 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
| רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | ||
|
Sleepytime Gorilla Museum In Glorious Times 2007 The End Records USA (67:45) ביקורת: אורי ברייטמן 28/06/07 | ||
|
אלבומה השלישי של להקת סליפיטיים גורילה מיוזיאום הוא ניצחון אמנותי נוסף על השיגרה, העצלות וההגיון המסחרי המקובל של תעשיית הרוק בכלל, והז'אנר הפרוגרסיבי בפרט. יש בו עוצמה אדירה, שמסוגלת להוציא כל אדם משלוותו המנומנמת. אחרי שני אלבומים נועזים, מורכבים ושטופי-כריזמה; אחרי שלוש שנים של עבודה, אגירת חומרים והמתנה לרגע הנכון; אחרי התגבשותו של גרעין מעריצים חזק, שהפיץ את הבשורה כמו וירוס אכזרי; אחרי כל זה, מגיע "בזמני תהילה" ומכה את המאזין אפיים ארצה, נותן לו להתפלש בעפר בית הקברות, להרגיש את טעמו החמצמץ של המוות, ולהתפעל מכל רגע ורגע כאילו היתה זו ארוחת גורמה צרפתית של אחת-עשרה מנות.
מי שעדיין לא מכיר את ההיסטוריה של ההרכב, המוסיקאים המפיחים בו חיים, המורשת ממנה הוא יונק והסגנון התיאטרלי של הופעותיה - מומלץ לו לעיין בביקורת על אלבומם הקודם ("המוזיאון להיסטוריה של הטבע"). אין טעם לחזור פעמיים על העובדות (סן-פרנסיסקו, רוק נגד רוק, אוונגארד קיצוני עם נטיות מטאל קלות, הופעות שהפכו לקאלט). אם האלבום הראשון עסק בקשר שבין אמנות אוונגרדית ובין רדיקליזם פוליטי, והאלבום השני עסק בנטייתו של המין האנושי להרס עצמי, כאן צוללים סליפיטיים עמוק-עמוק אל כל מה שקשור לבתי קברות: עצמות, גופות, ריקבון, לילה, רוחות רפאים, אבנים, וכמובן - מוות.
 סליפיטיים גורילה מיוזיאום בהופעה חברי סליפיטיים הם אמנים עצמאיים בעלי נסיון רב: גם בהקלטות, גם בהופעות וגם בהיסטוריה של הרוק (עם ובלי פרוג). הם מודעים היטב למחיר שהם משלמים על הכיוון המוסיקלי הבלתי-מתפשר שלהם, ומבססים את עצמם כקבוצה אופוזיציונית עיקשת, שתלך עד הסוף עם האמת שלה. סליפיטיים לא עושים קיצורי-דרך לאף אחד: לא לעצמם ולא למי שהולך בעקבותיהם. כל זה משתקף היטב גם כאן, באלבום הגותי והפילוסופי הזה: הוא בשרני, מזין מאוד, רב-מימדי, ארוך, מפותל, בלתי צפוי, מעיק ביותר, חמור-סבר, זועם -- אך גם מנומק, מפורט ועסיסי. רק מספר דו-ספרתי של האזנות מצליח לסחוט החוצה את מלוא הנפח הסמנטי שטומן בחובו "אין גלוריאס טיימס". שישים ושבע דקות של מסע אלונקות סטריאופוני, שבו המאזין נאלץ להיות גם זה שמקפץ על האלונקה (וחוטף בחילה), וגם זה שסוחב אותו, עם כתפיים שבורות ונשימה מקרטעת. המאמץ משתלם לשני הצדדים, למרות שהזיעה ניגרת כמו מים. מבנה האלבום, כדרכה של סליפיטיים התיאטרלית, הוא מיני-קברט; יש בו פתיחה חגיגית, מונולוגים זועמים, קטעי מעבר אינסטרומנטליים, שירים כמעט קונבנציונליים, יצירות עמוסות בליריקה - לצד קטעים שמטרתם לאוורר את הצד המילולי של המוח עם מלודיות ופעלולים וירטואוזיים, רמיזות קטנות להיטרפות הדרגתית - וסיום קודר. אפשר למצוא בו דת'-מטאל אינטליגנטי, רוק באופוזיציה, המשך לינארי של מורשת קינג קרימזון (קטע 10, הדקה השלישית והלאה) - וקילוגרמים מרובים של חוש הומור מקאברי. הכל משתלב, איכשהו, לכדי המחשה מוסיקלית של ציורי הירונימוס בוש, רק בלי האמונה הדתית היוקדת. "כל האנשים הנואשים בעיירה הזאת יוצאים הלילה החוצה; הם יהיו כאן עוד מעט", מכריז הסולן נילס פריקדאל בפני הקהל המצפה. שתי דקות אחר כך הוא יקרע את הגרון שלו עם הטקטסים המסובכים של ג'יימס ג'ויס מתוך הרומן האוונגרדי שלו, פיניגנ'ס ווייק. הסיפור