 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
האלבום השני של להקת "פאר קורנר" הוא הרפתקה צלילית נוספת, עמוסה הפתעות, דקויות ותת-גוונים חדשים. כשרונות ההלחנה הבלתי-מעורערים של מנהיג ההרכב, הקלידן דן מאסק, באו לידי ביטוי כבר באלבום הבכורה המצוין של ההרכב האמריקני הזה, שיצא בלייבל "קיוניפורם" וזכה מיד לשבחים רבים.
פאר קורנר משתייכים בבירור למועדון הרוק האופוזיציוני: רוק מתקדם מולחן-היטב ומעובד בקפידה, שמסרב ללכת לפי חוקי תעשיית המוסיקה, ולא מעוניין כלל לשמח את כולם. מאסק, המלחין, מדווח על השפעות חזקות מצד יוניברס זירו, ברטוק וסטרווינסקי, לצד ג'ון ויליאמס (מלחמת הכוכבים), קז'ישטוף פנדרצקי, ג'ורג' קראמב, ראש ודרים ת'יאטר (איך כולם גרים בכפיפה אחת, רק מאסק יודע). הוא כבר הספיק לכתוב את הסימפוניה הראשונה שלו, קיבל הזמנה לכתוב יצירה נוספת לתזמורת הסימפונית של אוניברסיטת ויסקונסין, ומנגן היטב גם על חצוצרה, כפי שניתן להתרשם מיצירת הנושא (Endangered) שנועלת את האלבום המעודן, ועם זאת הכל-כך חייתי, הזה.
להקת פאר קורנר
מימין לשמאל: קופקי - בס; שמידט - צ'לו; מאסק - קלידים; ווקנר - תופים
אצל "פאר קורנר" אי אפשר לדעת למה לצפות בעוד עשרים שניות, אבל המאזין מרגיש בידיים בטוחות, כי בעל הבית לא השתגע. פיתוח המוטיבים לא נעשה בצורה לינארית, אלא מבוסס על יצירת מתחים, שבירת מתחים, הדגשת פערים והנגדה בין מרקמים. כל חברי ההרכב הם מוסיקאים מדופלמים עם נסיון ביצועי עשיר, והז'אנר שבחרו אף פעם לא גדול עליהם. לא נעבור שוב על הביוגרפיות המרשימות (זה כבר הופיע בביקורת הקודמת), רק נציין שמבחינת ההפקה המוסיקלית ורמת הביצוע, "בסכנת הכחדה" (בתרגום לעברית) הוא אלבום מלוטש יותר, בטוח יותר בעצמו, ואף צלול יותר מבחינת איכות הסאונד.
אין כאן שירים. אפילו לא אחד. פאר קורנר לא מאמינה בתבנית ה"שיר", ככזה. כל היצירות, בין אם הן מבוססות על פרטיטורה או מאולתרות על בסיס מוטיב מוכתב-מראש, בורחות ממבנה קלאסי מוכר. הלהקה מתנהגת יותר כמו רביעיה קאמרית מחושמלת, המצויה במצב של סערת רוחות. רוב חברי ההרכב, מלבד המתופף, מגוונים את הצליל שלהם בעזרת הדגשת הפער שבין החשמלי ובין האקוסטי: הצ'לו עובר חישמול שמקרב אותו אל עולם המטאל; הפסנתר נפגש באופן תדיר עם ה'האמונד' ועם אפקטים של סינתים; וגם הבס נהנה מן ההבדל שבין פרטלס (Fretless) ובין פרטד (Fretted).
שני אלמנטים מחזיקים ביחד את האלבום כולו: א) הכתיבה המיומנת של מאסק, קומפוזיטור מקצועי עם אובססיה לפיתוח מוטיבים; ב) היכולת של כל חברי הלהקה לנהל אילתורים קבוצתיים בסבלנות, בגרות ואלגנטיות, בלי לדרוך אחד על הרגליים של השני ובלי לזעוק לתשומת ליבו של המאזין. בשונה מן המצב באלבום הראשון, שבו הורגש כי הארבעה עושים את צעדיהם הראשונים יחד באולפן ההקלטות, כאן הם כבר מסתערים על המאזין הפרוגרסיבי עם חרבות "ריו" שלופות. הלהקה ממצה עד תום את המרחב הדינמי שהעיבודים מאפשרים לה. כאן היא מוציאה לפועל בצורה חלקה יותר את המעבר המורכב בין הציות העיוור לתווים הכתובים, ובין החופש לקרוע את המיתרים, כמו שהרכב אוואנט-פרוג צריך (ויכול) לעשות, כאשר הוא נקרא לדגל. העובדה שהדיסק נהנה מאיכות צליל משובחת ומ"מסטרינג" ברמה קלאסית, בהחלט מקלה על חוויית ההאזנה.
