 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
הזמן עובר, השנים חולפות, והנה מגיח לו לאוויר העולם אלבום חדש של אופת', השנים-עשר במספר. למרות השנים הנוקפות, נדמה כי הויכוח שהצית האלבום "הריטאג'" (Heritage) ב-2011 עודנו בוער בלבבות המעריצים המאוכזבים/מאושרים, ההתנגחויות במדיה החברתית על שלל גווניה חוזרות על עצמן: השונאים שונאים, האוהבים אוהבים, ובעיקר מדברים ומדברים, מקלידים ומקלידים.
עולם הפרוג נוהג כמנהגו.
אז מה יש לנו כאן? אלבום האולפן התריסרי של אופת', "סורסרס" (Sorceress)(מכשפה, יענו), ממשיך את הקו הברור של שני קודמיו - פרוג סבנטיז סטייל, מתכון נטול-גראולים (Growl-less), מושפע מהרכבי הפרוגרסיב וההארד-רוק של אותם ימים רוויי חידושים ושילובים מוסיקליים פורצי דרך.
ראשית, חייבים לציין את הקאבר המעלף לאלבום - טווס (או שמא טווסית?) עומד/ת על שאריות אדם, עם בשר טרי במקורו/ה. התמונה המאיימת צויירה על ידי טראביס סמית' (Travis Smith),'אמן הבית' שעיצב את כל עטיפות האלבומים של אופת' החל מ-'סטייל לייף'. עטיפת הסינגל 'סורסרס' קצת יותר סקסית, אך אולי שבלונית מדי, צפויה מראש. הטווס הקטלני גם דרמטי יותר, והדימוי נותר בזיכרון זמן רב.
בשביל להקליט את 'סורסרס', חזרה הלהקה אל אולפני רוקפילד שבוויילס, היכן שהוקלט קודמו, 'פייל קומיוניון' (Pale Communion) ב-2014. הליריקה, כיאה עבור היוצר המרכזי והכמעט יחיד בהרכב מאז ומתמיד, מיקאל אקרפלדט (Mikael Åkerfeldt), היא מופשטת יחסית, מנסה להתפייט אבל לא תמיד מצליחה לעשות זאת. האלבום מדבר על חוויות אישיות של של אקרפלדט, כדבריו, אבל "לא על משהו ספציפי".
אז מה יש לנו כאן? אלבום האולפן התריסרי של אופת', "סורסרס" (Sorceress)(מכשפה, יענו), ממשיך את הקו הברור של שני קודמיו - פרוג סבנטיז סטייל, מתכון נטול-גראולים (Growl-less), מושפע מהרכבי הפרוגרסיב וההארד-רוק של אותם ימים רוויי חידושים ושילובים מוסיקליים פורצי דרך.
ראשית, חייבים לציין את הקאבר המעלף לאלבום - טווס (או שמא טווסית?) עומד/ת על שאריות אדם, עם בשר טרי במקורו/ה. התמונה המאיימת צויירה על ידי טראביס סמית' (Travis Smith),'אמן הבית' שעיצב את כל עטיפות האלבומים של אופת' החל מ-'סטייל לייף'. עטיפת הסינגל 'סורסרס' קצת יותר סקסית, אך אולי שבלונית מדי, צפויה מראש. הטווס הקטלני גם דרמטי יותר, והדימוי נותר בזיכרון זמן רב.
בשביל להקליט את 'סורסרס', חזרה הלהקה אל אולפני רוקפילד שבוויילס, היכן שהוקלט קודמו, 'פייל קומיוניון' (Pale Communion) ב-2014. הליריקה, כיאה עבור היוצר המרכזי והכמעט יחיד בהרכב מאז ומתמיד, מיקאל אקרפלדט (Mikael Åkerfeldt), היא מופשטת יחסית, מנסה להתפייט אבל לא תמיד מצליחה לעשות זאת. האלבום מדבר על חוויות אישיות של של אקרפלדט, כדבריו, אבל "לא על משהו ספציפי".
יש כאן ניסיון לקחת חוויות כלליות, חלקן הגדול עם נשים, ולהלביש עליהן מעין הינומה שחורה. אקרפלדט עוסק באהבה מצידה האפל, מוטיב חוזר לאורך השנים ברבים משיריו, וגם כקונספט המרכזי באלבומים הישנים יותר, שם כאבו בא לידי ביטוי בצורה נוגעת ללב; הליריקה באלבום הנוכחי מרגישה קצת מאולצת לעתים, וניכר כי הכותב אינו סובל כבעבר.
