 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
"ווטרשד", אלבום האולפן התשיעי של להקת אופת' הוא תוספת יפה ומעניינת לקטלוג העשיר והמעניין של אחת מלהקות הפרוגרסיב-המטאל הגדולות שיצאו משוודיה בשנות התשעים. זהו שלב נוסף בתהליך התבגרות ארוך של להקה מהוללת, שצמחה מרקע של דת'-מטאל זועף וקשוח, ומגלה בעצמה צדדים חדשים בכל אלבום ואלבום. מנהיג הלהקה, מיקאל (Mikael) אקרפלת, הוא מלחין פורה, מלודיסט בחסד, מעבד חכם וזמר ייחודי. בזכות הכישרון והנסיון של אקרפלת, "ווטרשד" הוא אלבום שראוי להאזין לו פעמים רבות.
איך משתלב "ווטרשד" בקריירה הארוכה של אופת'? הוא רק חלק מתהליך התבססות מתמשך. לכאורה, הסגנון המיוחד של אופת' כבר התגבש, בצורה איטית והדרגתית. בין השנים 1999-2003 פרצה אופת' לתודעת קהילת המטאל העולמית, אף פעם לא בזכות להיט בודד, אלא בזכות התמדה ועבודה קשה. אלבומים משובחים לא היו חסרים לה אף פעם, וכמעט כל מעריץ אופת' ינקוב בשם אחר של אלבום בתור השיא הבלתי-מעורער של ההרכב השוודי הזה. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדות: הלהקה הפכה פופולרית בזכות "בלאקווטר פארק" (2001) המופק-היטב, זכתה להתעניינות תקשורתית בזכות "דמניישן" האקוסטי והנגיש (2003), וקיבעה את מעמדה בזכות "גוסט רווריז" (2005), יצירת מופת מאוחרת של פרוג-מטאל.
"ווטרשד" מגיע, לכאורה, אחרי שהלהקה כבר הגיעה לשיאה. עם זאת, אי אפשר לבוא לאופת' בטענות של התמסחרות, קלות-דעת, פזיזות, שטחיות או רשלנות מוסיקלית. ווטרשד הוא אלבום מושקע, מלוטש, רגיש ועמוק. אקרפלת' כבר לא יכול להפתיע את מעריציו הנאמנים, ושבעת השירים המרכיבים את האלבום אינם חורגים מן הנוסחאות המורכבות שאופת' רשמה עליהם פטנט. כל המרכיבים המוסיקליים שהופיעו בקטלוג של אופת', נמצאים גם כאן: מעברים מהירים בין גראולים של דת' מטאל לבין פרוג מלנכולי עם כלי נגינה קלאסיים; תרכובת של מלודיות המנוניות וריפים עצבניים על רקע בלאסט-ביטים בלתי נלאים; מצלול מגוון שנע בין דיסטורשן קיצוני ובין גיטרה אקוסטית כפרית.
אז למרות ש"ווטרשד" אינו מחדש כמעט דבר בז'אנר בו הוא פועל, הוא עדיין רחוק מאוד מלהישמע כאילו הוקלט על טייס אוטומטי. אקרפלת מוכיח את עצמו בתור מוסיקאי בעל כישרון נדיר, המסוגל למצוא שימושים מוסיקליים אמינים ומשכנעים לאותן נוסחאות אופת'יות. אלו לא הקלידים העגמומיים של פר וייברג (כולל דגימות של מלוטרון, האמונד ופנדר רודס), וגם לא שחקני הרכש החדשים -- המתופף מרטין אקסנרוט והגיטריסט פרדריק אקסון -- שעושים את העבודה, אלא יכולת הכתיבה יוצאת-הדופן של אקפרלת, שאפשר רק להתקנא בה.
אין אף שיר מיותר או סתמי באלבום הזה, על כל 55 דקותיו. הוא נפתח ברוגע עם בלאדה אקוסטית ודואט עם נטלי לוריקס ("קויל"). שלוש דקות של פסטורליה מופרעות על ידי "הייר אפרנט", אפוס אופת'י טיפוסי עם מפלי-גראולים שוצפים, ארפג'ים אקוסטיים זריזים, ריפים מינוריים ומלודיה המנונית לסיום. הקטע השלישי, "דה לוטוס איטר" הוא אחד היותר-מעניינים באלבום, ומחליף בתשע דקות שלל מצבי-רוח אקוסטיים שונים ומשונים, עד שהוא מתייצב על סיום גותי כמו פסקול של סרט שחור-לבן.
