופוזיציה הראשון (2007)
סיכום פסטיבל ה"ריו" הראשון, שהתקיים בצרפת, ב-13-15 באפריל 2007;
הלהקות שהשתתפו: מאגמה, פאוסט, פרזנט, זאו, גואפו, נבלנס, סאל גבאו, מטס אנד מורגן, פיטר בלגווד טריו ועוד
טס לצרפת, נכח וכתב: אורי ברייטמן
תמונות: פטר זונדלוף
נכתב: 22 אפריל 2007
לוגו הפסטיבל
לאחר שעוזי עזרתי רשם בהרחבה על פסטיבל בורג-הרצברג 2001 בפורום נענע, ואחריו גיא טלמור אזר אומץ כדי לדווח על פסטיבל נירפסט 2002 בארה"ב; ולבסוף יניב ש' לא הותיר אבן על אבן מפסטיבל גובאיה פורטוגל 2005, לא נותר דבר שיעצור ישראלי חוצפן נוסף מלפקוד את פסטיבל "רוק באופוזיציה" (Rock in Opposition) הראשון.
עברו כמעט שלושים שנה מאז נוסדה תנועת "רוק באופוזיציה", בלונדון של מרץ 1978. עכשיו לקחה על עצמה צרפת, השכנה, את מושכות האופוזיציה של הרוק, ואירגנה פסטיבל בועט ונועז, שאולי יהפוך למסורת, ואולי לא (עדיף לא, כי אופוזיציה ומסורת לא הולכים ביחד). מחיר הכרטיס היה נמוך במכוון: רק 63 יורו ל-9 הופעות בשלושה ימים. ארגון רוקטיים, מפיקי הפסטיבל, שזכו למימון ציבורי נדיב, רצו לעודד את התיירות לאיזור העיר אלבי (Albi), ולכן יזמו אירוע תרבותי שמטרתו היא למשוך חובבי מוסיקה אניני-טעם אל מחוץ לפריז הגדולה והמסנוורת.
מארגני "פסטיבל רוק באופוזיציה" הראשון בנו תוכנייה מרשימה-למדי, הפונה למי שלא מפחד מפרוג תוקפני ומוזר: מאגמה (Magma) הפריזאית, מלכת ז'אנר ה-Zeuhl הצרפתי, היא כמובן האטרקציה המרכזית. מסביבה עומדות להקת פאוסט (Faust), המייצגת את האוונגארד הגרמני והקראוט-רוק; פרזנט (Present) הבלגית, בהנהגת המנהל האמנותי של הפסטיבל, רוז'ה טריגו; זאו (Zao), מן הוותיקות בפרוג הצרפתי; הטריו של פיטר בלגווד, עם כריס קאטלר (הוגה זרם ה"ריו" עם הנרי קאו) וג'ון גריבס -- שלוש דמויות חשובות ברוק המתקדם הבריטי של שנות השבעים; ושמות רעננים בפרוג האופוזיציוני: גואפו (Guapo) הבריטית, נבלנס (Nebelnest) הצרפתית, מאטס/מורגן (Mats/Morgan) השוודית, סאל גבאו (Salle Gaveou) היפנית. חמושים בשילוב מבטיח בין קלאסיקה ואקטואליה, קשישים ופרחחים, מותגים מכובדים לצד שמות מסקרנים -- יצאנו לדרך.
הפסטיבל התקיים באולם הופעות המכונה בית המוסיקה (לה מזון דה לה מיוזיק), בתוך פארק הספורט והשעשועים קאפ ד'קוברט, הממוקם ליד העיירה הצרפתית הקטנה כרמו (Carmoux). במרחק עשרות מטרים מן האולמות נבנה הוסטל חדש, בו לנו רוב האמנים והאורחים שהקדימו להזמין מקומות. ליד האולמות ארגנו המפיקים גם איזור קמפינג, עם כל המתקנים הדרושים. מזג האוויר אמנם לא היה קיצי, וירד מעט גשם לפרקים, אבל אף פעם לא היה קר מדי בשביל לשבת בחוץ.
