רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Suspyre - When Time Fades

Suspyre

When Time Fades

2008 Sensory Records

USA

(75:36)

Suspyre.com

ביקורת: אורי ברייטמן

15/08/09

אלבום האולפן השלישי של להקת סספייר ראוי להתייחסות רצינית יותר מסצינת הפרוג-מטאל הבינלאומית. הלהקה שנוסדה בניו-ג'רזי ב-2001 התפתחה מאלבום לאלבום עד שהגיעה לפסגה יצירתית זו ("כאשר הזמן נמוג", בתרגום משעמם לעברית). ב-2012 הוציאה אלבום מוערך נוסף, שיזכה להתייחסות נפרדת. מעבר להפקה המוסיקלית המתוחכמת, הביצועים המדויקים והשימוש במוסיקאים חיצוניים (המתופף המבריק צ'רלי זלני הוא החשוב מכולם), לסספייר יש משהו שליותר מדי להקות פרוג-מטאל פשוט אין: מלחין מבריק עם השכלה קלאסית מוצקה.


הכירו את גרג רוזטי: תואר שני במוסיקה והלחנה, מלחין עטור-פרסים, מורה למוסיקה, בעל אולפן הקלטות (ביחד עם עמיתו ללהקה, מר סקיבינסקי). רוזטי יודע לנגן על גיטרה חשמלית, פרטלס בס, צ'פמן סטיק, סקסופון טנור, סקסופון אלטו, ויולה דה גמבה (!), קלרינט ובאסון. בין ההשפעות המוסיקליות המגוונות שלו הוא מציין את להקת משוגע, ג'ון פטרוצ'י, פיין אוף סלביישן, אלן הולדסוורת' וצ'יק קוריאה לצידם של שמות "כבדים" כגון ארנולד שיינברג, אדגראד וארז, בלה ברטוק, גוסטב מאהלר וקלוד דביוסי.


בזכות כישורי הקומפוזיציה המתקדמים של רוזטי, סספייר מציגה אלבום אקלקטי ויוצא-דופן, דחוס וצפוף בתוכן מוסיקלי מורכב. היומרות הסימפוניות של סספייר מתממשות במלואן מכיוון שה"מוח" של הלהקה יודע כיצד להפוך את החזון למציאות כתובה ומעובדת. להקות רבות מספור היו רוצות אדם כמו רוזטי בהרכב - שולט במספר רב של כלי נגינה, בקיא ברזי אולפן ההקלטות, מוציא עיבודים במהירות ולא חושש מכתיבת הרמוניות מסובכות, שולט בכרומטיקה ובאטונליות.


Suspyre Band
להקת סספייר; מימין לשמאל: קליי ברטון (שירה); ריק סקיבינסקי (גיטרה, בס);
גרג רוזטי (גיטרה, סקסופון, ויולה, צ'פמן סטיק ועוד); אנדרו דיסטביל (בס)



ניו-ג'רזי היא גם המקום שבו נוסדה להקת פרוג-מטאל הרבה יותר מפורסמת מסספייר: סימפוני-אקס (Symphony-X). היא אמנם נוסדה ב-1994, וסספייר שבע שנים אחריה, אבל סספייר לא נופלת מן הרגעים הטובים ביותר של סימפוני-אקס. בעוד ההרכב הוותיק-יותר ידוע בעבודת הקלידים הבאך-ית שלה, ההרכב המתחרה מאופיין בדואט גיטרות (רוזטי + סקיבינסקי) שמכפיל את הקווים המלודיים, פוליריתמיקה, קלידים תזמורתיים ותיפוף מורכב-בכוונה, שמאפיל על ת'ומס וולינג וג'ייסון רולו, שני המתופפים של סימפוני-אקס.


עצם העובדה ששני המוסיקאים הבולטים בהרכב (רוזטי וסקיבינסקי) הם בעלים של אולפן הקלטות עצמאי, מסבירה את הרמה הגבוהה של ההפקה המוסיקלית. אפשר להרגיש בקלות עד כמה "וון טיים פיידז" נהנה מכמות עצומה של שעות אולפן יקרות, מה שמאפשר לו להישמע טוב בהרבה ממה שהרכבים מקצועיים יכולים להשיג כאשר הם שוכרים אולפנים של אחרים. אחד-עשר קטעים מרכיבים את האלבום הזה, שאורכו 75 דקות והוא דורש מספר האזנות רב מן המצופה כדי לעכל את דחיסות החומר, את מורכבותו ואת כל עושר הערוצים, השכבות והתיזמורים שהוא מכיל.