ובכן, קדימה למוזיקה.
האלבום נפתח עם גיטרה קלאסית בניחוח מזרח-תיכוני, בקטע 'פרספוני' (Persephone), הלא היא מלכת העולם התחתון במיתולוגיה היוונית; ואכן, קול אישה נשמע ברקע, למרות שלא נראה שיש קו ישיר בין מעט המילים המדוברות לסיפור המיתולוגי של פרספונה, אלא רק רעיון מושאל על אישה אהובה שנלקחת מאוהביה.
הקטע השני, ששוחרר ראשון למען קידום האלבום ונושא את שמו, בעל טמפו איטי ואווירה נהדרת, היה זה שהצית את "הדיינים בבית המשפט העליון של האינטרנט". מיד התפלגו המאזינים למחנות הרגילים; "זה משעמם", "זה נהדר", "זה בסדר". ליצירה 'סורסרס' (Sorceress) יש אווירה של רוק כבד, וסאונד סנר-דראם (Snare-Drum) עוצמתי ועמום שתורם מהותית להרגשה הכללית של השיר ושל האלבום.
הקטע העוקב, 'דה ויילד פלאוארז' (The Wilde Flowers), ממשיך את הקו של קודמו, וקרוי על שם הרכב שחבריו היו המייסדים של שניים מהרכבי הקאנטרברי החשובים ביותר, קרוואן (Caravan) וסופט מאשין (Soft Machine). הכפייתיות של אקרפלדט לגבי הרכבי פרוג משנות ה-70 דוחפת אותו לעשות "שטיקים" מסוג זה - לקרוא לשירים על שם הרכבי פרוג סתם בכדי לקרוא להם על שם הרכבי פרוג, וזה לפעמים מעט מיותר, אם כי אינו גורע.
השיר 'וויל או דה וויספ' (Will O the wisp) הוא הסינגל השני שיצא לאור למען קידום מכירות האלבום. זוהי יצירה שקטה ורגועה, המושתתת לחלוטין על תפקידי השירה של אקרפלדט, שכמו באלבומים 'פייל קומיוניון' ו'הריטג'' פשוט לא עומדים באותו קנה עם היצירות השקטות הישנות יותר מאלבומי המופת 'סטיל לייף' (Still Life) או 'בלקווטר פארק' (Blackwater Park) מבחינת ביצוע. זאת, למרות שהקטע עצמו יפה למדי וזורם בצורה חלקה מתחילתו עד סופו - ואף מזכיר מאוד את להקת ג'טרו טאל (Jethro Tull).
עטיפת הסינגל 'סורסרס', שמתאימה גם כעטיפת האלבום
הקטע החמישי והמצוין 'קריסליס' (Chrysalis) נשמע קצת כמו אופת' של פעם: מדובר בקטע מטאלי למדי, קצבי, באורך 7 דקות, המגיע לשיאו עם מרדף סולואי גיטרה-קלידים נהדר, ששוכך עד שהשיר נמוג אל החלק הבא והשקט יותר, 'סורסרס 2' (Sorceress 2), 'דה סבנת' סוג'ורן' (The Seventh Sojourn) והפתיחה של 'סטריינג' ברו' (Strange Brew), שם זהה לאלבומה של להקת קרים מ-1967.
הרצועה העשירית 'ארה' (Era) קצבית וכיפית, מובילה את המאזין לקטע הסיום הקצרצר, 'פרספוני - סלייט ריטרן' [Persephone (slight return)]", ואכן יש חזרה אל הקול הנשי של הגברת פסקאל מרי ויקרי (Pascale Marie Vickery) מתחילת האלבום.
במהלך כל האלבום, שהוקלט במשך 12 יום, המבצעים הבולטים הם פרדריק אקסון על גיטרה מובילה ומרטין אקסרנוט על התופים. אקסון שפשוט שורף את הגיטרה בסולואים מהירים ומדוייקים שמצליחים לגעת בדיוק איפה שצריך; למרות המהירות והטכניקה, לאקסון יש מגע בלוזי מעולה, כמו גם לאקרפלדט, שבדרך כלל שומר לעצמו סולואים פחות טכניים. אקסרנוט ממשיך את התהליך שהתחיל מאז הריטאג', בביצועי פיוז'ן מעולים עם עוצמה של מתופף דת'-מטאל אימתני.