האירוע הוגדר בינלאומי מהרגע הראשון, אבל השפה השולטת היתה ונשארה צרפתית. קל היה להבחין בנוכחותם של פרוגרים אמריקנים, ספרדים ובריטים בתוך הקהל הצרפתי-ברובו. האווירה היתה ידידותית במיוחד, ומרבית המשתתפים הביטו לכל הכיוונים כדי לזהות פנים מוכרות. כמה חברי פורומים פרוגרסיביים (כמו אתר פרוגרסיב אירז, למשל), קבעו להיפגש בפסטיבל מראש, והתגבשו לכדי יחידה אחת במהירות רבה.
מכיוון שמדובר בפסטיבל קטן עם מספר להקות גבוה-יחסית, הסיכוי של הקהל להיתקל במוסיקאי פרוג היה קרוב ל-100%. כך התערבבו להם בצניעות אמנים פרוגרסיביים, עיתונאים איזוטריים, מנהלי לייבלים זעירים, מפיקים בעלי כוונות טובות וחברים אדיבים של מוסיקאים, עם מספר מצומצם-יחסית של קוני-כרטיסים תמימים ("צרכנים"). מי שאירגן את הפסטיבל בוודאי לא מכר מספיק כרטיסים כדי להרוויח, ולכן ברור שרק מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח) היה יכול ליזום אירוע שכזה.
היום הראשון (שישי, 13/04/07)
פסטיבל ה"ריו" הצרפתי הותאם לאורח-חייו של האירופאי הממוצע, שלרוב מסיים ביום שישי את עבודתו רק בסביבות 16:00. הימים שבת-ראשון הם כבר לב חופשת הסופשבוע, כי שבוע העבודה מתחיל רק ביום שני בבוקר. ההופעה הראשונה תוכננה לשעה 19:00 ביום שישי, תזמון מעט מוקדם מדי, שהיקשה על לא-מעט צרפתים שנסעו כמה שעות כדי להספיק להגיע בזמן. זו הסיבה שבגללה התאחרו שתי ההופעות בערב הראשון, ומי שהגיע בזמן נאלץ לחכות כמעט שעתיים באולם עד שלהקת סאל גבאו (Salle Gaveau) היפנית עלתה על הבמה והפתיעה כמעט את כולם.
אסטור פיאצולה, מלחין ה"טנגו נובו" הארגנטינאי המפורסם, נפטר ב-1992 ולא זכה לפגוש את להקת סאל גבאו. חבל שכך, כיוון שהם לוקחים את סגנון הטנגו שלו בהרכבו המקורי (גיטרה, אקורדיון, פסנתר, כינור וקונטרה-בס) ומוסיפים לו דיסטורשן וחוצפה של רוקרים. העיבודים העשירים של סאל גבאו, הנגינה המלוטשת והאילתורים הוירטואוזיים קנו את הקהל הצרפתי תוך דקות ספורות, והמופע נרשם כהצלחה מסחררת. מנהיג ההרכב, הגיטריסט קידו נאצוקי מלהקת "בונדג' פרוט" (Bondage Fruit), השגיח היטב על חבורת המוסיקאים המיומנת שהצליח לאסוף, והפגין חריצות יפנית אופיינית עם כמה גוונים רוברט-פריפיים קלים. בזמן הקצר שהם פועלים, כבר הספיקו "סאל גבאו" להקליט אלבום ודיוידי בהופעה חיה. הסתערות קלה נרשמה על הדוכן שהציבו מיד לאחר סיום המופע הקצר (כ-50 דקות), ללא הדרן (מדיניות הפסטיבל: אין הדרנים!).
