 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
הבסיסט טוני לוין הקים את ההרכב 'סטיק מן' לאחר שפגש את מייקל ברנייר בעיר הקטנה בה הוא גר, קינגסטון (במדינת ניו-יורק). ברנייר, כמו לוין, הוא נגן 'סטיק', קיצור של צ'פמן סטיק (Chapman Stick). הכלי הייחודי הזה, שמר לוין כל כך מזוהה איתו, הוא למעשה גיטרה רגילה וגיטרה בס על לוח אחד. לכל סטיק יש 8, 10 או 12 מיתרים, כאשר מחציתם הם מיתרים עבים של בס חשמלי, והמחצית השנייה הם מיתרי גיטרה חשמלית. לכלי אין תיבת תהודה או גוף שמקיף אותו. כדי לנגן עליו אין צורך ביד נפרדת המיועדת לפריטה בלבד: כל 10 האצבעות עוסקות בנגינה, שהיא למעשה סוג של תיפוף עדין על המיתרים ('טאפינג').
אל שני ה'סטיקמנים' הצטרף פאט מסטלוטו (כיום בן 54), חבר להקת קינג קרימזון מאז 1994. מכיוון שקרימזון כמעט ואינה פעילה בשנים האחרונות, מסטלוטו שמח להצטרף לפרויקט זה עם חברו ללהקה, טוני לוין. ב-2009 הם יצאו לסיבוב הופעות עולמי. גם לוין וגם ברנייר הם וירטואוזיים מובהקים על הכלים שלהם. לוין היה בן 63 כאשר הקליט את האלבום הזה, גיל שבו רוקרים רבים כבר מחלידים; אבל אחרי למעלה מ-500 אלבומים בהם השתתף עם השנים, לוין עדיין נשמע רענן, צעיר ומהיר מתמיד.
ברנייר, לעומתו, צעיר בהרבה (35) אבל עדין ומהורהר יותר משותפו המבוגר. ברנייר החל את הקריירה המוסיקלית שלו על הכינור, ומשם המשיך לתופים, גיטרה, טאבלה, צ'לו, בס רגיל ובסוף 'נרגע' על צ'פמן סטיק. הרקע הקלאסי של ברנייר עם כלי קשת, בעיקר כינור וצ'לו, מסביר את היכולת שלו להשתמש בקשת גם על הסטיק (וזה לא קל, כי ה'גשר' של הכלי אינו מוקשת). ברנייר מעריץ את מהווישנו אורקסטרה, קינג קרימזון וגונג, מה שמסביר את החיבור המיידי שלו למוסיקה של שני עמיתיו ל'סטיק מן'.
חלוקת העבודה בין שלושת הוירטואוזים היא כזו: לוין הוא הבסיסט שבחבורה, מספק אקורדים חזקים וליווי אימתני ברג'יסטר הנמוך; ברנייר מתמחה בסולואים ובצלילים גבוהים-יחסית, ואף פיתח את היכולת לנגן על הסטיק עם קשת, כאילו היה צ'לו קטן, או כינור ארוך; מסטלוטו, מצידו, הוא לא רק מתופף מצוין; הוא גם שולט ביד רמה בסוללה של גאדג'טים אלקטרוניים, ומספק אפקטים, דגימות-צליל והפתעות אחרות. האלבום לא נשמע כמו 'פאואר טריו' מינימליסטי, אלא כמו להקה מלאה, בה חברים, לכאורה, 4-5 מוסיקאים.
סטיק מן; מימין לשמאל: מייקל ברנייר, פאט מסטלוטו, טוני לוין
החדשות הטובות: 'סופ' (Soup) הוא יופי של אלבום. החדשות העוד-יותר-טובות: הוא כולל עיבוד פרוגרסיבי לסוויטה 'ציפור האש' מאת סטרווינסקי. 'סוויטת ציפור האש' (Firebird Suite) זכתה למספר גרסאות, באורכים שונים. הגרסה התזמורתית המלאה הולחנה ב-1910 עבור בלט רוסי, ונמשכה כמעט 50 דקות. סטרווינסקי עיבד את היצירה גם לפסנתר סולו. העיבוד הרוקי של האלבום 'סופ' מצמצם את היצירה ל-4 חלקים באורך כולל של 13 דקות. ולמרות שהאלבום מכיל 54 דקות של פרוג מהוקצע, 'סוויטת ציפור האש' היא הסיבה העיקרית שבגללה כדאי לקנות אותו.
