אלבום האולפן הראשון של להקת דיסאילוז'ן הגרמנית הוא
כמו פסנתר שנופל עליך באמצע הליכה ברחוב: הפתעה קטלנית. העוצמה החריגה של האלבום לא טמונה במהפכנות סגנונית, הרמוניות חדשניות או שימוש תקדימי בכלי נגינה מיוחדים. "חזרה לימי תפארת" (תרגום ציוני-משהו לשם הלועזי, "בק טו טיימס אוף ספלנדור") הוא פיצוץ עז שנגרם עקב שילוב בין
תחושה של מצב חירום קיומי, הפקה מוסיקלית גרנדיוזית, עשירה ומדויקת,
מלודיות ויראליות, ממאירות, בלתי-מחיקות - ו
בנייה מושכלת של קטעים ארוכים למדי, בצורה שלא מפסיקה להפתיע, לזעזע ולהרשים.
אלמוניותו של ההרכב עומדת בניגוד חריף לאיכותו של האלבום. מדובר בחגיגה לחובבי פרוג-מטאל אמביוולנטי: מצד אחד הוא מכיל ריפים כבדים מאוד, גראולים, בלאסט-ביטים וכל הדברים שמוציאים מדעתם את הפרוגרים העדינים; ומצד שני, יש בו הרבה מאוד רגעים סימפוניים, תזמורתיים, אקוסטיים ופרוגרסיביים לעילא ולעילא. לא מדובר במפגן של אלימות למען אלימות - אלא
מוסיקה מגוונת, בוגרת, מלודית, הגיונית, מנומקת ומאוזנת. עד כמה שזה מוזר לומר, דיסאילוז'ן מוכיחים שאפשר להיות מטאליסט פיוטי, בעל עומק, תבונה ורגישות - גם כשאתה משתמש ברמות דיסטורשן שעשויות להרוג כל אדם שחי על דיאטת גלגל"ץ במשך זמן רב מדי.
ההרכב מונהג על ידי סוס-עבודה גרמני בשם
אנדי שמיט, המכנה עצמו וורטוקס (Vurtox). הוא אחראי על חלק ניכר מן התפקידים המרכזיים (שירה, גיטרות, קלידים, בס) והוא זה שעבד כשנתיים על החומר ודאג שהאלבום יישמע כמו שני מליון אירו. כפי שניתן לצפות, לשמיט יש מבטא גרמני מורגש, שלרוע המזל מקשה לעתים על הבנת הליריקה; וגם לאחר שמבינים את הליריקה, היא לא מהווה מוקד משיכה אמיתי. למרבה מזלה של דיסאילוז'ן, המוסיקה ממלאת את רוב הנפח האפשרי שבין האוזניים, ולכן הליריקה כמעט ולא משחקת תפקיד מהותי לאורך רוב האלבום.
להקת דיסאולוז'ן הגרמנית
ששת קטעי האלבום מגיעים כמעט ל-57 דקות, וכל שנייה עברה טיפול מעמיק במיוחד. קחו לדוגמה את הקטע האחרון, באורך כולל של 17 דקות: בתחילת הדקה ה-11 נראה שהכל הסתיים; התווים האחרונים של פסנתר מהדהדים אל תוך החשיכה; שתי גיטרות אקוסטיות נכנסות בעדינות, משוחחות אחת עם השנייה בסגנון
אופת'י (מלשון Opeth) בולט; חצוצרה ג'אזית עוצרת אותן, ואז הדיסטורשן מתאחד עם פסנתר, התופים נכנסים -- וכך נרקם לו אחד מרגעי הפרוג-מטאל הגדולים של 2004.
