אלבומה הראשון והאחרון של להקת ספיירל ארכיטקט, הרכב פרוג-מטאל נורבגי, עורר מחלוקת רבה כשיצא לאור בשנת 2000 לאחר קרוב לחמש שנות עבודה. חובבי המטאל הפרוגרסיבי היו מוכנים להודות בעובדה שהוא וירטואוזי להחריד, וראוי להערכה על עצם ההישגים הטכניים המופגנים בו. עם זאת, בקרב מטאליסטים רבים הורגשה אי-נחת מהיומרה הטכנוקרטית של יוצריו, מן הדגש המוגזם על התיחכום-לשם-התיחכום, ומהזנחת אלמנטים חשובים כגון איזון רגשי, התפתחות הגיונית ומלודיות שאפשר לזכור. הויכוח סביב "יקומו של ספקן" נמשך בעוז, אבל קשה להתעלם מן ההישג של חמשת הנורבגים השאפתניים הללו: עדיין מדברים עליהם במעגלי המטאל הפרוגרסיבי כ"מקרה הקיצון" של הז'אנר.

 

וירטואוזיות לשם הוירטואוזיות -- זו כמובן לא היתה המטרה של הבסיסט לארס נורברג כאשר הקים את ספיירל ארכיטקט (על שם אחד משיריה של להקת בלאק סאבאת') בשנת 1995 עם עמיתיו הנורדיים אסגיר מיקלסון (מכונת תופים אימתנית עם שיער ארוך), קיי גורניצקה (מכונת ירייה בעלת 6 מיתרים), סטיינר גונדרסון (טיל מונחה-מותניים עם 6 מיתרים) ואויבינד האגלנד (זמר אופרה בפוטנציה). מטרתה של ס"א היתה למתוח את גבולות המטאל אל מעבר לפרוג-מטאל הנגיש והפופי של דרים ת'יאטר ועמיתותיה, עד מחוזות ג'אז-פיוז'ן (Jazz-Fusion). הם רצו ללכת רחוק בתחום היכולת הטכנית, אבל המטרה היתה לאתגר את השכל. לכן עבדו בפרך על כל אחד מתשעת הקטעים שבאלבום עד שהיה 'אפוי-היטב' לשביעות רצונם.

 

המוסיקה של ס"א היא תרכובת מעניינת של טכניקות הלחנה ועיבוד קלאסיות (הלהקה=תזמורת; תחכום הרמוני וריתמי), עם הצליל המטאלי (ריפים, דיסטורשן, שירה צעקנית, תיפוף אינטנסיבי) ואילתורים ג'אזיים להעשרת התוצר הסופי. השימוש של הבסיסט לארס נורברג בגיטרת פרטלס בס, למשל, כמעט ממציא מחדש את תפקידו של הבסיסט בהרכב מטאל. לא לפניו לא אחריו השתלט בסיסט בצורה כזו על הצליל הכללי של אלבום מטאל. היכולת שלו לנגן על הפרטלס כאילו היה גיטרה חשמלית רגילה (מהירות וקלילות) מזכירה אך ורק נגנים מפורסמים-בהרבה מתחום הפיוז'ן הטכני הכבד ביותר: שני השמות שעולים מיד בראש הם ג'אקו פסטוריוס או ג'ף ברלין. היכולת של נורברג להפיק קווים מלודיים מורכבים ועדיין לשמור על דומיננטיות במיקס הכללי הפכה את תרומתו למרכזית באלבום הזה.

