האלבום הכפול שהוציאה שלישיית אמרסון לייק ופאלמר בשנת 1977 סימן את תחילתה של נפילה. לאחר סדרה של אלבומים חדשניים, רבי השפעה ורבי מכר, החלו להתגלות פערים משמעותיים, שלא לומר 'בקיעים', בין השאיפות של קית' אמרסון, המנהיג המוסיקלי של ההרכב, ובין שני עמיתיו, גרג לייק וקרל פאלמר.


אמרסון, שנמאס לו לעשות פופ-רוק עם סינתיסייזרים, דחף יותר ויותר לכיוון התזמורתי-קלאסי עם הקונצ'רטו לפסנתר שלו. אמרסון עמל על היצירה הזו זמן רב, ובדיעבד כינה אותה "מסע הצלב שלי". אמרסון אף הודה באוטוביוגרפיה שלו, שרצה לכתוב יצירה קלאסית בשביל שאביו, מוסיקאי הג'אז, יעריך אותו יותר. גרג לייק התעניין בעיקר בכתיבת סינגלים - בלאדות רומנטיות ושירים קצרים; פאלמר נטה לכיוון הג'אז והביג-בנד. הבעיה היתה שגם לייק וגם פאלמר היו תלויים בתרומתו של אמרסון בתחום הלחנים, העיבודים ועבודת המקלדות.


היום זה כבר לא סוד ש"וורקס" לא היה אמור לצאת בתור אלבום של אי-אל-פי, כלהקה. השלישייה, תשושה ושחוקה מסיבובי הופעות ארוכים וקשים בכל העולם, רצתה רק לנוח קצת, ולעבוד בזמן הפנוי שלה על אלבומי סולו נפרדים. בשלב מסוים הבינו השלושה, בין השאר בעזרת הידע השיווקי המצטבר של חברת התקליטים שלהם (אטלנטיק), שעדיף להם למכור את עצמם דרך המותג הקבוצתי (ELP) מאשר לרוץ קדימה עם השמות האישיים שלהם. לכן נולד "וורקס" שהוא מעין יצור-כלאיים המנסה להעמיד פנים כאילו מדובר בתוצר של להקה מגובשת ומאוחדת, כאשר בפועל מדובר באוסף של קטעי סולו מופרדים, שונים מאוד ברמתם.


באותה תקופה, לאמרסון לייק ופאלמר היה הרבה מאוד כסף. לכן לא היתה להם בעיה לשכור את התזמורת הפילהרמונית של לונדון, בניצוחו של ג'ון מאייר. מנצח נוסף, גודפרי סלמון, עזר ללהקה לתזמר את היצירות שלהם עבור התזמורת הגדולה. למרבה האירוניה, דווקא ההפקה היקרה והמושקעת הזאת גרמה ללהקה להישמע חדגונית, שמרנית ומנוכרת מתמיד. הנסיון להישמע עשירים ומכובדים גרם למעריצים רבים של אי-אל-פי להירתע מן האלבום השחור והחדש, כאילו מכרו הרוקרים את נשמתם לממסד הסימפוני-קלאסי המעופש.


עצוב להגיע למסקנה כי מתוך 87 דקות ארוכות של מוסיקה סימפונית, הפרושה לרווחה על ארבע צדדים של שני תקליטי ויניל, יש ל"וורקס" פחות מ-37 דקות של מוסיקה בעלת ערך לחובבי הלהקה בפרט, ופרוגרסיב בכלל. היצירה המעניינת ביותר היא דווקא האחרונה: "פיראטים" (Pirates) היא פואמה סימפונית חביבה ביותר, שאמנם לא מחדשת יותר מדי, אבל נהנית מהקלטה צלולה, עיבוד תזמורתי מושקע וליריקה משכנעת שכתב פיטר סינפילד, חברו הותיק של לייק מימי קינג קרימזון העליזים.


היצירה המפורסמת ביותר באלבום היא ללא ספק "'פאנפר פור דה קומן מן' (תרועה לאדם הפשוט)", עיבוד ליצירה מוכרת של המלחין האמריקני אהרון קופלנד. רבים מכירים אותה בגרסת הסינגל, שהיתה קצרה וקולעת. באלבום היא מופיעה בגרסה המלאה, באורך של כמעט 10 דקות, עם סולו טרחני למדי של אמרסון. הקלידן הבריטי היה להוט להשוויץ בסינתיסייזר היפני החדש והיקר שקנה, דגם ימאהה GX-1, שמחירו באותה תקופה עמד על למעלה מ-20,000 פאונד. התוצאה הסופית זכתה להצלחה בינלאומית גדולה ומתמשכת. לא רק הבי-בי-סי השתמש בעיבוד החדש בתור מנגינת פתיחה לתוכניות שלו, אלא אפילו התוכנית "רואים עולם" הישראלית אימצה כאן את אי-אל-פי בחום.


