ברקלי ג'יימס הארבסט בשנת 1976

הלהקה לא היתה דמוקרטית לגמרי: הכותבים העיקריים של בג"ה הם ליס והולרויד. כמעט לכל אורך פעילות הלהקה, הם השתדלו לשמור על חלוקה דומה של השירים שנכנסים לאלבום. גם כאן, ב'אוקטוברון', שהוקלט ב-10 שבועות בקיץ של 1976, הכלל נשמר: שלושה שירים מאת הולרויד, שלושה מאת ליס ואחד נפלא מאת הקלידן, וולסטנהולם.


החלוקה בין שלושת הכותבים היא גם הסיבה העיקרית לכך שהאלבום אינו אחיד ברמתו הפרוגרסיבית. כל אחד מהכותבים נטה לכיוון שונה: הולרויד נטה לכיוון הרוק הרך האמריקאי כדוגמת ה'איגלז' (Eagles), סטפן סטילס וה'בירדז'; ליס נטה לכוון הרוק הבריטי המתוחכם יותר. צליל הגיטרות שלו וסגנון נגינתו העניקו ללהקה את הצליל שלה; ליס גם מאד אהב להשתמש במשחקי מילים ובטקסטים בעלי כפל משמעות. מומלץ להחזיק את חוברת המילים בזמן ההאזנה, ולקרוא את המילים היטב: הרבה יופי וחוכמה טמונים בהם.


ג'ון ליס גם העריץ מאוד את החיפושיות ובעיקר את ג'ון לנון והדבר ניכר בעיקר בהרמוניות הקוליות בהשראתם. הסגנון של וולסטנהולם נטה לכיוון הקלאסי, תופעה מוכרת בקרב קלידנים באותה תקופה; את רוב יצירותיו הוא ביסס על ציטוט מן המלחין האהוב עליו ביותר, גוסטב מאהלר.


מרכיב נוסף שמבטא את צלילה הייחודי של בג"ה הוא שהיא מנגנת על פי רוב כגוף מגובש ללא ניסיונות של מי מחברי הלהקה להתעלות על חבריו בקטעי סולו פומפוזיים ווירטואוזיים; אין מפגני אגו מיותרים ובכך לטעמי טמון מירב הקסם והחן באלבומיהם.


כלל נוסף שהלהקה השתדלה לשמור עליו באדיקות הוא החופש והשוויון המוחלט בין החברים: כל אחד מהחברים הוא המבצע של הקטעים אותם הוא כתב, גם בהופעות החיות לא רק באולפן. אין זמר מוביל שמטיל וטו על טקסט שכתב חברו, או גיטריסט שתלטן שמנסה לשנות לחן כדי להבליט את יכולתו הוירטואוזית. זו היתה דמוקרטיה למופת, רק שלמרבה הצער במקרים רבים, ובאלבום זה במיוחד, הדבר פוגם באחידותו של האלבום. בהעדר מפיק חיצוני שיאזן בין כל המרכיבים המוסיקאליים, וייצור אלבום אחיד ומאוזן, קיבלנו אלבום שמכיל בתוכו סגנונות ורעיונות שונים בערבוביה שלא תמיד מתאימים אחד לשני ולאווירה הכללית של האלבום.


שמו של האלבום, אוקטוברון, הוא משחק מילים שנגזר משמו של אוברון, מלך הפיות במחזה "חלום ליל קיץ" של וויליאם שיקספיר. בג"ה רצתה גם לציין את העובדה שזהו אלבומה השמיני, כמו גם את העובדה שהוא יצא בחודש אוקטובר (1/10/76). המספר שמונה, כידוע, הוא אוקטגון. השילוב של אוקטגון, אוקטובר ואוברון נותן את שמו המקורי של האלבום. על גבי העטיפה הנאה מופיע דמותו של אוברון, בגוף של פיה בצורת פרפר. הפרפר הוא סמלה של הלהקה והוא מופיע כמעט על כל עטיפות אלבומיהם.

צד א' של תקליט הויניל

האלבום נפתח בקטע "דה וורלד גואז און" (the world goes on) פרי עטו של הולרויד. זהו הקטע הראשון מבין השלושה שהוא תרם לאלבום, ולדעתי המוצלח מבין השלושה. השיר נפתח ברכות עם גיטרות אקוסטיות ומלוטרון. בהמשך מצטרף גו'ן ליס עם גיטרה חשמלית.