מי שכבר מכיר ואוהב את הצליל הייחודי של ה'סטיק', כפי שנחשף למשל באלבום 'דיסיפלין' של קינג קרימזון (1981), יהנה מן האלבום הזה. במובנים רבים, 'סופ' מזכיר מאוד את הסגנון וההפקה של קינג קרימזון בשנות ה-90 והאלפיים. האלבום מצטיין בכך שהוא מציג שיתוף פעולה נדיר בין שני נגני סטיק בזמן-אמת; שניהם נזהרים שלא להכפיל את עצמם, או לדרוך אחד לשני על הרגליים. האלבום הוקלט לאחר למעלה משנה של הופעות חיות בכל העולם, ולכן 'סטיק מן' נשמעים מגובשים באולפן, מתואמים היטב זה עם זה, והחלטיים בחזון המוסיקלי שלהם.
מה שיפה באלבום כמו 'סופ' הוא שמצד אחד, זו מוסיקה אוונגארדית במובן הרחב שלה, כיוון שאינה מצייתת לחוקיות ז'אנרית נוקשה. אפשר להגדיר את 'סופ' בתור פרוגרסיב אקוסטי-מטאלי שמסרב להתביית על טריטוריה אחת צרה (ניו-אייג', מטאל, פופ-ארט, ניאו-קלאסי). באלבום יש קטעים פ'אנקיים (funk) לגמרי, לצד קדרות סימפונית, אילתורים פרועים לצד סולואים ליריים ועדינים, שרק כנרים קלאסיים יכולים לשאוב מן הכלי שלהם. המוסיקה אטונאלית לעתים, המשקלים נעים בין סימטריים לאסימטריים; פה ושם יש שירה, כך שהאלבום איננו אינסטרומנטלי לגמרי; ומכיוון ששלושת חברי הלהקה משתייכים, בסופו של יום, אל יחידת הקצב (Rhythm Section) של להקות רוק, למוסיקה יש בסיס ריתמי חזק ומלהיב לאורך כל הדרך.
מעריצי קינג קרימזון ינסו את 'סטיק מן' מפני שהם צמאים למוסיקה הזאת, אבל בעיקר בגלל שמר רוברט פריפ יושב בבית, לא מקליט ולא מופיע; טוני לוין עצמו ימשוך מאזינים חובבי-בס שאוהבים את הדרך שבה הוא משתלט על ה'סטיק' שלו, אבל הם לא ישמעו כאן ג'אז מלודי; האלבום מציע פן אחר של טוני לוין, תרכובת אגרסיבית חדשה שהוא רקח בניסויים פרטיים שעשה מאז 2007. בשנה זו הוציא לאור את אלבום הסולו שלו, 'סטיק מאן' (Stick Man). ההבדל בין 'סטיק מן' של השלישייה, ובין 'סטיק מאן' של אלבום הסולו, שהוא למעשה להקה של 5 אנשים, הוא השאיפות: ה'טריו' הולך לכיוון המתקדם והאקלקטי (רב-סגנוני, רב-תרבותי), בעוד אלבום הסולו הולך לכיוון הרוק-פופ הקליל-יותר.
למרות שהקטע הפותח ('סופ', שעוסק במאיץ-חלקיקים אמריקני שלא הושלם מעולם) הוא נפלא, והמיני-אפוס 'האנדס' מתאר יפה את הקשר שבין הזדקנות ובין ידיו של המוסיקאי, פסגת הדיסק היא החלק השני של 'ציפור האש': העיבוד של 'סטיק מן' מבליט את הצד המטאלי בקומפוזיציה של סטרווינסקי. זה נשמע כאילו סטרווינסקי כתב שיר הבי-מטאל בלי לדעת את זה. לוין, ברנייר ומסטלוטו מצליחים להפוך את סטרווינסקי למלחין רוק כבד מגניב לגמרי, כזה שאפשר לשמוע באולם הקונצרטים תוך כדי 'האד-בנגינג' עצבני. החלק השלישי של הסוויטה המקוצרת כאן מזכיר לי את לארקס של קרימזון: ברנייר נכנס לנעליו של הכנר דיויד קרוס, בעוד מר לוין משחק אותה 'מיני-פריפ'. ביצוע נהדר, למרות שהוא תמציתי להחריד, ליצירה קלאסית גדולה מהחיים.