האלבום נפתח באופן מסתורי, כמעט פולחני, עם הקטע "בלתי-אנושי" (Inhuman), שמהווה למעשה מבוא+קרשנדו לקראת הקטע השני, "אתה חושב שאני מפחיד?" (?Do you think I'm spooky). התשובה היא כן: הם ממש מפחידים. מארש עצבני מאפשר למתופף קרייג ווקנר להוביל את ההרכב קדימה במלוא הכוח, בעוד הבסיסט ויליאם קופקי מספק "קונטרה" לקווים המלודיים של האורגן והסינתים, בעזרת המיתר הגבוה ביותר שלו. כל חברי ההרכב זוכים להתבטא לפי הצורך, לתת סולואים קצרים מדי פעם, ולהוסיף את הצבעים האישיים שלהם לתמונה הכללית, המתגבשת במימד הזמן.
"מועצת היצורים" (Creature Council), הקטע השלישי, מתקרב יותר מכולם לתואר "יצירה פרוגרסיבית", ומעניק לרביעיה בסיס ריתמי מהיר למדי, וכמה דקות שבהן הם משחררים את הסולואים המסחררים ביותר שהם יכולים להציע לאנושות. ועדיין, אף סולו לא חי בואקום, ואף סולואיסט לא שוכח את תפקידו במסגרת התמונה הגדולה. בכל דקה או שתיים נשבר המתח בעזרת הפסנתר של מאסק, כך שהמאזין לא מוצא את עצמו נסחף כמו זומבי אל הקצב המתמיד והנגינה הוירטואוזית. אחרי הדהירה הבטוחה של "מועצת היצורים", מרסקת פאר קורנר את הקצב בעזרת קטע מופשט לחלוטין, "ציפורניים" (Claws), עם מלודיקה בודדה, אפקטים מסמרי-שיער והשראה ברורה של יוניברס זירו.
אחרי שהמאזין כבר מורט את קומץ שערותיו מרוב חרדה וצמרמורות, פאר קורנר מכינים לו מגבת חמה, מיץ תפוזים בכוס גבוהה וקרואסון חמאה ב"לא מכאן" (Not from around here) הנינוח-לכאורה. הקטע מריח מהשפעות מובהקות של ג'אז אירופאי, וכמעט משייט בעדינות על הטיילת העירונית עם פסנתר בורגני במשקל שלושה-רבעים; נגן-אורח בשם ג'רי לוני מוסיף כינור מבוית. מדי פעם מגיח הבס הערמומי של קופקי, ומעורר מעט חששות לגבי העתיד. הצ'לו של אנג'לה שמידט גם הוא תורם להוספת פחדים ברקע, והפסנתר של מאסק מסיים את הבלדה באופן נוגה, כאילו הוא מתגעגע לבית קפה שטוף-שמש בפרובאנס הרחוקה-מאוד.
הכל כבר מוכן אל היצירה המסיימת, "בסכנת הכחדה" (Endangered), באורך של 19 וחצי דקות, כמתבקש. היצירה מאיצה בהדרגה, בסגנון שגובל בפרוג "רגיל", עד שהרצף נשבר לרסיסים אחרי שלוש וחצי דקות. אנחנו נכנסים לאיזור חלום הבלהות. יחידת הקצב הרוקית עושה הסבה לתפקיד של חטיבת כלי הקשה בתזמורת פילהרמונית, והרביעייה מייצרת אווירה פסימית במיוחד בעזרת אפקטים תוצרת-בית, הרמוניות דיסוננטיות וטיפול מקאברי במוטיב המרכזי. קרשנדו אופייני ל"פאר קורנר" מוביל בדקה ה-12 לסולו חצוצרה (מאסק יוצא לרגע מערימות הקלידים שלו), הלהקה בונה שוב מחדש את הקצב, מפרקת אותו במפתיע, מסתחררת כולה מתוך טירוף מאיים, מתרוממת שוב גבוה עם הפסנתר, מגיחה למרדף נואש של שדים ורוחות המתחבר עם פתיחת הדיסק (תופים מאיימים), וסוגרת את הסיפור השחור-משחור עם סוף פתוח, בעזרת חצוצרות והאמונדים בוערים. לכאורה הסכנה תמה, אבל בראש המאזין שום דבר לא נשלם.