 סאל גבאו בפסטיבל רוק באופוזיציה
דווקא להקת זאו (Zao), הרכב צרפתי ותיק ומכובד משנות ה-70, איכזבה את רוב באי הפסטיבל. זאו, המונהגת על ידי שני יוצאי-מאגמה, הקלידן פאטון כאהן והנשפן יוצ'קו ספר, עברו בהדרגה מ-Zeuhl קל אל ג'אז-רוק אירופאי. לרוע מזלנו, הזמרת שלהם בשנים האחרונות, סינתיה סן-ויל, חלתה והתאשפזה בבית חולים זמן קצר לפני הפסטיבל. זאו נאלצו להמשיך בלעדיה, ודי התקשו לעשות זאת. המוסיקאי הדומיננטי ביותר בהרכב, הנשפן יוצ'קו ספר, לא היה במיטבו, והקהל הרגיש זאת מיד. אחרי מספר קטעים פושרים שנשמעו כמו חזרה על אותו נושא, הלהקה פרשה בהתנצלות ושלחה את הצופים העייפים למיטותיהם הפרוגרסיביות.
זאו - פסטיבל רוק באופוזיציה
היום השני (14/04/07)
אחרי המרירות הקלה של יום שישי בלילה, עם ההופעה הלא-מרגשת של זאו, נפתח יומו השני של פסטיבל רוק באופוזיציה עם הרכב צרפתי צעיר וזועם, המוכר למתי-מעט בתור נבלנס (Nebelnest). הלהקה עברה עליות ומורדות בשנים האחרונות, ולאחר שהוציאה אלבום מעולה ("נובה אקספרס") סבלה משינויים פרסונליים שפגעו קשות באלבומם האחרון, "זפטו" (ZePto). כך או כך, המופע שלהם פתח את היום בסביבות 14:00, ולמרות שלא היה רע בכלל, עדיין סבל משתי בעיות מרכזיות: א) מחסור בתקשורת ישירה עם הקהל; ב) ביצועים בימתיים דומים-מדי לביצועים האולפניים. במילים פשוטות: נבלנס עדיין לא הצליחו לתרגם את המוסיקה שלהם למופע מוסיקלי חי ונושם, וככל הנראה עדיין לא מרגישים בטוחים מספיק כדי לחרוג מן הגרסה המוקלטת שלהם אל עבר הלא-נודע. מי שהכיר היטב את החומר שלהם, לא סבל; אבל רוב הקהל הגיב בקרירות יחסית, ולא יצא מגידרו.
 נבלנס ומסך הוידאו שלהם - פסטיבל רוק באופוזיציה
שעה וחצי אחר כך הציגה להקת פרזנט (בלגיה) את המהדורה האקוסטית שלה, עם שני פסנתרי-כנף במרכז הבמה. מנהיג הלהקה, רוז'ה טריגו, עמל בפרך על עיבודים חדשים לשלוש יצירות של הלהקה, במקביל לעבודתו כמנהל האמנותי של הפסטיבל כולו. מכיוון שבשנים האחרונות איבד טריגו את יכולתו לנגן באופן שוטף על גיטרה וקלידים, הוא נאלץ להסתפק בניצוח אקראי או בצפייה מן הצד.
הקהל, שהפגין בקיאות יוצאת-דופן ברפרטואר המוקלט של פרזנט, העריך את הפרפקציוניזם של כל חברי ההרכב, הרצינות שבה הם ביצעו את היצירות, ואת ההפקה החד-פעמית שהוצגה בפניו. בסיום ההופעה הקצרה, עמדו כל הצופים על רגליהם ומחאו כפיים במשך זמן רב. דברים כאלה לא רואים בישראל. שיא חדש נרשם בפסטיבל: הרכב רוק אוונגארדי ניגש אל עולם המוסיקה הקלאסית, עמד בגבורה במבחן היכולת הטכנית, ויום אחד לאחר סיום המופע, שב אל העוצמה והפראות של הרוק.
 פרזנט במטבח אקוסטי ו-2 פסנתרים - פסטיבל רוק באופוזיציה
אחרי הזעם והקדרות של מוזיקת פרזנט בגרסתה הקאמרית, הגיעה שלישיית פיטר בלגווד כדי לאוורר את האולם. בלגווד (גיטרה, שירה), ג'ון גריבס (בס, פסנתר, שירה) וכריס קאטלר (תופים) הציגו שירים קונבנציונליים לחלוטין, כמעט בלוז נקי, במבטא אמריקני ובלי טיפת אופוזיציה. למרות היותם דמויות-מפתח ברוק המתקדם הבריטי, ולמרות שהצטרף אליהם בוב דרייק בגיטרה, התחושה היתה שהמופע הזה ממש לא מתאים לרוחו הלוחמת של הפסטיבל. רק גילם המתקדם של המוסיקאים, והתפקיד החשוב שמילאו בהיסטוריה של ה"ריו" האירופאי, איפשר להם לצאת בשלום עם התרגיל האנטי-פרוגרסיבי הזה.