בסופו של דבר, אקרפלדט מצליח לשחזר את מה שעשה עם 'פייל קומיוניון' מ-2014, ולשחרר אלבום פרוג לא רע בכלל. הוא, בלי ספק, לא מנסה לחדש דבר לעולם המוזיקה, אלא לעשות את מה שהוא אוהב. השירים בנויים בצורה מעניינת, למרות כמה סופים והתחלות שניתן היה לקצץ מעט לטובת יותר "בשר" מוזיקלי.
ובכל זאת, אופת' בהתגלמותה הפרוג-רוקית משאירה ואקום מסוים בהשוואה לאופת' המטאלית; השניה הצליחה לנפק אלבומים מרהיבים ומיוחדים שאין דומים להם, ואם יש אז מדובר במתי מעט, בעוד ההתגלמות הפרוג-רוקית נשמעת טוב, לפעמים טוב מאוד, אבל בהחלט לא באותו מישור. השאיפה לייצר מוזיקה נחה על בסיס תחושת נוסטלגיה אצל אקרפלדט בשנים האחרונות, תוך רצון ליצוק פנימה את העולם המוזיקלי הייחודי שלו עצמו. אין בכך כל רע, וזה מעשה אמיץ ולא מתפשר - אבל במבחן התוצאה, זהו האלבום השלישי של פרוגפת' ("Progpeth"), וגם הוא עדיין לא ממש עומד בשורה אחת עם האלבומים המוקדמים יותר שבקטלוג ההרכב.
ובכן, קדימה למוזיקה.
האלבום נפתח עם גיטרה קלאסית בניחוח מזרח-תיכוני, בקטע 'פרספוני' (Persephone), הלא היא מלכת העולם התחתון במיתולוגיה היוונית; ואכן, קול אישה נשמע ברקע, למרות שלא נראה שיש קו ישיר בין מעט המילים המדוברות לסיפור המיתולוגי של פרספונה, אלא רק רעיון מושאל על אישה אהובה שנלקחת מאוהביה.
הקטע השני, ששוחרר ראשון למען קידום האלבום ונושא את שמו, בעל טמפו איטי ואווירה נהדרת, היה זה שהצית את "הדיינים בבית המשפט העליון של האינטרנט". מיד התפלגו המאזינים למחנות הרגילים; "זה משעמם", "זה נהדר", "זה בסדר". ליצירה 'סורסרס' (Sorceress) יש אווירה של רוק כבד, וסאונד סנר-דראם (Snare-Drum) עוצמתי ועמום שתורם מהותית להרגשה הכללית של השיר ושל האלבום.
הקטע העוקב, 'דה ויילד פלאוארז' (The Wilde Flowers), ממשיך את הקו של קודמו, וקרוי על שם הרכב שחבריו היו המייסדים של שניים מהרכבי הקאנטרברי החשובים ביותר, קרוואן (Caravan) וסופט מאשין (Soft Machine). הכפייתיות של אקרפלדט לגבי הרכבי פרוג משנות ה-70 דוחפת אותו לעשות "שטיקים" מסוג זה - לקרוא לשירים על שם הרכבי פרוג סתם בכדי לקרוא להם על שם הרכבי פרוג, וזה לפעמים מעט מיותר, אם כי אינו גורע.
השיר 'וויל או דה וויספ' (Will O the wisp) הוא הסינגל השני שיצא לאור למען קידום מכירות האלבום. זוהי יצירה שקטה ורגועה, המושתתת לחלוטין על תפקידי השירה של אקרפלדט, שכמו באלבומים 'פייל קומיוניון' ו'הריטג'' פשוט לא עומדים באותו קנה עם היצירות השקטות הישנות יותר מאלבומי המופת 'סטיל לייף' (Still Life) או 'בלקווטר פארק' (Blackwater Park) מבחינת ביצוע. זאת, למרות שהקטע עצמו יפה למדי וזורם בצורה חלקה מתחילתו עד סופו - ואף מזכיר מאוד את להקת ג'טרו טאל (Jethro Tull).
