 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Sleepytime Gorilla Museum Grand Opening and closing 2001 Seeland/Chaosophy USA (58:29) ביקורת: שיר דויטש 24/01/2005 | |
רחשי עץ חורק ועורות נמתחים, מלווים בגיטרה קופצנית אשר מתבהרת לאט לאט אל תוך ההכרה, תיפוף תמוה וכמעט חסר מבנה והרמוניה מגוונת של מספר אנשים גונחים ונובחים בעדינות. אלה הם הצלילים הראשונים שתשמעו לפני כניסת הריף המרכזי של "סליפ איז רונג" (Sleep is wrong), השיר הפותח את האלבום "גראנד אופנינג אנד קלוזינג" (Grand Opening and closing) של הלהקה עם השם הכמעט הכי ארוך בעולם: סליפיטיים גורילה מיוזיאום (Sleepytime Gorilla Museum). לאחר אותו ריף המורכב משילוב לא ברור של גיטרה חשמלית וכינור, הקצב יורד לחלוטין, המתח נופל, וסולן הלהקה, נילס פריקדהאל, מתחיל לקרוא בקול גרוני ומתוח בליווי אינספור גיטרות אשר מרשרשות ברקע שהשינה היא פסולה. כשאגדל – לא אישן, לא אבכה, ולא אמות.
'סליפיטיים' הם להקת קונספט. חבורה של מוסיקאים נוודים, אנשי קרקס תימהוניים, אשר נעים להם מעיר לעיר ומציעים את יצירתם לקהל הרחב. המופע שלהם כולל מבחר תלבושות ותחפושות, איפור ומסכות ותפאורה בהתאם. אם כי מדובר כאן ללא ספק בתוספת נאמנה למוסיקה ולא היסח דעת בשום אופן. האלבום שלהם הוא בהחלט אחד מהיצירים המוסיקליים המקוריים ביותר של השנים האחרונות.
להקות רוק יש בשפע, אבל אף אחת מהן לא דומה במקצת ל'סליפיטיים'. הלהקה משלבת שני סגנונות קיצוניים ביותר, פרוג אוונגארדי ומטאל כסאחיסטי במיוחד, ויוצרת חבילת סאונד עמוסה מכל בחינה אפשרית. מצד אחד, לחנים מורכבים, מבנים מופשטים ודיסוננסים בשפע, ומצד שני תיפופים פראיים, גיטרה עסוקה מלאה בדיסטורשן ושירת גראולינג חריפה במיוחד. אבל זה לא כל מה שסליפיטיים רוקחים בכור ההיתוך הבלתי צפוי שלהם.
מלבד השימוש הלא שגרתי של כינור בהרכב מטאל וניצול כמעט מוגזם של אפקטים מוזרים, בין אם בגיטרה או בקלידים, חברי הלהקה גם מנגנים על כמה כלים שהם המציאו בעצמם. בשיר 'פאוארלס' (Powerless), למשל, הם תולשים מיתר של פסנתר ומכים בו נחרצות. הם גם מנגנים על פסנתר צעצוע, מכסים של בלוני גז, קפיצים גליליים המחוברים לפדאל וואמי (Whammy), ועוד כל מיני כלים בלתי שגרתיים בעליל.
האלבום מוצף בהפקה מהוקצעת ומקורית, המכילה עיבודים יוצאי דופן ורבי שכבות. פעמונים, כלי הקשה למיניהם, צפירות, גיטרות על גבי גיטרות על גבי גיטרות. כל מיני רחשים ורעשים חוץ מוסיקליים אשר הופכים לחלק בלתי נפרד מהיצירה. חלק מהשירים שקטים אך עוצמתיים, עם מלודיות שלעיתים נשמעות כאילו הכותב אותן זייף בכוונה על מנת להישמע גרוע, אם כי עד מהרה היופי האמיתי שלהן מתגלה.
חלק מהשירים מבוססים על ריפים מהירים ומדבקים של מטאל, המערבים משקלים משתנים ושבירות בלתי צפויות. קולו של נילס משתלב ביחד עם קולה הגבוה והצייצני קמעה של הכנרת, קרלה קילסטדט, לעיתים בתור ניגודים מוחלטים ולעיתים בהרמוניה נעימה יחסית. מלבד יכולתו להוציא את אותם קולות שטניים מגרונו, סולן הלהקה שולט במגוון סגנונות שירה, ממנעד רגיל ועד פלסטו.
שיר הנושא של האלבום, אשר נקרא באופן מפתיע, 'סליפיטיים' (Sleepytime), הוא מעין שיר ערש מעוות באורך של עשר דקות, עד אשר הוא מתפרץ, כפי שרוב השירים של הלהקה נוטים לעשות, ואז מתרסק שוב אל תוך תרדמה חסרת מנוח. לא כל כך ברור מהי מטרת הקטע האחרון, שאורכו כשמונה דקות והוא מכיל צלילים מוזרים שמנוגנים באופן אקראי לחלוטין, אך כנראה שבעיני חברי הלהקה מדובר במשהו מהותי ליצירה. אם זאת, האלבום כולל כמה שירים דגולים, כגון "הלילה אנחנו הולכים לחגוג כאילו שזה 1997" (באנגלית: Tonight we're gonna party like it's 1997) האנרגטי והמלהיב, ו"דה סטיין" (The Stain), המספר משל לא ברור על אדם אשר שותל זרעים אך אינו זוכה לקטוף את יבולו.
