 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' | |||
ביקורות אלבומים
איך היה נשמע מפגש בן לילה אחד בין חברי להקות ג'נסיס, קינג קרימזון, אסיה, יס, וות'ר ריפורט וזאפה? זו השאלה שהעלה סטיב האקט, גיטריסט להקת ג'נסיס בתקופה הפרוגרסיבית שלה, באמצע שנות התשעים. הוא אסף סביבו את ג'ון ווטון (בס, שירה), איאן מקדונלד (כלי נשיפה, גיטרה, קלידים, שירה), צ'סטר תומפסון (תופים) וג'וליאן קולבק (קלידים, שירה), ונסע לארץ השמש העולה. התוצאה? אלבום כפול בשם 'טוקיו טייפס' שמתעד את כל המופע מול הקהל היפני הנלהב בדצמבר 1996. המוסיקה מזגזגת בין המרגש, הנדוש והמיותר. חלק מן הקטעים מעניין, חלק סתמי, חלק היה פשוט צריך לבעוט החוצה.
"טוקיו טייפס" לא היה חייב להיות אלבום כפול. להאקט היו 100 דקות של חומר, ברוטו. הוא יכול היה לסנן החוצה עשרים דקות ולצאת בשלום עם דיסק אחד ויחיד, נדיב וגדוש. חלק גדול מן החומרים מגיע מתקופת ג'נסיס, קריירת הסולו הארוכה של האקט, שני קטעים של קרימזון, שניים של ווטון (אחד סולו, אחד עם 'אסיה'). כשמטפלים בחומר כל כך מגוון, אי אפשר שכולם יהיו מרוצים. כך משוטטים להם שני הדיסקים בין פופ להמונים, פרוג למכורים, רוק אינסטרומנטלי למעריצי האקט, מוסיקה אקוסטית עדינה להתרעננות קלה - ורוק שגרתי. כנראה שהאקט לא האמין שהקהל של טוקיו יהיה מוכן לבלוע רק חומרים מתקדמים.
 טוקיו טייפס - העטיפה הישנה של האלבום באותה תקופה בה הוקלטה ההופעה של 'טוקיו טייפס', עבד האקט על פרוייקט מחווה לחומרים הקלאסיים של ג'נסיס משנות השבעים (Genesis Revisited). כאשר האקט השקיע זמן ומאמץ בעיבודים חדשים ליצירות ההן, התוצאה היתה עקבית, מעניינת ומכובדת. כאן, כך נדמה, נאלץ האקט לעסוק בפוליטיקה של קרדיטים, חלוקת זמן שוויונית - ופחות במאמץ שיכתוב של המוסיקה הישנה ההיא. לכן האלבום הגמור נשמע כמו מפגש נוסטלגי מתקתק בין חברים ותיקים, ופחות כמו נסיון ליצור משהו שיסעיר את המאזין הפרוגרסיבי. חלק מן הביצועים נשמעים כבדים ועצלים, העיבודים כמעט ולא מפתיעים, ומלבד רגעים בודדים (שתי דקות אילתור במהלך "פירת' אוף פיפת'" של ג'נסיס, וסולו התופים של תומפסון במחצית השנייה של "צל ההירופנט") החבר'ה פשוט עוברים על החומר בצורה סטנדרטית למדי. האלבום נפתח בקלאסיקה ידועה של ג'נסיס ("ווצ'ר אוף דה סקייס"): הביצוע באלבום הג'נסיס רוויזיטד של האקט היה טוב יותר. הקטע השני ("לרכוב על הקולוסוס") נשמע כמו 'פילר' קצר. קלאסיקה נוספת של ג'נסיס, "פירת' אוף פיפת'" מבוצעת יפה אבל גם לה יש מקבילה תחרותית ב"רוויזיטד". הקטע הרביעי, "באטל-ליינס" של ווטון, היא בלאדה פשטנית שווטון צועק אותה במקום לשיר אותה. "קאמינו רויאל", הקטע החמישי (מאת האקט) הוא בידור לאס-וגאסי מהסוג הסתמי ביותר. הביצוע השמרני ל"אין דה קורט" של קינג קרימזון יוצר עניין רק ברמת הנוסטלגיה. שני קטעים שקטים, "הורייזונס" ו"ווקינג אוויי פרום ריינבואוז", מעלים פיהוק. ביצוע אקוסטי ללהיט הפופ הדביק "היט אוף דה מומנט" של 'אסיה' היה יכול להישאר בחוץ גם הוא. האלמנט המרשים היחיד: השליטה של ווטון בשפה היפנית (הוא הופיע שם לא מעט בעבר). הקטע העשירי בדיסק הראשון (In That Quiet Earth) הוא נסיון לא-מוצלח לטפל בקלאסיקה ג'נסיסאית מאוחרת. הקטע הלפני-אחרון באותו דיסק ("ערפד עם תיאבון בריא") מציג את קריירת הסולו של האקט באור לא מחמיא. ביצוע שמרני של היצירה הקרימזונית המיתולוגית "אני מדבר לרוח" (תרגום נורא, אבל הבנתם) סוגר את מחצית הערב, וכמעט שלא התרגשנו עד כה. שום דבר חדש לא נשמע בביצוע ל"צל ההירופאנט" מתוך אלבום הסולו הראשון של האקט, רק סולו התופים של תומפסון שובר את השיגרה. ב"לוס אנדוס" יש למקדונלד הזדמנות להפתיע עם אילתור סקסופון, אבל כבר היינו בסרט הזה - כמעט כל הופעה של ג'נסיס או פיל קולינס בחרה בקטע הזה כדרך לסגור את הערב ולשלוח את קוני הכרטיסים מרוצים לחניון. שני הקטעים האחרונים של ההופעה לא מצילים את הפרוייקט. היצירה האינסטרומנטלית הנהדרת "דה סטפס", מתוך אלבום הסולו של האקט "דיפקטור" (1980) אינה זוכה לפרשנות מרעננת. זו אותה גברת באותה אדרת. הלהיט הג'נסיסאי "איי נו ווט איי לייק" נועל את הלילה בלי שום דבר משמעותי שנחרט בזיכרון. האקט הוסיף לדיסק שני קטעים אולפניים כדי לנפח את אורך הדיסק. שניהם זניחים: "פיירוול" נחמד אבל נוסחתי מדי, "דה דילר" חלקלק מדי, כמעט צפוי מראש (וזה עוד בלי לדבר על התופים האלקטרוניים המאוסים). כך נסתיים 'טוקיו טייפס' עם תחושה של החמצה מרירה.
לסיכום, "טוקיו טייפס" הוא פרוייקט חביב שלא הגשים את הציפיות. גם למהדורת הוידאו (או הדיוידי) אין ערך רב מלבד העובדה שמדובר בדמויות מפורסמות בהיסטוריה של הרוק המתקדם. המופע היפני הזה אולי בידר את חובבי הנוסטלגיה, אבל לא הציג חומר חדש שיצדיק את איחוד הכוכבים. האקט עשה דברים מוצלחים יותר ועקביים יותר בשנות ה-90, למעשה גם היום. הבעיה היא לא רק פרשנות חסרת-מעוף לקלאסיקות הישנות, אלא גם חומרים בינוניים מן השנים האחרונות. כשהמוסיקה הישנה נשמעת עתיקה והמוסיקה החדשה נשמעת רדומה, התוצאה היא "טייפס" שהיה אפשר להשאיר בטוקיו.
| ||||