הקטע הרביעי, "ברדן" הוא המנון שמרני למדי, שנועד להרגיע את המאזין, לספק סולואים סטנדרטיים ולאפשר לקהל בהופעה החיה לשיר ביחד עם אקרפלת את המלודיה המובילה לאורך כמה דקות, עד שהגיטרה מאבדת את הכיוון שלה בהדרגה; אקרפלת מפנה כמה שניות יקרות-מפז לקצת הומור, לפני שהוא נותן בעיטה פרוג-מטאלית נוספת עם "פורסלן הארט", מיני-אפוס דינמי ומורכב, המתפתח בצורה אורגנית עד שהוא מגיע לשיאים רגשיים מדהימים לקראת סופו. עכשיו שוב צריך להירגע מעט, להחזיר את הדופק למצבו הנורמלי, ולהיערך לקראת הבאות.
לכאורה, אנחנו חוזרים אחורה לימים האקוסטיים-מלנכוליים של האלבום "דמניישן" עם הקטע השישי, "הסיין פיל". אך כבר באמצע הקטע מופרעים המלוטרון והפסנתר על ידי סדרת ריפים רצחניים שאינה נמשכת זמן רב מדי כדי להקהות את חושי המאזין המותקף; מהר מאוד עולה ויורדת רכבת ההרים הרגשית הזאת, עד שהיא נוחתת שוב במקום בלתי-ידוע, כדי להוציא את המאזין משיווי-משקל. ואז הכל מוכן לאפוס המלכותי הסוגר, "הקס אומגה", שנשמע כמעט כמו פרק אחרון מתוך סימפוניה מטאלית הראויה לעוגב כנסייתי מהדהד.
אז למרות שאופת' לא שולפת כאן קלפים חדשים שיכו את מעריציה בהלם קונספטואלי, "ווטרשד" הוא אלבום בעל-נפח. קל להאזין לו מתחילתו ועד סופו, אבל הוא עצמו אינו קליל כלל. יש בו איזון רגשי מלא, שירים מורכבים שנבנו בקפדנות, הפקה מוסיקלית משובחת ותחושה של סגירת מעגל בסופו. אלבומים רבים נשמעים כמו אוסף מטולא של שירים, אך כאן אופת' מגוללת נובלה בת שבעה פרקים, עם התחלה, אמצע וסוף ברורים. הסיפור הזה הוא תיגבור חשוב לרפרטואר המוסיקלי העשיר של אופת', שאף פעם לא מצליחה למצות אותו בהופעותיה החיות ברחבי העולם.
איך משתלב "ווטרשד" בקריירה הארוכה של אופת'? הוא רק חלק מתהליך התבססות מתמשך. לכאורה, הסגנון המיוחד של אופת' כבר התגבש, בצורה איטית והדרגתית. בין השנים 1999-2003 פרצה אופת' לתודעת קהילת המטאל העולמית, אף פעם לא בזכות להיט בודד, אלא בזכות התמדה ועבודה קשה. אלבומים משובחים לא היו חסרים לה אף פעם, וכמעט כל מעריץ אופת' ינקוב בשם אחר של אלבום בתור השיא הבלתי-מעורער של ההרכב השוודי הזה. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדות: הלהקה הפכה פופולרית בזכות "בלאקווטר פארק" (2001) המופק-היטב, זכתה להתעניינות תקשורתית בזכות "דמניישן" האקוסטי והנגיש (2003), וקיבעה את מעמדה בזכות "גוסט רווריז" (2005), יצירת מופת מאוחרת של פרוג-מטאל.
"ווטרשד" מגיע, לכאורה, אחרי שהלהקה כבר הגיעה לשיאה. עם זאת, אי אפשר לבוא לאופת' בטענות של התמסחרות, קלות-דעת, פזיזות, שטחיות או רשלנות מוסיקלית. ווטרשד הוא אלבום מושקע, מלוטש, רגיש ועמוק. אקרפלת' כבר לא יכול להפתיע את מעריציו הנאמנים, ושבעת השירים המרכיבים את האלבום אינם חורגים מן הנוסחאות המורכבות שאופת' רשמה עליהם פטנט. כל המרכיבים המוסיקליים שהופיעו בקטלוג של אופת', נמצאים גם כאן: מעברים מהירים בין גראולים של דת' מטאל לבין פרוג מלנכולי עם כלי נגינה קלאסיים; תרכובת של מלודיות המנוניות וריפים עצבניים על רקע בלאסט-ביטים בלתי נלאים; מצלול מגוון שנע בין דיסטורשן קיצוני ובין גיטרה אקוסטית כפרית.