עטיפת הסינגל 'סורסרס', שמתאימה גם כעטיפת האלבום
הקטע החמישי והמצוין 'קריסליס' (Chrysalis) נשמע קצת כמו אופת' של פעם: מדובר בקטע מטאלי למדי, קצבי, באורך 7 דקות, המגיע לשיאו עם מרדף סולואי גיטרה-קלידים נהדר, ששוכך עד שהשיר נמוג אל החלק הבא והשקט יותר, 'סורסרס 2' (Sorceress 2), 'דה סבנת' סוג'ורן' (The Seventh Sojourn) והפתיחה של 'סטריינג' ברו' (Strange Brew), שם זהה לאלבומה של להקת קרים מ-1967.
הרצועה העשירית 'ארה' (Era) קצבית וכיפית, מובילה את המאזין לקטע הסיום הקצרצר, 'פרספוני - סלייט ריטרן' [Persephone (slight return)]", ואכן יש חזרה אל הקול הנשי של הגברת פסקאל מרי ויקרי (Pascale Marie Vickery) מתחילת האלבום.
במהלך כל האלבום, שהוקלט במשך 12 יום, המבצעים הבולטים הם פרדריק אקסון על גיטרה מובילה ומרטין אקסרנוט על התופים. אקסון שפשוט שורף את הגיטרה בסולואים מהירים ומדוייקים שמצליחים לגעת בדיוק איפה שצריך; למרות המהירות והטכניקה, לאקסון יש מגע בלוזי מעולה, כמו גם לאקרפלדט, שבדרך כלל שומר לעצמו סולואים פחות טכניים. אקסרנוט ממשיך את התהליך שהתחיל מאז הריטאג', בביצועי פיוז'ן מעולים עם עוצמה של מתופף דת'-מטאל אימתני.
בסופו של דבר, אקרפלדט מצליח לשחזר את מה שעשה עם 'פייל קומיוניון' מ-2014, ולשחרר אלבום פרוג לא רע בכלל. הוא, בלי ספק, לא מנסה לחדש דבר לעולם המוזיקה, אלא לעשות את מה שהוא אוהב. השירים בנויים בצורה מעניינת, למרות כמה סופים והתחלות שניתן היה לקצץ מעט לטובת יותר "בשר" מוזיקלי.
ובכל זאת, אופת' בהתגלמותה הפרוג-רוקית משאירה ואקום מסוים בהשוואה לאופת' המטאלית; השניה הצליחה לנפק אלבומים מרהיבים ומיוחדים שאין דומים להם, ואם יש אז מדובר במתי מעט, בעוד ההתגלמות הפרוג-רוקית נשמעת טוב, לפעמים טוב מאוד, אבל בהחלט לא באותו מישור. השאיפה לייצר מוזיקה נחה על בסיס תחושת נוסטלגיה אצל אקרפלדט בשנים האחרונות, תוך רצון ליצוק פנימה את העולם המוזיקלי הייחודי שלו עצמו. אין בכך כל רע, וזה מעשה אמיץ ולא מתפשר - אבל במבחן התוצאה, זהו האלבום השלישי של פרוגפת' ("Progpeth"), וגם הוא עדיין לא ממש עומד בשורה אחת עם האלבומים המוקדמים יותר שבקטלוג ההרכב.
לסיכום, המאזינים שאהבו את 'פייל קומיוניון' או הריטג' בוודאי יעלזו - הסגנון דומה מאוד, השירים מובנים ואין את תחושת הפיזור שאפפה את הריטג', הביצועים משובחים וההלחנה יפה ולעתים יפה מאוד. המאזינים המטאליסטים יותר שהתאכזבו מאופת' הפרוגית עד עתה עלולים להתאכזב בשלישית - אין כאן בשורה גדולה עבורם.
אך אם אותם מאוכזבים יחליטו להבליג על חוסר השימוש במוטיבים מעולם המטאל הקיצוני, ולחפש את אותן הנגיעות שאקרפלדט תמיד הכניס למוזיקה שלו וקיימות בהחלט ב'סורסרס' -- מתגנדרות באצטלה של פרוג-רוק -- הם בהחלט ימצאו כמה רגעים מוסיקליים ששווים את זמנם.
הציון: 8/10
כדאי לבדוק גם את אלו
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")