פאר קורנר משתייכים בבירור למועדון הרוק האופוזיציוני: רוק מתקדם מולחן-היטב ומעובד בקפידה, שמסרב ללכת לפי חוקי תעשיית המוסיקה, ולא מעוניין כלל לשמח את כולם. מאסק, המלחין, מדווח על השפעות חזקות מצד יוניברס זירו, ברטוק וסטרווינסקי, לצד ג'ון ויליאמס (מלחמת הכוכבים), קז'ישטוף פנדרצקי, ג'ורג' קראמב, ראש ודרים ת'יאטר (איך כולם גרים בכפיפה אחת, רק מאסק יודע). הוא כבר הספיק לכתוב את הסימפוניה הראשונה שלו, קיבל הזמנה לכתוב יצירה נוספת לתזמורת הסימפונית של אוניברסיטת ויסקונסין, ומנגן היטב גם על חצוצרה, כפי שניתן להתרשם מיצירת הנושא (Endangered) שנועלת את האלבום המעודן, ועם זאת הכל-כך חייתי, הזה.
להקת פאר קורנר
מימין לשמאל: קופקי - בס; שמידט - צ'לו; מאסק - קלידים; ווקנר - תופים
אצל "פאר קורנר" אי אפשר לדעת למה לצפות בעוד עשרים שניות, אבל המאזין מרגיש בידיים בטוחות, כי בעל הבית לא השתגע. פיתוח המוטיבים לא נעשה בצורה לינארית, אלא מבוסס על יצירת מתחים, שבירת מתחים, הדגשת פערים והנגדה בין מרקמים. כל חברי ההרכב הם מוסיקאים מדופלמים עם נסיון ביצועי עשיר, והז'אנר שבחרו אף פעם לא גדול עליהם. לא נעבור שוב על הביוגרפיות המרשימות (זה כבר הופיע בביקורת הקודמת), רק נציין שמבחינת ההפקה המוסיקלית ורמת הביצוע, "בסכנת הכחדה" (בתרגום לעברית) הוא אלבום מלוטש יותר, בטוח יותר בעצמו, ואף צלול יותר מבחינת איכות הסאונד.
אין כאן שירים. אפילו לא אחד. פאר קורנר לא מאמינה בתבנית ה"שיר", ככזה. כל היצירות, בין אם הן מבוססות על פרטיטורה או מאולתרות על בסיס מוטיב מוכתב-מראש, בורחות ממבנה קלאסי מוכר. הלהקה מתנהגת יותר כמו רביעיה קאמרית מחושמלת, המצויה במצב של סערת רוחות. רוב חברי ההרכב, מלבד המתופף, מגוונים את הצליל שלהם בעזרת הדגשת הפער שבין החשמלי ובין האקוסטי: הצ'לו עובר חישמול שמקרב אותו אל עולם המטאל; הפסנתר נפגש באופן תדיר עם ה'האמונד' ועם אפקטים של סינתים; וגם הבס נהנה מן ההבדל שבין פרטלס (Fretless) ובין פרטד (Fretted).
שני אלמנטים מחזיקים ביחד את האלבום כולו: א) הכתיבה המיומנת של מאסק, קומפוזיטור מקצועי עם אובססיה לפיתוח מוטיבים; ב) היכולת של כל חברי הלהקה לנהל אילתורים קבוצתיים בסבלנות, בגרות ואלגנטיות, בלי לדרוך אחד על הרגליים של השני ובלי לזעוק לתשומת ליבו של המאזין. בשונה מן המצב באלבום הראשון, שבו הורגש כי הארבעה עושים את צעדיהם הראשונים יחד באולפן ההקלטות, כאן הם כבר מסתערים על המאזין הפרוגרסיבי עם חרבות "ריו" שלופות. הלהקה ממצה עד תום את המרחב הדינמי שהעיבודים מאפשרים לה. כאן היא מוציאה לפועל בצורה חלקה יותר את המעבר המורכב בין הציות העיוור לתווים הכתובים, ובין החופש לקרוע את המיתרים, כמו שהרכב אוואנט-פרוג צריך (ויכול) לעשות, כאשר הוא נקרא לדגל. העובדה שהדיסק נהנה מאיכות צליל משובחת ומ"מסטרינג" ברמה קלאסית, בהחלט מקלה על חוויית ההאזנה.
האלבום נפתח באופן מסתורי, כמעט פולחני, עם הקטע "בלתי-אנושי" (Inhuman), שמהווה למעשה מבוא+קרשנדו לקראת הקטע השני, "אתה חושב שאני מפחיד?" (?Do you think I'm spooky). התשובה היא כן: הם ממש מפחידים. מארש עצבני מאפשר למתופף קרייג ווקנר להוביל את ההרכב קדימה במלוא הכוח, בעוד הבסיסט ויליאם קופקי מספק "קונטרה" לקווים המלודיים של האורגן והסינתים, בעזרת המיתר הגבוה ביותר שלו. כל חברי ההרכב זוכים להתבטא לפי הצורך, לתת סולואים קצרים מדי פעם, ולהוסיף את הצבעים האישיים שלהם לתמונה הכללית, המתגבשת במימד הזמן.