אז למרות ש"ווטרשד" אינו מחדש כמעט דבר בז'אנר בו הוא פועל, הוא עדיין רחוק מאוד מלהישמע כאילו הוקלט על טייס אוטומטי. אקרפלת מוכיח את עצמו בתור מוסיקאי בעל כישרון נדיר, המסוגל למצוא שימושים מוסיקליים אמינים ומשכנעים לאותן נוסחאות אופת'יות. אלו לא הקלידים העגמומיים של פר וייברג (כולל דגימות של מלוטרון, האמונד ופנדר רודס), וגם לא שחקני הרכש החדשים -- המתופף מרטין אקסנרוט והגיטריסט פרדריק אקסון -- שעושים את העבודה, אלא יכולת הכתיבה יוצאת-הדופן של אקפרלת, שאפשר רק להתקנא בה.
אין אף שיר מיותר או סתמי באלבום הזה, על כל 55 דקותיו. הוא נפתח ברוגע עם בלאדה אקוסטית ודואט עם נטלי לוריקס ("קויל"). שלוש דקות של פסטורליה מופרעות על ידי "הייר אפרנט", אפוס אופת'י טיפוסי עם מפלי-גראולים שוצפים, ארפג'ים אקוסטיים זריזים, ריפים מינוריים ומלודיה המנונית לסיום. הקטע השלישי, "דה לוטוס איטר" הוא אחד היותר-מעניינים באלבום, ומחליף בתשע דקות שלל מצבי-רוח אקוסטיים שונים ומשונים, עד שהוא מתייצב על סיום גותי כמו פסקול של סרט שחור-לבן.
הקטע הרביעי, "ברדן" הוא המנון שמרני למדי, שנועד להרגיע את המאזין, לספק סולואים סטנדרטיים ולאפשר לקהל בהופעה החיה לשיר ביחד עם אקרפלת את המלודיה המובילה לאורך כמה דקות, עד שהגיטרה מאבדת את הכיוון שלה בהדרגה; אקרפלת מפנה כמה שניות יקרות-מפז לקצת הומור, לפני שהוא נותן בעיטה פרוג-מטאלית נוספת עם "פורסלן הארט", מיני-אפוס דינמי ומורכב, המתפתח בצורה אורגנית עד שהוא מגיע לשיאים רגשיים מדהימים לקראת סופו. עכשיו שוב צריך להירגע מעט, להחזיר את הדופק למצבו הנורמלי, ולהיערך לקראת הבאות.
לכאורה, אנחנו חוזרים אחורה לימים האקוסטיים-מלנכוליים של האלבום "דמניישן" עם הקטע השישי, "הסיין פיל". אך כבר באמצע הקטע מופרעים המלוטרון והפסנתר על ידי סדרת ריפים רצחניים שאינה נמשכת זמן רב מדי כדי להקהות את חושי המאזין המותקף; מהר מאוד עולה ויורדת רכבת ההרים הרגשית הזאת, עד שהיא נוחתת שוב במקום בלתי-ידוע, כדי להוציא את המאזין משיווי-משקל. ואז הכל מוכן לאפוס המלכותי הסוגר, "הקס אומגה", שנשמע כמעט כמו פרק אחרון מתוך סימפוניה מטאלית הראויה לעוגב כנסייתי מהדהד.
אז למרות שאופת' לא שולפת כאן קלפים חדשים שיכו את מעריציה בהלם קונספטואלי, "ווטרשד" הוא אלבום בעל-נפח. קל להאזין לו מתחילתו ועד סופו, אבל הוא עצמו אינו קליל כלל. יש בו איזון רגשי מלא, שירים מורכבים שנבנו בקפדנות, הפקה מוסיקלית משובחת ותחושה של סגירת מעגל בסופו. אלבומים רבים נשמעים כמו אוסף מטולא של שירים, אך כאן אופת' מגוללת נובלה בת שבעה פרקים, עם התחלה, אמצע וסוף ברורים. הסיפור הזה הוא תיגבור חשוב לרפרטואר המוסיקלי העשיר של אופת', שאף פעם לא מצליחה למצות אותו בהופעותיה החיות ברחבי העולם.
לסיכום, "ווטרשד" הוא אלבום שכל חובב אופת' צריך להכיר, למרות שהוא לא מסמן פסגה חדשה בקריירה של הלהקה. מיקאל אקרפלת הוא יוצר בעל שיעור קומה, כריזמה ותבונה מוסיקלית. היכולת שלו להמשיך ולשמור על איכות גבוהה לאורך שנים רבות היא הסגולה היחידה המבדילה ומבחינה את אופת' מהרכבי פרוג-מטאל אחרים בעולם. זה אלבום נוגה, ספוג השפעות של רוק מתקדם קלאסי משנות השבעים, גותי אך לא מנייריסטי, קשוח אך לא מצ'ואיסטי מדי, זועף אך בוגר ולמוד-נסיון, דינמי ורב-תפניות, המיועד לאנשים סבלניים שאינם מחפשים ריגושים זולים. בצדק הוא אחד מאלבומי הפרוג-מטאל המדוברים ביותר של 2008.
הציון: 8.5/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")