 

על פי עדותו האישית של נורברג עצמו, רוב השירים באלבום נולדו מתוך ריפים בסיסיים (Riffs). בניגוד לשירים מסורתיים, שבדרך כלל נולדים מתוך קו מלודי המשמש מוטיב המנוגן על ידי כלי מוביל, הכתיבה ה"ריפית" מאפשרת להרכב לאלתר סביב 'עמוד-שידרה' קבוצתי. אבל ס"א עשו הרבה יותר מזה: הם לקחו את הריף ופיתחו אותו כפי שג'אזיסטים מפתחים מנגינה סטנדרטית. ההבדל הוא שהפיתוח של ס"א לא ממש נשמע מאולתר, ורוב הזמן הוא מוקפד עד התו האחרון. בגלל המבנה ההדוק של כל היצירות, ובגלל שאין בהם אפילו לא מילי-שנייה ספונטנית, אפילו מה שנולד כאילתור כבר לא נשמע כמו אילתור מבחינת המאזין. עבודת התופים של אסגיר מיקלסון מבהירה זאת, כיוון שהוא מתואם עם רוב המשפטים היותר-סבוכים של שאר הכלים.

 

אינטנסיביות מחושמלת, מהירות מסחררת, גמישות מטלטלת, תפניות חדות אינספור, אלימות מהונדסת - אלו שמות התואר שעולים בראש בזמן ההאזנה למוסיקה של ס"א. המאזין מותקף בבליצ-קריג מתוכנת-היטב, שעליו ישבו המתכננים תקופה ארוכה וחשבו על כל פרט. גם בהאזנה ה-30 אפשר להתרשם מן הדחיסות הקיצונית של המוסיקה הכתובה: יחידת הקצב של ס"א לא עושה לעצמה הנחות, ובכל רגע נתון מתרוצצת אחוזת-אמוק ויורה לכל עבר מאות תווים בתיאום מושלם. יש המכנים את המוסיקה הזאת "טק-מטאל" (Tech-Metal), עוד שם קצר וקליט של תת-ז'אנר מטאלי, שאותו אפשר להשליך אל הערימה הגבוהה-ממילא של המטאל. מי שאוהב את ספיירל ארכיטקט בדרך כלל אוהב גם את פייטס וורנינג, סיניק, אנדרומדה או גורדיאן נוט.

 

מבחינה פסיכולוגית, למאזין אין הרבה ברירות כאן: אפשר לעלות על הרכבת הזאת ולהיסחף איתה במשך 43 דקות, או לשבת בצד ולזעוף ש"מוסיקה זה לא מתמטיקה, אין כאן רגש אותנטי". כדי להבין מה הולך כאן בכל קטע, צריך לשמוע אותו שוב ושוב עד שלומדים בעל-פה את שלל תהפוכותיו הפנימיות. לא חסרים מקומות שבהם האלבום נשמע מהונדס כל כך, עד שאי אפשר לחזות מה יקרה בשנייה הבאה: כל שינוי-מקצב נשמע שרירותי לחלוטין, כאילו כל מטרתו היא לעשות רושם על קולגות בסצינת המטאל הנורבגית.

 

אך דווקא השרירותיות-לכאורה הזאת היא מהות העניין, מבחינת כוונת היוצרים: ס"א חוגגים את היכולת שלהם לברוא עולם מוסיקלי שהולך נגד האינטואיציה של האדם הממוצע, אבל יש בו אסתטיקה על-טבעית שאפשר להעריץ מרחוק או לדחות בזעם. ס"א הולכים רחוק עם הרעיונות שלהם, ומסרבים בתוקף ליישר קו עם היכולות המוחיות של המטאליסט המצוי. כאשר פרוג-מטאל מגיע לגבהים כאלו של מורכבות טכנית, רק טבעי להניח שהמרכיב הלירי יהפוך משני. זה אכן מה שקורה כאן: הטקסטים התווספו תמיד ברגע האחרון, ולרוב אין למוח שלנו יכולת-חישוב פנויה להתמודד גם איתם במקביל. האם אפשר לקרוא מכתביו של דוסטוייבסקי בזמן שאתם מחזיקים בהגה על מסלול המירוצים של הגראנד-פרי? התשובה ברורה: נייט!

