רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Picchio Dal Pozzo - Picchio Dal Pozzo

Picchio Dal Pozzo

Picchio Dal Pozzo

1976 Grog Records

Italy

(39:51)

PicchioDalPozzo.com

ביקורת: אורי ברייטמן

31/10/09

פיקיו דל פוצו היא להקה איטלקית שקמה ב-1973 בעיר ג'נובה (בעברית: גנואה). מתוך משפחה מקומית אמידה בשם דה סקאלזי יצא ויטוריו, מוסיקאי שהקים ב-1966 את להקת הפרוגרסיב הידועה "ניו טרולס". שבע שנים אחר כך, הקימה משפחת דה סקאלזי את אולפן ההקלטות המקצועי הראשון בג'נובה. הבן הצעיר, אלדו, עבד כטכנאי באולפן זה, במקביל לתחביבו כקלידן שניגן עם כמה מחבריו לבית הספר. הוא ושלושת חבריו היו ילידי 1957, וכשהיו בני 19 הוציאו את האלבום הראשון שלהם.


ביחד עם אחיו וכמה חברים, חלקם חברי להקות אחרות (כמו צ'לסטה), הפיק אלדו ולהקתו את אחד מאלבומי הרוק המתקדם האיטלקיים היחידים המשוייכים כיום לזרם הקנטרברי האנגלי. זו הוכחה נוספת לכך שמוסיקה פרוגרסיבית היא לא רק עניין של גיאוגרפיה, אלא בעיקר של מנטליות וטעם נרכש. חברי "פיקיו דל פוצו" הכירו היטב את עבודתם של רוברט ווייאט, להקת הנרי קאו, הטפילד והצפון, גונג, ג'נטל ג'ייאנט ופרנק זאפה בזמן-אמת. אבל היה להם הרבה יותר מזל מרוב המוסיקאים באיטליה: אולפן הקלטות מודרני שעמד לרשותם ללא תשלום כל השבוע, קשרים מקצועיים טובים עם מוסיקאים פרוגרסייבים אחרים, והרבה זמן פנוי להקליט את האלבום הטוב ביותר שיכלו.


חברי להקת פיקיו דל פוצו
חברי להקת פיקיו דל פוצו

הרבה נכתב על התקליט הזה, שהפך לפריט-אספנים ודוגמה מצוינת לרוק מתקדם איטלקי עשוי-היטב מן המחצית השנייה של שנות השבעים. הוא משלב פסיכדליה מתונה, ג'אז שנון, ספייס-רוק מאולתר, פיוז'ן שקט ורוק מתקדם קלאסי. עד כמה שהוא נשען על המורשת הקנטרברי של 1966-1975, הוא לא נשמע כמו חיקוי. חברי "פיקיו דל פוצו" הקדישו את האלבום למר רוברטו ויאטי (Roberto Viatti), הגרסה האיטלקית לשמו של רוברט ווייאט. שניים מחברי הלהקה נכחו בהופעה האגדית של ווייאט בדרורי ליין (8 ספטמבר 1974), וכל חברי הלהקה בילו זמן בלונדון כדי ללמוד את הסצינה המוסיקלית.


האלבום שופע אפקטים, כלי נשיפה רבים והפתעות מוסיקליות. כאשר הבסיסט מנגן גם קרן אנגלית, הגיטריסט מנגן גם קלרינט, וחבר להקה נוסף שולט בסקסופון טנור וחליל-צד - הייחוד של פיקיו דל פוצו הופך ברור יותר. אם מזמינים למפגש באולפן גם נגן קסילופון, סקסופון קונטרה-אלטו וחליל-צד נוסף - מתקבלת תערובת עשירה בהשפעות מנוגדות.


ברוב קטעי האלבום אין אפילו מערכת תופים סטנדרטית, כי לגרעין הלהקה לא היה מתופף קבוע. אין כמעט ליריקה, ומה שיש - מושר באיטלקית ולא נועד להעביר מסר ברור. כל שמונת הקטעים באלבום מסרבים להיכנע להגדרה המקובלת של "שיר". לכן התחושה היא של פסקול, שיוט נינוח בהזיות רחבות-אופקים. אנו נפרדים ל-40 דקות מן המציאות התעשייתית אל תוך חוויה סוריאליסטית, אך נעימה, מתוחכמת ומלודית. עטיפת האלבום, ובה גדוד גמדים המסתער בעוז על טירה מנומנמת, משקף בצורה נאמנה את האווירה הייחודית הזאת.