העיבוד התזמורתי ברקע של השיר הראשון הוא פשוט יפהפה, וביחד עם המסר האופטימי של השיר על החיים, המזל ומה שביניהם, הוא מהווה פתיחה נהדרת לאלבום. הקטע הבא, "מיי דיי" (may day) הוא הראשון מבין השלושה שתרם ג'ון ליס לאלבום. שמו של הקטע הוא משחק מילים על ה-1 במאי, יום הפועלים, היום שבו ברחבי העולם, בעיקר המפלגות הקומוניסטיות נהגו לערוך מצעדי מחאה והזדהות; אך "מיי-דיי" היא גם קריאת מצוקה של מטוסים ואוניות שנקלעים לסכנה.


השיר "מיי דיי", לפיכך, עצמו הוא שיר מחאה שעוסק במשטרת המחשבות של המפלגה הקומוניסטית. כדאי מאד לקרוא היטב את המילים בחוברת שמצורפת לאלבום. ליס מתאר במילים חכמות ולעיתים מעורפלות ובעלות כפל משמעות, כיצד אנשים נשלחים לאשפוז כפוי על חשבון המדינה, רק משום שהעזו לחשוב בצורה שונה ממה שהמפלגה קבעה שנכון וצריך. הטקסט מזכיר את השיר 'תוציא אותם עד יום שישי' של ג'נסיס מהאלבום פוקסטרוט.


"מיי דיי" נמשך כמעט 8 דקות, כאשר הוא מחולק לשניים. הקלידים של וולסטנהולם, הגיטרה הזועמת של ליס והתיפוף הדרמטי של פריצ'ארד מעבירים את הלחן הכובש והסיפור הפוליטי באופן שמעורר רצון להאזין שוב ושוב. יחד עם זאת, השיר מעורר אי נוחות מסוימת, מסר קשה ונוקב שעדיין רלבנטי. במקומות מסוימים בעולמנו זה מתרחש גם כיום.


חלקו השני של "מיי דיי", באורך של כ-3 דקות הוא רעיון של וולסטנהולם, וליס אימץ אותו: מקהלה כנסייתית ששרה מה שבשמיעה ראשונה נשמע כמיסה ששרים בכנסיה בזמן טקס אשכבה (מיסת אשכבה, בקיצור), אולי אשכבה לחופש המחשבה; מותה של החרות לחשוב בצורה שונה ממה שמכתיבה המפלגה. בזכות אתר הלהקה מתברר שמדובר בלא פחות מ-6 שירים שהמקהלה שרה בו זמנית. החל משירים אנגליים פטריוטיים כדוגמת ארץ החופש והתהילה ועד להמנונים סוציאליסטים כדוגמת הדגל האדום.


השיר הבא באלבום, "רה" (Ra) הוא למעשה תרומתו היחידה של וולסטנהולם, הקלידן של בג"ה, ל"אוקטוברון". שם הקטע מבוסס על אל השמש של המצרים הקדמונים. וולסטנהולם הודה שלצורך כתיבת הקטע הוא השאיל כמה מוטיבים מתוך הסימפוניה הראשונה של מאהלר, המלחין הנערץ עליו. "רה" הפרוגרסיבי למהדרין, שאורכו כ-7.5 דקות, נפתח בדרמטיות עם אורגן וקלידים המדמים כלי נשיפה (אולי מלוטרון?).


הפתיחה של "רה" מזכירה במשהו את "אטום הארט מאד'ר" של פינק פלויד. לאחר כדקה וחצי של דרמתיות ובומבסטיות מגיעות כ-2 דקות שירה בקולו של וולסטנהולם, ובליווי אורגן האמונד; התפרצות של גיטרה יפהפייה ושוב רגיעה, כאשר וולסטנהולם שר והפעם גם מלווה אותו מקהלה גותית ברקע, ושוב הגיטרה של ליס פורצת וחוזר חלילה. הקטע מסתיים באותה צורה דרמטית בה הוא נפתח, ומותיר את המאזין עם חשק לעוד. זה היה וולי וולסטנהולם בגדולתו.