 

"יקומו של ספקן", עם כך, הוא אלבום של מטאליסטים עבור מטאליסטים, אבל הוא מצליח למתוח את גבולות הז'אנר ולהתכתב עם המורשת הארוכה והמורכבת של הרוק המתקדם מאז ומעולם. אפשר בהחלט לדמיין את המוסיקה הזו מעובדת להרכב גדול בהרבה (תזמורת סימפונית + מקהלה) ועדיין שומרת על מהותה. הבחירה של אנשי ס"א להתמקד בכלים חשמליים (אין כאן כינור, חליל-צד או קונטרה-בס -- למרות שיש קטע פלמנקו קצרצר עם גיטרה אקוסטית) מצמצמת את קהל היעד של האלבום לקהילת הרוק הכבד בלבד, אבל יש בו לא מעט רגעים של רכות בסיסית, שבה, למשל, הבסיסט שון מאלון (מלהקת גורדיאן נוט) תורם קטע אילתור קצר, או שבו שני הגיטרסטים מכבים לרגע את הדיסטורשן ונותנים לנורבג, הבסיסט, לשאת נאום פרטלסי בעזרת עשר אצבעות שנונות.

 

קטעים מועדפים: "אקססיט" (מס' 2) היא דוגמה מוצלחת לגיוון הפנימי של כל קטע באלבום, וליכולת האקרובטית של חברי ס"א לקפוץ מתת-ז'אנר לתת-ז'אנר בלי למצמץ, ובכך לתפור יחד את כל הטלאים ליחידה מהירה אחת. "אינסקט" (מס' 5) הוא מפגן מרשים של חשיבה מלודית וריתמית, שבסופו של חשבון מגיע לפסגות מקפיאות-דם של אימה ועוצמה. אפשר קצת לנשום עם "קלאוד קונסטרקטור" המתון והמסורתי (מס' 6), ואז מסירים המוסיקאים את הכיסוי מן התותחים הכבדים ומתחילים לייצר הרעשה בלתי פוסקת מצירוף הקטע השביעי (קונג'ורינג קולאפס) שמתחבר לשמיני ("אדפטביליטי") ונסגר עם התשיעי ("פאונטנהד"), שמאחד בתוכו את רוב האלמנטים האופייניים ללהקה.

 

לסיכום, כדאי להתמודד עם האתגר שהציבה להקת ספיירל ארכיטקט באלבומה הראשון והאחרון. המטאליסטים שמחפשים אדרנלין גבוה נמשכים אליו כמו חרק אל נורת ליבון, אבל גם פרוגרים שסולדים מן המנטליות המטאליסטית יוכלו להתרשם מהמורכבות, הליטוש והאינטנסיביות של הסיירת הנורבגית. ההפקה המוסיקלית הנוצצת של ניל קרנון (שעבד עם קווינסרייך, ג'ודאס פריסט, נוורמור ועוד) מאזנת את קולו המרגיז-במקצת של האגלנד, הסולן. מומלץ להקשיב היטב לעבודת הבאס המבריקה-באמת של לארס נורברג כדי להבין איך בסיסט מוכשר אחד יכול לסחוף אחריו הרכב מטאל שלם (ולא להיפך). כל ההסתייגויות בתחום הלירי, הבומבסטיות המוגזמת, הקלישאות המטאליסטיות והמחסור בכלי נגינה אקוסטיים - כמעט ומתאדות אל מול כדור-אש זה של אנרגיה אינסטרומנטלית טהורה. בעולם כל כך בינוני, אלבומים כמו זה של ספיירל ארכיטקט ראויים להערכה.

הציון: 8.5/10

מה אומרים הציונים?  הוסיפו תגובה

---

אלבומים מומלצים באותו סגנון

Twisted Into Form - Then Comes Affliction To Awaken The Dreamer

Blotted Science - The Machinations of Dementia

Pain of Salvation - Entropia

---

מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")

 

ביקורות אלבומים נוספות...

---

אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il