מאוחר בערב, בסביבות 23:00, התאספו חובבי האוונגארד אל פסגת הטירוף של הפסטיבל: פאוסט (גרמניה). המונח "רוק באופוזיציה" קיבל כאן משמעות חדשה, עם חריגה מן הגישה הקלאסית-מודרנית של פרזנט אל עבר תיאטרון מחתרתי בסגנון תעשייתי, מחוות דרמטיות ותרגילים בניכור אורבני. המופע היה גדוש ביקורת כלפי העולם הטכנולוגי בו אנחנו חיים. פאוסט, כוהני ה"קראוט-רוק", התחרעו על ציוד תעשייתי כגון מערבל בטון, מקדחה, מסור-אוויר ושאר כלי-משחית.
הבסיסט והזמר ז'אן הרב-פרון עשה הרבה רעש שלא קשור למוסיקה בהכרח, ואפילו גיהץ שתי חולצות על הבמה בזמן שהקהל הביט בו בשעשוע. אחרי היום הקשה שעברו כולם בפסטיבל, פאוסט היו משב-רוח מרענן של חוצפה ומרד. חבל שהמוסיקה שניגנו לא היתה מעניינת במיוחד. באולם היה חם ולח למדי (בוודאי בהשוואה למזג האוויר בחוץ), וכמה מן הנוכחים, כולל עבדכם הנאמן, פשוט נמלטו החוצה לפני תום המופע. כך הסתיים לו היום השני של פסטיבל הריו הצרפתי.
היום השלישי והאחרון (15/04/07)
הצצה חטופה אל רשימת המופעים של היום השלישי הבהירה את התמונה: זה יהיה, ללא ספק, היום הטוב מכולם. גואפו (אנגליה), מאטס/מורגן (שוודיה), פרזנט (בלגיה) ומאגמה (צרפת). רשימה נאה של תותחי-פרוג עם הרבה יומרה, אומץ וכישרון. דווקא גואפו, אנדר-דוג צעיר שלא משך הרבה צופים מבוגרים, הפתיעה בגדול: הלהקה הרחיבה את הטריו שלהם (קלידים-בס-תופים) עם גיטריסט חדש ממוצא אירני (קאבוס טוראבי).
המופע של גואפו נרשם כהפתעה ענקית, ושיפור אדיר בהשוואה לכל ההקלטות שלהם עד כה (כולל "חמש שמשות"). גואפו היממו את הקהל בעזרת בנייה חכמה של שיאים מוסיקליים, איזון נכון בין אילתור ומלודיה כתובה, מעבר נקי בין עדינות ופראות, ושילוב נכון בין פנדר-רודס נעים ובין דיסטורשן רצחני. הסאונד האימתני היכה את המאזינים בתדהמה גופנית טוטאלית; אמנם אטמי-אוזניים נדרשו למי שלא רצה לצאת החוצה עם נזק בלתי-הפיך, אבל גואפו קיבלה תגובות סוערות-למדי, יחסית להרכב עם נסיון של 10 שנים "בלבד". למרות שהמוסיקה שלהם אינסטרומנטלית (בניגוד למאגמה שמצליחה למצות את המימד הווקאלי הנוסף), הם פשוט הפילו את אולם הקונצרטים המתורבת של קאפ ד'קוברט.