של ג'ויס מתרכז בגופה שמתעוררת שוב לחיים, כמטאפורה לניפוצה החיוני של אדישות קיומית. הלהקה דורשת ממאזיניה להתעורר לחיים, ולא מוכנה לשמוע "לא". רק סליפיטיים יכולים לקחת פרק מספר סופר-מסובך, להכניס אותו להקשר מטאליסטי מורט-עצבים, ולצאת מן הניסוי הזה מנצחים מובהקים. כמובן שמי שלא יעיין בחוברת המילים עלול להחמיץ את כל הרעיון, מתחילתו ועד סופו. אחרי אמבטיית הזיעה שעובר המאזין בחברת גופות חסרות-ישע, הוא זוכה למספר דקות של תיאטרון בובות כמעט אינסטרומנטלי, בו אפשר להירגע קצת. סאטירה פוליטית נגישה מתחברת אליו, בהנהגת הכנרת קרלה קילשטדט. היא יודעת לשיר היטב, תוך כדי שהיא מאזנת את העוצמה העירומה של פריקדאל עם נופך אימהי. עיסוק מחודש בענייני קבורה ופסולת ("קברתי את המתים והם יצאו צוחקים; קברתי את הצחוק, והוא יצא החוצה בשירה") מוביל לחזון אפוקליפטי עקב אסון סביבתי עולמי ענק. ב"כתר המלח" מגיעה לשיאה ההתעמקות הנקרופילית של סליפיטיים, עם אמירות מקוריות על אבנים בתור עצמותיו של כדור הארץ. הסיפור מסתיים בנשימה האחרונה של החי והצומח, שהיא נשימתה הראשונה של האבן. אין טעם רב להפריד בין המוסיקה ובין המילים באלבום כמו זה, אבל אם מתעקשים, אפשר להגיע למסקנה שלפחות חלק מן הקטעים האינסטרומנטליים המרובים כמעט עומדים בפני עצמם. היכולת הטכנית של האנסמבל, כגוף אחד, מרשימה מאוד. אין ללהקה כוכב אחד מוביל, סולואיסט בעל-שם או נגן טכנוקרט שסוחף אחריו גל של חקיינים צעירים. אין כאן "זמר", או "זמרת ליווי", או אפילו "גיטריסט" במשרה מלאה. ואובייקטיוית, אין כאן קלידן. למרות כל זאת, הלהקה נשמעת כמו גוף אחד: דמוקרטית, פתוחה, מגובשת וממושמעת להחריד. מעבר לנגינה המהודקת של הקווינטט -- פריקדאל (שירה, גיטרות), קילשטדט (כינור, שירה), דן רת'בון (בס, אביזרים, שירה), מייק בוסי (תופים, הקשה, שירה) ומייקל לאגו מלנדר (תופים, הקשה, שירה, חצוצרה, גיטרות, אפקטים) -- בולטת במיוחד מיומנות העיבוד של כל המעורבים, וההשקעה העצומה בכל פרט ופרט. מחלקת כלי ההקשה והאפקטים מעשירה את חוויית ההאזנה בצורה יוצאת דופן. לכן העיבודים וההפקה המוסיקלית, יותר מהכל, שומרים על הרעננות האופוזיציונית והמקוריות האינסופית של האלבום כמכלול. אצל סליפיטיים, קלישאה היא עבירה פלילית: הכל חייב להיות מנוגד לתבניות המקובלות, ועדיין להישמע מגובש, מרתק, בעל הגיון פנימי ומאוזן בשיטת המקל (אלימות) והגזר (מלודיה).
לסיכום, המעריצים של סליפיטיים גורילה מיוזיאום יכולים ללקק את השפתיים: הלהקה ממשיכה להפתיע, לרגש ולזעזע את כל מי שמעז להתקרב אליה. אין באופק סימנים של הזדקנות, התברגנות, דעיכה, פשרה או רגיעה; ההרכב ממשיך להכות בז'אנר הפרוגרסיבי גם ב-2007, ולייצר "רוק נגד רוק" שתוקע סכין בגב כל קלישאה עלובה, מאניירה חלולה או מוסכמה מסחרית חלקלקה. הם מערבבים "גראולים" מטאליים שחורים-משחור עם כינור שחצני של אולמות קונצרטים, תכנים מורבידיים על מוות וגופות עם חוש הומור נגיש. אלו רוקרים סטודנטיאלים שיודעים לתת שואו בכל מועדון קטן, ומצטיינים ביכולת טכנית גבוהה שאינה סותרת גמישות מחשבתית נדירה -- הכל כדי לתת למאזין הנאמן תמורה מלאה לכספו. זהו אחד מאלבומי הרוק המתקדם המרשימים ביותר שיצאו עד כה ב-2007, ואם שלוש שנות המתנה נוספות נדרשות עד להגעתו של האלבום הבא, אז שנת 2010 היא אכן מועד מוצדק לביקורת הבאה על סליפיטיים.
קטעי וידאו של סליפיטיים גורילה מיוזיאוםHelpless Corpses Enactmentאוסף קטעים מהופעותA Hymn To The Morning Star
| ||