צד ב' של תקליט הויניל

השיר הרביעי (מתוך שבעה) נכתב ע"י הולרויד, ונקרא "רוק אנד רול סטאר". הוא עוסק בחסרונות של הרדיפה אחר הצלחה וכוכבות; אולי מבט מריר-משהו על דרך החתחתים שעברה הלהקה מאז הקמתה? לא ברור, על כל פנים פרוג זה לא ממש. הלחן יפה אך פשוט ומזכיר מאוד את להקת "איגלז".


השיר החמישי, "פולק סטריט ראג" (polk street rag) מאת ג'ון ליס הוא לטעמי אחד משני הקטעים הרעים באלבום, שרק פוגמים בו ומורידים מהציון הכולל של האלבום. מסתבר שליס כתב אותו במהלך שיטוט ברחוב פולק בסן-פרנסיסקו. השיר דווקא זכה להצלחה מסחרית, וחברת התקליטים של בג"ה היתה מרוצה ממנו.


גם השיר הלפני-אחרון, מאת לס הולרויד, מתחרה בכבוד עם "פולק סטריט ראג" של ליס על התואר השיר הגרוע באלבום. עכשיו הגיע תורו של הולרויד לקלקל את הטעם עם שיר אהבה דביק ומיותר שנקרא "ביליב אין מי" (believe in me). לחן פשוט וסתמי ומילים מטופשות, שמלבד מלהוריד נקודות בציון הכללי של האלבום, אינם מוסיפים דבר. נקודת האור היחידה, למי שמצליח להאזין לשיר עד תומו, היא הדקה האחרונה, בה מלוטרון יפה של וולסטנהולם לצד תיפוף טוב של פריצ'ארד מפיידים את השיר החוצה.

התאבדות ריאליסטית

הגענו אל "סואיסייד?" (?Suicide), הקטע החותם את האלבום. רק בשבילו שווה לרכוש את "אוקטוברון" של בארקלי ג'יימס הרווסט. זוהי גולת הכותרת של הלהקה, ואחד הקטעים הכי עצובים ויפים שהפרוג הבריטי הוציא מקרבו אי-פעם. הוא נמשך 8 דקות ומחולק לשניים. החלק הראשון מורכב מלחן פשוט, האדג'יו של ג'ון ליס.


כולכם מכירים את האדג'יו בסול מינור של המלחין האיטלקי אלבינוני (1671-1751). אותה יצירה קלאסית עצובה, המנוגנת בימי זיכרון ועצב, ושזכתה לאין ספור ביצועים ועיבודים של להקות רוק ופופ (אפילו שלמה ארצי עשה אחד). באותה השיטה ובאותה האווירה הלחין ג'ון ליס אדג'יו מקורי משלו. גם כאן כדאי לקרוא את המילים.


בהאזנה שטחית עלול להתקבל הרושם שמדובר בעוד שיר על אהבה נכזבת ושברון לב. אך בפועל מדובר במחאה נוקבת על הזלזול והזילות של חיי אדם, על חוסר האכפתיות של החברה מאותם אנשים שנקלעו למצוקה רגשית ונפשית, והחליטו לשים קץ לחיים. שווה להשוות את השיר הזה עם "הרולד דה בארל" של ג'נסיס מ-1971, מהאלבום "נרסרי קריים".


סימן השאלה בשמו של השיר (Suicide?) מרמז על המסר שרוצה ליס להעביר: האם באמת גיבורינו התאבד, או שמא רק רצה לזעוק לעזרה, ולמעשה החברה דחפה אותו אל מותו? בדרכו הייחודית והמתוחכמת רקם ליס סיפור על "מועדון הלוזרים", ובו יכול להתקבל כל מי שנקלע למצוקה; לאחר חתימה על כתב ויתור על החיים הוא מקבל את העזרה הדרושה בכדי להתאבד.


מצמרר במיוחד הוא הבית האחרון, שמתאר את חוסר האכפתיות של ההמון מאותם מסכנים שעומדים ליפול אל מותם. הוא מתאר כיצד כאשר הוא נעמד על המעקה, ההמון מתפזר וזז הצדה. אז הוא שומע קול שקורא לו: "למען השם אל תקפוץ עוד!". האם סוף סוף למישהו אכפת?כמובן שלא. אותו קול שביקש ממנו להמתין, רק רצה להספיק להזיז את רכבו.

ביקורת מאת אמיר טישנקל  מה אומרים הציונים?  תגובות על ברקלי ג'יימס הרווסט

---

---