"מועצת היצורים" (Creature Council), הקטע השלישי, מתקרב יותר מכולם לתואר "יצירה פרוגרסיבית", ומעניק לרביעיה בסיס ריתמי מהיר למדי, וכמה דקות שבהן הם משחררים את הסולואים המסחררים ביותר שהם יכולים להציע לאנושות. ועדיין, אף סולו לא חי בואקום, ואף סולואיסט לא שוכח את תפקידו במסגרת התמונה הגדולה. בכל דקה או שתיים נשבר המתח בעזרת הפסנתר של מאסק, כך שהמאזין לא מוצא את עצמו נסחף כמו זומבי אל הקצב המתמיד והנגינה הוירטואוזית. אחרי הדהירה הבטוחה של "מועצת היצורים", מרסקת פאר קורנר את הקצב בעזרת קטע מופשט לחלוטין, "ציפורניים" (Claws), עם מלודיקה בודדה, אפקטים מסמרי-שיער והשראה ברורה של יוניברס זירו.
אחרי שהמאזין כבר מורט את קומץ שערותיו מרוב חרדה וצמרמורות, פאר קורנר מכינים לו מגבת חמה, מיץ תפוזים בכוס גבוהה וקרואסון חמאה ב"לא מכאן" (Not from around here) הנינוח-לכאורה. הקטע מריח מהשפעות מובהקות של ג'אז אירופאי, וכמעט משייט בעדינות על הטיילת העירונית עם פסנתר בורגני במשקל שלושה-רבעים; נגן-אורח בשם ג'רי לוני מוסיף כינור מבוית. מדי פעם מגיח הבס הערמומי של קופקי, ומעורר מעט חששות לגבי העתיד. הצ'לו של אנג'לה שמידט גם הוא תורם להוספת פחדים ברקע, והפסנתר של מאסק מסיים את הבלדה באופן נוגה, כאילו הוא מתגעגע לבית קפה שטוף-שמש בפרובאנס הרחוקה-מאוד.
הכל כבר מוכן אל היצירה המסיימת, "בסכנת הכחדה" (Endangered), באורך של 19 וחצי דקות, כמתבקש. היצירה מאיצה בהדרגה, בסגנון שגובל בפרוג "רגיל", עד שהרצף נשבר לרסיסים אחרי שלוש וחצי דקות. אנחנו נכנסים לאיזור חלום הבלהות. יחידת הקצב הרוקית עושה הסבה לתפקיד של חטיבת כלי הקשה בתזמורת פילהרמונית, והרביעייה מייצרת אווירה פסימית במיוחד בעזרת אפקטים תוצרת-בית, הרמוניות דיסוננטיות וטיפול מקאברי במוטיב המרכזי. קרשנדו אופייני ל"פאר קורנר" מוביל בדקה ה-12 לסולו חצוצרה (מאסק יוצא לרגע מערימות הקלידים שלו), הלהקה בונה שוב מחדש את הקצב, מפרקת אותו במפתיע, מסתחררת כולה מתוך טירוף מאיים, מתרוממת שוב גבוה עם הפסנתר, מגיחה למרדף נואש של שדים ורוחות המתחבר עם פתיחת הדיסק (תופים מאיימים), וסוגרת את הסיפור השחור-משחור עם סוף פתוח, בעזרת חצוצרות והאמונדים בוערים. לכאורה הסכנה תמה, אבל בראש המאזין שום דבר לא נשלם.
לסיכום, האלבום השני של "פאר קורנר" מצביע על כך שלא מדובר בהברקה חד-פעמית: הם כאן כדי להישאר. האלבום לא מתמסר לקלישאות ז'אנריות או לתבניות מוסיקליות קשיחות מדי; היצירות גדושות בהפתעות מוסיקליות; רמת הביצוע עולה על האלבום הקודם; כל חברי ההרכב נשמעים בטוחים מאי-פעם, וגם איכות ההקלטה משובחת מתמיד. כל זה מסתכם במוצר אנין-טעם, שאמנם תובע לא-מעט מן המאזין, אך מחלק דיבידנדים לכל אלו המשקיעים זמן ומשאבי-מוח בהפנמת החומר. תשכחו ממוסכמות פרוגרסיביות, פזמונים קליטים ושירים עם התחלה-אמצע-סוף. תשכחו מפתרונות קלים לבעיות ידועות, ותשכחו מהתפתחות לוגית ששורשיה בתקופת באך ומוצרט. "פאר קורנר" יכניסו אתכם לעולם הקודר וחסר-הוודאות של המוסיקה הניאו-קלאסית. הם לא יעזבו אתכם במנוחה עד שתחושו את המועקה האופוזיציונית, עמוק-עמוק בבשר החי.
הציון: 9/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")