 גואפו בפסטיבל רוק באופוזיציה
אחרי שלהקת גואפו הצליחה להרטיט, לצמרר ולהדמיע נתח משמעותי מן הצופים, ולמכור לא-מעט דיסקים מיד לאחר המופע, הגיח אל הבמה טריו חדש-יחסית העונה לשם מאטס-מורגן. בדרך כלל הם חמישיה, אבל משהו קרה בדרך לפסטיבל, והם אפילו נאלצו לגייס בסיסט חדש בשביל ההופעה הזאת, שעשה עבודה מצויינת. מאטס אוברג הוא קלידן עיוור וחייכן; מורגן אגרן הוא מתופף ג'אז וירטואוזי-להחריד; ביחד הם עושים מוסיקת רוק-פיוז'ן עם השפעות ברורות של זאפה, מהווישנו, צ'יק קוריאה ואחרים.
אמנם לא מדובר ב"ריו" קלאסי, אבל החתרנות ההומוריסטית, עם מחווה למוסיקה של זאמלה מאמאז מאנה השוודית, קישרה אותם למורשת ההיסטורית של מופע הייסוד של ה"ריו" ב-1978. היכולת של מאטס להתגבר על עיוורונו, המיומנות הטכנית המהממת של מורגן -- והתיאום הבלתי-נתפס בין השניים -- הצליחו לשבות את לב הקהל, שהריע להם ארוכות וצחק איתם כשקיפצו מעלה-מטה בסיומה. משב ממוזג של הומור ושמחת-חיים: זה בדיוק מה שהקהל היה צריך אחרי הקדרות המפעימה של גואפו.
 מאטס ומורגן בפסטיבל רוק באופוזיציה
פרזנט חזרה אל הבמה להופעה חשמלית בהרכב השגרתי שלה: קלידים, תופים, בס חשמלי, צ'לו חשמלי, גיטרות חשמליות, סקסופון וסינתיסייזר. במשך כל הפסטיבל ניתן היה לצפות בהופעה המצולמת של פרזנט מתוך הדיוידי של נירפסט 2005, שזה-עתה יצא למכירה ברחבי העולם.
אחרי ההתרגשות והעבודה הקשה על המופע האקוסטי של אמש, נראה שפרזנט לא הצליחה להתעלות על עצמה הפעם: פרזנטולוגים עם קילומטרז' ארוך אמרו שללהקה היו גיגים מוצלחים הרבה יותר. לא נעים, אבל לא נורא. הם הצליחו לבצע את "פרומנד" בכלל לא רע, והציגו כמה יצירות חדשות כמו ורטיז' (Vertige), שלא הפילו את התיקרה, אבל המופעים שקדמו להם היו פשוט מתחרים מעולים.
בסוף המופע, הרס רוז'ה טריגו את הגיטרה החשמלית שלו, והשליך את השאריות שלה על סינתיסייזר תמים. האם כעס על חוסר-יכולתו לנגן כהלכה? האם רצה להעביר מסר "עולם ישן עד היסוד נחריבה"? את התשובה טרם קיבלנו. גם בדיוידי של פרזנט, שיצא בסוף 2009 ותיעד בין השאר את ההופעה הזאת, קשה לומר אם היתה זו התבטאות אמנותית או אישית.
 פרזנט החשמלית בפסטיבל רוק באופוזיציה
ממשיכים הלאה: הגיע הזמן לסיים את הפסטיבל עם הקליימקס הבלתי-מעורער של מאגמה הגדולה.
לא קשה לזהות שיא בפסטיבל, והגעתה של להקת מאגמה אל אולם הקונצרטים נרשמה ככזאת במהירות רבה: האולם התמלא כמעט לגמרי, התור בכניסה לאולם היה צפוף ומתוח, וכולם דיברו על מאגמה ללא הרף. מאגמה הוציאה את אלבומה הראשון כבר ב-1970, ומאז היא לא מפסיקה להופיע, להקליט ולגייס מעריצים חדשים. ההופעות החיות המדהימות שלה, עם האנרגיות הנדירות שהיא מצליחה להפיק בהנהגת המתופף והמלחין המפחיד כריסטיאן ואנדר, הפכו לשם-דבר בכל מערב אירופה.