ברחבי הרשת, דפוס התגובות לאלבום חוזר על עצמו:
הערכה מהולה בהפתעה. הנה אפילו
ביקורת בעברית של אסף מנור במגזין מטאליסט. לאנשים קשה להאמין שאלבום כל כך מוצלח הגיע ממקום כל כך בלתי צפוי. מה עוד, שהאלבום הבא (גלוריה, 2006) היה בינוני ומאכזב. "ספלנדור" ממוקם באותה רמה כמו מיטב אלבומיה של אופת' ושיא יצירתה של אמפרור (למרות שדיסאולוז'ן הרבה יותר נגישים). 'ספלנדור' מדגדג מלמטה את הרגעים הטובים ביותר של דרים ת'יאטר ופיין אוף סלביישן. אי אפשר להצביע על מפגני וירטואוזיות, סולואים אגואיסטיים או משחקי-מהירות -- אבל ההפקה המוסיקלית העשירה, העמוקה והרב-שכבתית מצליחה לחפות על כך, כמעט כל הזמן.
שני הקטעים הבולטים באלבום, בלי צל של ספק, הם הרביעי (יצירת הנושא, שעל שמה נקרא האלבום, באורך 14 וחצי דקות) והשישי ("השינה של שעות חסרות מנוחה", באורך 17 דקות). מדובר בפואמות סימפוניות המתאפיינות בהתקפי אלימות מתפרצים, מעברים מפתיעים של יופי אקוסטי אפל, ושלל ריפים אימתניים שמובילים את הפואמות במהירות גבוהה למדי. בהאזנה ראשונה קל להבחין ב'גראולים' ולחשוד שמדובר באלבום וולגארי ובלתי-נסבל, אך הרושם הזה נמחה כמעט לגמרי בהאזנה השנייה והשלישית. אחרי שהאלבום מתחיל לחלחל, לחדור ולהציף את התודעה, מבנה האלבום מתבהר בהדרגה, ומשמעותו של המכלול פורצת את מנגנוני ההגנה של המוח; אז גם מגיעים הסיוטים בלילה, התחושה שהאלבום רודף אתכם, והפחד שלעולם לא תצליחו להיפטר ממנו.
הגיעה שעת הדבקת התארים. ברמה הלאומית, מדובר ב
אחד מאלבומי הפרוג-מטאל הגרמניים המוצלחים בהיסטוריה, למרות שאין בו סממנים מהפכניים. ברמה האירופאית, מדובר באחד מאלבומי הפרוגרסיב דת'-מטאל הטובים ביותר שיצאו בעשר השנים האחרונות. ברמה העולמית, מדובר באחד מ-20
אלבומי הפרוג החזקים והדרמטיים ביותר של 2004. יש בו
עוצמה בלתי-נתפסת, פואמות ממוטטות-חדרים, ליטוש היפר-אולימפי לצד שלמות פנימית נדירה, גיוון סגנוני ולא מעט שבריריות אפלה, על גבול אובדן השפיות. הוא לא מחפש גלגלים להמציא, אבל הוא לוקח את הגלגלים הקיימים ולוקח אותם לסיבוב בלתי-נשכח, תוך הפגנת רמות חריגות של ביטחון עצמי.
לסיכום, אלבום האולפן הראשון של להקת דיסאולוז'ן מומלץ בלי הסתייגויות רבות. הוא נושם אוויר-פסגות הן בתחום ההפקה המוסיקלית והן בתחום הבנייה של הפואמות הפרוג-מטאליות שהוא משרטט, מהדק ומלטש. האלבום מצדיק רכישה, התעמקות ושינון. הוא מרשים, מהנה ומפחיד בעת ובעונה אחת. הרמה שהוא מציג ממוקמת בהרבה מעל הממוצע בז'אנר, ויש בו בגרות בלתי-מוסברת.
החסרונות היחידים שמונעים מ'ספלנדור' להפוך לאבן-דרך היסטורית בתולדות הפרוג-מטאל הם: א) היעדר יכולת וירטואוזיות יוצאת-דופן; ב) חדשנות מוגבלת, בעיקר בתוך תת-הז'אנר בו הוא פועל - פרוגרסיב דת-מ'טאל; ג) ליריקה במבטא גרמני, המקשה במקצת על ההבנה וההנאה מן השירה; ד) תחרות קשה מצד הרכבים ותיקים ומפורסמים יותר, שממשיכים להפיק אלבומים טובים גם כיום.
הציון: 9/10