אז מה היה לנו עד עכשיו? קטע אחד על פיראטים, ועוד סולו היסטורי-אך-ארכני של אמרסון במסגרת התרועה לאדם הפשוט. מה עוד מצדיק את קניית האלבום הכפול הזה? אפשר לציין את "אלוהי האויב רוקד עם הרוחות השחורות", עיבוד לתנועה השנייה של הסוויטה הסקיתית מאת פרוקופייב. למרות שהעיבוד הזה היה נטול סינתים וגימיקים, הוא מציג יפה את כישורי התיפוף וההקשה המדופלמים של מר פאלמר.


מה עוד אפשר לדלות מתוך 14 הקטעים המרכיבים את "וורקס"? אם מתאמצים, אפשר להעניק ציון "עובר" לבלדה הדביקה של לייק, "סה לה וי". השיר העגמומי הזה, כצפוי, הפך ללהיט בקלות רבה, למרות שהוא לא מאפיין את הלהקה אלא את עבודת הסולו של לייק. וכאן מסתיים הסיפור, פחות או יותר; שאר הקטעים באלבום הכפול הזה נעים בין המשעמם, המיותר והמביך. הנה הפירוט:

• הקונצ'רטו לפסנתר של אמרסון הוא סביר בהקשר של מוסיקה קלאסית מודרנית, אבל חסר משמעות לחובבי רוק מתקדם. ההחלטה להכניס אותו בתור הרצועה הראשונה באלבום היתה שגיאה חמורה.


• כל החומרים שכתב לייק לאלבום הזה הם בגדר קיטש רומנטי בינוני, מנופח בלי לצורך בעזרת תזמורת יקרה, ונשמע כמו נסיון בוטה מדי לעשות כסף דרך המצעדים. באמת קשה להאזין לבלאדות של לייק, אחת אחרי השנייה. עדיף היה לפזר אותן לאורך האלבום.


• היצירות של פאלמר באלבום הזה הן בלתי-זכירות, או ליתר דיוק: משמימות. האיש לא ידע מעולם להלחין, והנסיון להציב אותו בשורה אחת עם אמרסון (מלחין מוכשר באמת) ולייק (מלודיסט סביר) הכניס אותו לפינה לא נעימה. אפילו העיבוד התזמורתי ליצירה קודמת, "טנק", נשמע פחות טוב מהמקור. מפיק מוסיקלי רציני היה מסנן החוצה את החומר של פאלמר מן האלבום, לטובת כולם; לא היתה דמות כזאת בנמצא, בזמן אמת.

'וורקס' יצא לאור שוב ב-2001 בגרסת רימסטר דיגיטלית מורחבת, עם שלושה קטעי בונוס באיכות בוטלג גרועה. לפחות הקטעים המקוריים עבור שיפור מסוים ברימסטר הזה, לעומת גרסת הויניל משנות השבעים. קיימת גם גרסה דיגיטלית מוקדמת יותר של חברת ריינו (1996) שאינה כוללת את הבונוסים הללו, אבל הסאונד שלה מעט פחות טוב מן הגרסה של 2001.


ההוכחה האולטימטיבית לבינוניות החומרים של "וורקס ווליום 1" ולהיעדר נחיצותה של התזמורת הגדולה והיקרה, נמצאת באלבום "וורקס לייב" (Works Live) שיצא ב-1979 בגרסת תקליט ויניל יחיד, ובגרסה מלאה (דיסק כפול) רק ב-1996. אי-אל-פי נשמעת שם במיטבה כאשר היא מתמודדת עם האתגרים המוסיקליים שהציבה לעצמה בעזרת השילוב הפרוגי של סינתי-בס-תופים; ובאופן צפוי לגמרי, "וורקס לייב" משמיט מתוכו חלק גדול מתוך החומרים המאכזבים של "וורקס" האולפני.

לסיכום, "וורקס ווליום 1" של אמרסון לייק ופאלמר הוא אלבום בעייתי ביותר. השימוש בתזמורת היה מיותר לחלוטין, ובא על חשבון היתרונות האמיתיים של הלהקה: סינתיסייזרים רועמים, עיבודים יעילים וגמישים, סיירת-רוק קטנה וחכמה, פרוגרסיב חזק ובועט. הקונצ'רטו של אמרסון הסיט את הטריו ממטרותיו המוסיקליות האמיתיות. לייק היה צריך לכתוב פחות שירים, ולהתמקד בהפקה. פאלמר לא היה צריך לכתוב כלום. התוצאה הסופית סובלת מחוסר אחידות, ניפוח מיותר, עודף של חומר בינוני, היעדר מיקוד וחזרה על נוסחאות שכבר נשחקו עד דק. לרוע מזלם של מעריצי אי-אל-פי, האלבום הבא ("וורקס ווליום 2") היה גרוע אף יותר.

הציון: 6.5/10