אולי בגלל המוניטין הכביר של מאגמה, קשה לומר שהיא הצליחה להפתיע את הפרוגרים הותיקים: מי שכבר ראה את מאגמה בהופעה, ידע לספר שהיו להם רגעים גדולים הרבה יותר (לכל אחד יש תאריך אחר לספר עליו). עם זאת, המופע נרשם כהצלחה, ובסיומו עלה ואנדר לבמה כדי לבצע בלדה קטנה (פטיט באלאד, בצרפתית), רגע מלבב במיוחד שהקהל העריך מאוד; לא בכל מופע רואה הקהל את ואנדר מזמר, ובנעילת הפסטיבל נרשמו שני רגעים כאלו בהופעה אחת.
הבלדה הקטנה של ואנדר היתה ממש כמו "התקווה" של הפסטיבל. תם הטקס. לאחר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, הקהל מתבקש לצאת מן האולם. כל הפרוגרים האופוזיציוניים נדרשים לסור אל ההסעה ואל בתי המלון. תודה שטסתם עד הלום. נתראה בעוד שנתיים בערך.
 מאגמה נועלת את פסטיבל רוק באופוזיציה
סיכום הפסטיבל: רשמים והצעות
פסטיבל מוסיקה הוא, בסופו של חשבון, איזון בין ציפיות והתגשמותן. מי שכבר נכח במספר פסטיבלים במשך השנים, לא יוכל לומר שחייו עברו טלטלה. אבל חובבי הרוק האופוזיציוני, אוהדי הפרוג הזועם ושרופי הרוק המתקדם הקלאסי סיכמו את האירוע כהצלחה. אלו שזכו לראות לראשונה הרכבים אגדיים כמו מאגמה, פרזנט או פאוסט, יצאו נרגשים ביותר. אי אפשר להכחיש שבשלושת ימי הפסטיבל נרשמו לא מעט רגעי-שיא שהוציאו גם את הספקן הגדול ביותר מאיזון נוירולוגי. המפגש הבלתי-אמצעי עם פרוגרים מכל העולם, החלפת כרטיסי-ביקור וכתובות דוא"ל, השיחות עם המוסיקאים והמארגנים -- כל אלו יצרו פסיפס שגדול פי כמה מסכום חלקיו הקטנים.
המיומנות הגבוהה של כל המוסיקאים, ביחד עם האווירה האינטימית והמיוחדת, על רקע פארק פסטורלי וירוק, יצרה שילוב נדיר שיהיה קשה לשכוח אותו. הוצאות הטיסה (כ-500 דולר), הכרטיסים (כ-70 יורו), הלינה (כ-100 יורו) והאוכל (כ-40 יורו) בהחלט שוות את ההתרגשות והתענוג.
לכן, בין אם מדובר באירוע שנתי שיהפוך למסורת, ובין אם מדובר ביוזמה חד-פעמית, הרי שכותב שורות אלו לא מתחרט על המאמץ הכלכלי והלוגיסטי שנדרש ממנו כדי להשתתף בפסטיבל שכזה. לכן נסעתי גם לפסטיבל רוק באופוזיציה 2009. כן ירבו, יתעצמו ויפרצו.
משתתפים עתידיים
(שימו לב לשמות המוזרים)
-
אסקטון (Eskaton)
-
ארט ברז (Art Bears)
-
ת'ינקינג פלייג (Thinking Plague)
-
קואנג'י היאקי (Koenji Hyakkei)
-
האפי פמילי (Happy Family)
-
יוניברסל טוטם אורקסטרה (Universal Totem Orchestra)
-
סליפיטיים גורילה מיוזיאום (Sleepytime Gorilla Museum)
-
זאמלה מאמאז מאנה (Samla Mammas Manna)
-
ברדסונגס אוף דה מסוזואיק (Birdsongs of the Mesozoic)
-
פאר קורנר (Far Corner)
-
יוניברס זירו (Univers Zero)
נכון: חלק מההרכבים לא פעילים כיום, אבל כוחם של פסטיבלים נמדד ביכולתם לאחד גם להקות מתות. תראו מה קורה בפסטיבל נירפסט: כל שנה הם מצליחים לגרום לכמה חבר'ה להיפגש שוב על הבמה, בניגוד לכל הגיון מסחרי מקובל.
|