אל שני ה'סטיקמנים' הצטרף פאט מסטלוטו (כיום בן 54), חבר להקת קינג קרימזון מאז 1994. מכיוון שקרימזון כמעט ואינה פעילה בשנים האחרונות, מסטלוטו שמח להצטרף לפרויקט זה עם חברו ללהקה, טוני לוין. ב-2009 הם יצאו לסיבוב הופעות עולמי. גם לוין וגם ברנייר הם וירטואוזיים מובהקים על הכלים שלהם. לוין היה בן 63 כאשר הקליט את האלבום הזה, גיל שבו רוקרים רבים כבר מחלידים; אבל אחרי למעלה מ-500 אלבומים בהם השתתף עם השנים, לוין עדיין נשמע רענן, צעיר ומהיר מתמיד.
ברנייר, לעומתו, צעיר בהרבה (35) אבל עדין ומהורהר יותר משותפו המבוגר. ברנייר החל את הקריירה המוסיקלית שלו על הכינור, ומשם המשיך לתופים, גיטרה, טאבלה, צ'לו, בס רגיל ובסוף 'נרגע' על צ'פמן סטיק. הרקע הקלאסי של ברנייר עם כלי קשת, בעיקר כינור וצ'לו, מסביר את היכולת שלו להשתמש בקשת גם על הסטיק (וזה לא קל, כי ה'גשר' של הכלי אינו מוקשת). ברנייר מעריץ את מהווישנו אורקסטרה, קינג קרימזון וגונג, מה שמסביר את החיבור המיידי שלו למוסיקה של שני עמיתיו ל'סטיק מן'.
חלוקת העבודה בין שלושת הוירטואוזים היא כזו: לוין הוא הבסיסט שבחבורה, מספק אקורדים חזקים וליווי אימתני ברג'יסטר הנמוך; ברנייר מתמחה בסולואים ובצלילים גבוהים-יחסית, ואף פיתח את היכולת לנגן על הסטיק עם קשת, כאילו היה צ'לו קטן, או כינור ארוך; מסטלוטו, מצידו, הוא לא רק מתופף מצוין; הוא גם שולט ביד רמה בסוללה של גאדג'טים אלקטרוניים, ומספק אפקטים, דגימות-צליל והפתעות אחרות. האלבום לא נשמע כמו 'פאואר טריו' מינימליסטי, אלא כמו להקה מלאה, בה חברים, לכאורה, 4-5 מוסיקאים.
סטיק מן; מימין לשמאל: מייקל ברנייר, פאט מסטלוטו, טוני לוין
החדשות הטובות: 'סופ' (Soup) הוא יופי של אלבום. החדשות העוד-יותר-טובות: הוא כולל עיבוד פרוגרסיבי לסוויטה 'ציפור האש' מאת סטרווינסקי. 'סוויטת ציפור האש' (Firebird Suite) זכתה למספר גרסאות, באורכים שונים. הגרסה התזמורתית המלאה הולחנה ב-1910 עבור בלט רוסי, ונמשכה כמעט 50 דקות. סטרווינסקי עיבד את היצירה גם לפסנתר סולו. העיבוד הרוקי של האלבום 'סופ' מצמצם את היצירה ל-4 חלקים באורך כולל של 13 דקות. ולמרות שהאלבום מכיל 54 דקות של פרוג מהוקצע, 'סוויטת ציפור האש' היא הסיבה העיקרית שבגללה כדאי לקנות אותו.
מי שכבר מכיר ואוהב את הצליל הייחודי של ה'סטיק', כפי שנחשף למשל באלבום 'דיסיפלין' של קינג קרימזון (1981), יהנה מן האלבום הזה. במובנים רבים, 'סופ' מזכיר מאוד את הסגנון וההפקה של קינג קרימזון בשנות ה-90 והאלפיים. האלבום מצטיין בכך שהוא מציג שיתוף פעולה נדיר בין שני נגני סטיק בזמן-אמת; שניהם נזהרים שלא להכפיל את עצמם, או לדרוך אחד לשני על הרגליים. האלבום הוקלט לאחר למעלה משנה של הופעות חיות בכל העולם, ולכן 'סטיק מן' נשמעים מגובשים באולפן, מתואמים היטב זה עם זה, והחלטיים בחזון המוסיקלי שלהם.