היצירה המרכזית באלבום, "ספייה" (Seppia), מתחילה כמו מייק אולדפילד, מתפתחת לפיוז'ן אירופאי בסגנון ECM, ממשיכה משם לספייס-רוק נוסח גונג בתקופת "יו", משם לפרוגרסיב איטלקי רך בנוסח צ'לסטה (Celeste), כולל פעמונים, טקסט מוקרא והרמוניות קוליות משולשות. כל זה נמשך עשר דקות בלבד. הגיוון הפנימי, שלמעשה מלמד על אקלקטיות, מעניק חוויה מיוחדת למאזין, החורגת בצורה ברורה מעולם הפיוז'ן והג'אז שמנסים לעתים לשייך אליו את פיקיו דל פוצו. חבל ששאר הקטעים באלבום לא חזקים כמו "ספייה", אבל זה מה שיפה באלבום: אף קטע לא דומה לקודמו.


בהאזנות חוזרות לאלבום הבכורה של פיקיו דל פוצו אפשר להבחין עד כמה הכל הוקלט באיטיות, בסבלנות ובקפדנות, שם הרחק באולפן "סטודיו ג'י גנואה". מבחינה הפקתית, הוא עולה על אלבומים מפורסמים בהרבה שיצאו מאיטליה בשנות ה-70. מבחינה קונספטואלית, הוא מגוון מאוד, ולכן עושה רושם שהמוסיקאים נזהרו מאוד לא לחזור על עצמם. הבחירה בכלים שונים בכל קטע, מהירות (טמפו) שונה, עיבודים אחרים ואווירה אחרת - כל אלו הופכים את האלבום למוצר עם חיי-מדף ארוכים. אחרי תקופה מסוימת, האלבום הופך ל"חבר" של המאזין, מגבש אישיות עצמאית משלו ומתנתק מן התפיסה המקובלת, לפיה אלבום הוא רק אוסף של שירים, ולא יותר מזה.


פיקיו דל פוצו הוציאה אלבום אולפן נוסף ב-1980, עם השפעות חזקות יותר של רוק באופוזיציה ופרנק זאפה; האלבום השני מנוכר יותר, מעט מלאכותי, קצת יותר מדי "אנטי" והרבה פחות מספק מבחינה קונספטואלית, בהשוואה לקודמו. ב-2001 הוציאה פיקיו דל פוצו אלבום מפתיע, ובו הקלטות ארכיון אולפניות בתקופה שבין האלבום הראשון לשני (1977-1979); גם אלבום זה פחות מרשים מן הראשון, ויש בו הרבה פחות מעוף, שמחת-נעורים ויצירתיות מתפרצת. ב-2004 הוציא הרכב קצת שונה של הלהקה אלבום רביעי ואחרון, שגם הוא לא נוגע בקרסוליו של פרויקט הבכורה מ-1976.

לסיכום, האלבום הראשון של פיקיו דל פוצו הוא בגדר פנינה איטלקית קטנה ומנומסת. חובבי קנטרברי, פסיכדליה קלה ופיוז'ן מתון יתחברו אליו באופן מיידי. מכיוון שהוא כל כך משועשע, כמעט ילדותי, אך שנון מבחינה מוסיקלית - הוא מאפשר התאהבות נוחה כבר בהאזנות הראשונות. השפעתו של האלבום על הדימוי של הפרוגרסיב האיטלקי בעולם היתה חיובית ורבה. מאכזב לגלות שהמוסיקאים שיצרו אותו לא יכלו להפיק מעצמם אלבום מרשים יותר ממנו, ממש עד היום. מצד שני, משמח לגלות שהאלבום עבר בהצטיינות יתרה את מבחן הזמן: עברו למעלה מ-30 שנה והוא עדיין מושך מאזינים חדשים, ביקורות חמות ואנשים בתעשייה ומחוצה לה, שממשיכים להפיץ אותו מחדש, בכל הדרכים האפשריות.

הציון: 8.5/10

תגובות על פיקיו דל פוצו

***


אלבומים מומלצים דומים בסגנון קנטרברי




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")


ביקורות אלבומים נוספות...




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il