'סליפיטיים' הם להקת קונספט. חבורה של מוסיקאים נוודים, אנשי קרקס תימהוניים, אשר נעים להם מעיר לעיר ומציעים את יצירתם לקהל הרחב. המופע שלהם כולל מבחר תלבושות ותחפושות, איפור ומסכות ותפאורה בהתאם. אם כי מדובר כאן ללא ספק בתוספת נאמנה למוסיקה ולא היסח דעת בשום אופן. האלבום שלהם הוא בהחלט אחד מהיצירים המוסיקליים המקוריים ביותר של השנים האחרונות.
להקות רוק יש בשפע, אבל אף אחת מהן לא דומה במקצת ל'סליפיטיים'. הלהקה משלבת שני סגנונות קיצוניים ביותר, פרוג אוונגארדי ומטאל כסאחיסטי במיוחד, ויוצרת חבילת סאונד עמוסה מכל בחינה אפשרית. מצד אחד, לחנים מורכבים, מבנים מופשטים ודיסוננסים בשפע, ומצד שני תיפופים פראיים, גיטרה עסוקה מלאה בדיסטורשן ושירת גראולינג חריפה במיוחד. אבל זה לא כל מה שסליפיטיים רוקחים בכור ההיתוך הבלתי צפוי שלהם.
מלבד השימוש הלא שגרתי של כינור בהרכב מטאל וניצול כמעט מוגזם של אפקטים מוזרים, בין אם בגיטרה או בקלידים, חברי הלהקה גם מנגנים על כמה כלים שהם המציאו בעצמם. בשיר 'פאוארלס' (Powerless), למשל, הם תולשים מיתר של פסנתר ומכים בו נחרצות. הם גם מנגנים על פסנתר צעצוע, מכסים של בלוני גז, קפיצים גליליים המחוברים לפדאל וואמי (Whammy), ועוד כל מיני כלים בלתי שגרתיים בעליל.
האלבום מוצף בהפקה מהוקצעת ומקורית, המכילה עיבודים יוצאי דופן ורבי שכבות. פעמונים, כלי הקשה למיניהם, צפירות, גיטרות על גבי גיטרות על גבי גיטרות. כל מיני רחשים ורעשים חוץ מוסיקליים אשר הופכים לחלק בלתי נפרד מהיצירה. חלק מהשירים שקטים אך עוצמתיים, עם מלודיות שלעיתים נשמעות כאילו הכותב אותן זייף בכוונה על מנת להישמע גרוע, אם כי עד מהרה היופי האמיתי שלהן מתגלה.
חלק מהשירים מבוססים על ריפים מהירים ומדבקים של מטאל, המערבים משקלים משתנים ושבירות בלתי צפויות. קולו של נילס משתלב ביחד עם קולה הגבוה והצייצני קמעה של הכנרת, קרלה קילסטדט, לעיתים בתור ניגודים מוחלטים ולעיתים בהרמוניה נעימה יחסית. מלבד יכולתו להוציא את אותם קולות שטניים מגרונו, סולן הלהקה שולט במגוון סגנונות שירה, ממנעד רגיל ועד פלסטו.
שיר הנושא של האלבום, אשר נקרא באופן מפתיע, 'סליפיטיים' (Sleepytime), הוא מעין שיר ערש מעוות באורך של עשר דקות, עד אשר הוא מתפרץ, כפי שרוב השירים של הלהקה נוטים לעשות, ואז מתרסק שוב אל תוך תרדמה חסרת מנוח. לא כל כך ברור מהי מטרת הקטע האחרון, שאורכו כשמונה דקות והוא מכיל צלילים מוזרים שמנוגנים באופן אקראי לחלוטין, אך כנראה שבעיני חברי הלהקה מדובר במשהו מהותי ליצירה. אם זאת, האלבום כולל כמה שירים דגולים, כגון "הלילה אנחנו הולכים לחגוג כאילו שזה 1997" (באנגלית: Tonight we're gonna party like it's 1997) האנרגטי והמלהיב, ו"דה סטיין" (The Stain), המספר משל לא ברור על אדם אשר שותל זרעים אך אינו זוכה לקטוף את יבולו.
לסיכום, "גרנד אופנינג אנד קלוזינג" הוא לא אלבום קל להאזנה, אם כי יש בו רגעים קליטים. לחובבי להקות כמו ת'ינקינג פלייג (Thinking Plague) שלא נרתעים ממוסיקה מתכתית קיצונית, אלבום זה הוא מתכון להנאה.
הציון: 9/10
תגובות על סליפיטיים גורילה מיוזיאום