מה שיפה באלבום כמו 'סופ' הוא שמצד אחד, זו מוסיקה אוונגארדית במובן הרחב שלה, כיוון שאינה מצייתת לחוקיות ז'אנרית נוקשה. אפשר להגדיר את 'סופ' בתור פרוגרסיב אקוסטי-מטאלי שמסרב להתביית על טריטוריה אחת צרה (ניו-אייג', מטאל, פופ-ארט, ניאו-קלאסי). באלבום יש קטעים פ'אנקיים (funk) לגמרי, לצד קדרות סימפונית, אילתורים פרועים לצד סולואים ליריים ועדינים, שרק כנרים קלאסיים יכולים לשאוב מן הכלי שלהם. המוסיקה אטונאלית לעתים, המשקלים נעים בין סימטריים לאסימטריים; פה ושם יש שירה, כך שהאלבום איננו אינסטרומנטלי לגמרי; ומכיוון ששלושת חברי הלהקה משתייכים, בסופו של יום, אל יחידת הקצב (Rhythm Section) של להקות רוק, למוסיקה יש בסיס ריתמי חזק ומלהיב לאורך כל הדרך.
מעריצי קינג קרימזון ינסו את 'סטיק מן' מפני שהם צמאים למוסיקה הזאת, אבל בעיקר בגלל שמר רוברט פריפ יושב בבית, לא מקליט ולא מופיע; טוני לוין עצמו ימשוך מאזינים חובבי-בס שאוהבים את הדרך שבה הוא משתלט על ה'סטיק' שלו, אבל הם לא ישמעו כאן ג'אז מלודי; האלבום מציע פן אחר של טוני לוין, תרכובת אגרסיבית חדשה שהוא רקח בניסויים פרטיים שעשה מאז 2007. בשנה זו הוציא לאור את אלבום הסולו שלו, 'סטיק מאן' (Stick Man). ההבדל בין 'סטיק מן' של השלישייה, ובין 'סטיק מאן' של אלבום הסולו, שהוא למעשה להקה של 5 אנשים, הוא השאיפות: ה'טריו' הולך לכיוון המתקדם והאקלקטי (רב-סגנוני, רב-תרבותי), בעוד אלבום הסולו הולך לכיוון הרוק-פופ הקליל-יותר.
למרות שהקטע הפותח ('סופ', שעוסק במאיץ-חלקיקים אמריקני שלא הושלם מעולם) הוא נפלא, והמיני-אפוס 'האנדס' מתאר יפה את הקשר שבין הזדקנות ובין ידיו של המוסיקאי, פסגת הדיסק היא החלק השני של 'ציפור האש': העיבוד של 'סטיק מן' מבליט את הצד המטאלי בקומפוזיציה של סטרווינסקי. זה נשמע כאילו סטרווינסקי כתב שיר הבי-מטאל בלי לדעת את זה. לוין, ברנייר ומסטלוטו מצליחים להפוך את סטרווינסקי למלחין רוק כבד מגניב לגמרי, כזה שאפשר לשמוע באולם הקונצרטים תוך כדי 'האד-בנגינג' עצבני. החלק השלישי של הסוויטה המקוצרת כאן מזכיר לי את לארקס של קרימזון: ברנייר נכנס לנעליו של הכנר דיויד קרוס, בעוד מר לוין משחק אותה 'מיני-פריפ'. ביצוע נהדר, למרות שהוא תמציתי להחריד, ליצירה קלאסית גדולה מהחיים.
לסיכום, המרק שבישלו שלושת חברי 'סטיק מן' נהנה ממרקם ייחודי, גדוש בתוכן מודרני וקלאסי, מועשר בויטמינים צ'פמניים, מהביל וקריר לפרקים, ומהווה מתאבן, מנה עיקרית וקינוח מצוין לכל חובב קרימזון או בסיסט עם שאיפות. העיבוד ל'סוויטת ציפור האש' הוא האטרקציה המרכזית, אבל כל שאר הקטעים באלבום נהנים מהפקה מוסיקלית מצוינת, מיקס דינמי ורחב, ביצועים חזקים וסינרגיה קשה-להשגה ונדירה בין ה'סטיקים' של שני המומחים, לוין וברנייר. בהחלט אחד האלבומים הפרוגרסיביים הטובים והמפתיעים של 2010.
הציון: 8.5/10
|
תגובות על סטיק מן
התגובות שלכם |