אל תתנו לקולו חסר-הייחוד של הסולן, קליי ברטון, והמבטא האמריקני המשעמם לבלבל אתכם: המוסיקה אולי נשמעת כמו פרוג-מטאל שגרתי, וסספייר נשמעת כמו מתחרה חלשה נוספת של ענקי הז'אנר, אבל המוסיקה הרבה יותר מורכבת וחכמה ממה שנדמה. לא סתם שכרה סספייר את שירותיו הנאמנים של מתופף הפרוג-מטאל המהולל צ'רלי זלני. האחרון מככב בהרכבים נחשבים כמו ביהולד דה ארקטופוס ובלוטד סיינס, ניגן עם ג'ורדן רודס ולצידו של טרי בוזיו. זלני הוזמן כדי להשתלט על תפקידי התופים הקשים שכתב עבורו רוזטי, והוא עושה זאת בחינניות מטעה; קחו לדוגמה את הפעלולים שהוא מבצע בקטע השלישי (לייטד אנדריים)(תזמון: 0:52-2:20) ותבינו מדוע נדרש מקצוען מניו-יורק למשימה.


המסקנה הסופית היא ש"סספייר" היא לא הרכב פרוג-מטאל טיפוסי, אלא הרכב רוק מתקדם סימפוני במהותו. הוא משתמש בצליל המטאלי רק לפרקים. ניתן למצוא רגעים ג'אזיים (סולו גיטרה אקוסטית בקטע האחרון, החל מ-7:27, למשל), אוונגארדיים ולחלוטין-לא-מטאליים לאורך הדרך. תפקידי הסקסופון של רוזטי בקטע החמישי (סיירן), למשל, הם יותר דיויד ג'קסון של ואן דר גראף יותר מכל דבר אחר. כאשר הם מארחים באותו קטע את הזמרת טרישה או'קיף, הדיאלוג בין הסולן הגברי לנשי הוא אופראי לגמרי. המנדולינה של סקיבינסקי, המופיעה באמצע הקטע השישי (ריין) היא נגטיב מוחלט של מוסיקת מטאל. ואם מאזינים כמו שצריך (באוזניות, שוב ושוב) אפשר להבחין בתפקידי פסנתר מסובכים מאוד (עבור הקלידנית כריסטי ד'אמיקו), שרק מלחין קלאסי מנוסה יעז להעלות על פרטיטורה.


כאשר צוללים עמוק אל תוך ההרפתקה המוסיקלית שחברי להקת סספייר הכניסה אותנו אליה, אפשר להיווכח שהם לא בחרו בדרך הקלה. גם באלבום השני שלהם (A Great Divide משנת 2007) הם לא חיפשו קיצורי-דרך, והמוסיקה היתה מרתקת לעתים; אבל המלודיות היו פחות בוגרות, העיבודים כבדים ושרירותיים מדי, התופים נשמעו לעתים כמו פלסטיק ממוחזר, והתוצאה הסופית פחות מרשימה. כאן, רק שנה וחצי אחר כך, סספייר הצליחו להפיק מוצר מקצועי יותר, יומרני ומושקע באופן קיצוני, שמסתכל בלבן-של-העיניים של להקות פרוגרסיביות מפורסמות בארה"ב ובאירופה. ואולי הכי חשוב: רוב השירים עצמם פשוט עובדים, ברמה המלודית והמבנית.


לרוע המזל, להקות כמו סספייר עלולות ליפול בין הכיסאות ולהיעלם, למרות הביקורות הטובות שהן מקבלות ממי שהאזין באמת. זאת כיוון שהן עוברות מעל ראשם של רוב הפרוג-מטאליסטים הממוצעים, בעיקר בגלל המורכבות אך גם בגלל העושר המלודי והשימוש בכלי נגינה "אסורים" בעולם המטאל. מצד שני, עבור חובבי הרוק המתקדם הסימפוני השמרן, סספייר עלולה להישמע כמו הרעשה ארטילרית חסרת-פשר: יותר מדי דיסטורשן, באס-תופים, דרמה וצלצולים. השימוש בסינתיסייזרים כדי לדמות תזמורת סימפונית גדולה, התיחכום הריתמי והמלודי, השימוש בשתי גיטרות כדי לייצר קונטרה-פונקט בארוקי -- אלו מרכיבים שפונים לקהל אודיופילי של אלבומי-אוזניות, לא של הופעות באולמות חשוכים ורועשים עם אקוסטיקה גרועה.


ראוי למנות את חולשותיו של האלבום, כדי להבהיר מדוע לא קיבל ציון גבוה באופן מיוחד:
א) קולו השגרתי-מדי של הסולן, קליי ברטון, משפיע מאוד על ההתלהבות הכללית מן האלבום;
ב) סספייר לא חורגת מן הנוסחאות של הז'אנר, אלא רק פועלת בתוכן באופן יותר מתוחכם, ומציעה פיתוחים משוכללים מן המקובל;
ג) ליריקה סבירה, ששוקעת לעתים אל אזור הקיטש, על גבול הנסבל אבל לא יותר מזה;
ד) שניים-שלושה שירים מיותרים, במובן של חזרה עצמית, עייפות החומר ושחיקת הרושם המצטבר של האלבום;
ה) רגעים מסוימים של פיתוח מכאני-מדי, טיפול מסורבל במוטיבים וגישה טכנוקרטית מדי להלחנה של יצירות מורכבות.

כל החולשות הללו מונעות מסספייר לקבל ציון 9 ומעלה, והן ניתנות לתיקון בעזרת החלפת סולן, קצת יותר אומץ-לב אמנותי בעתיד, שכירת כותב טקסטים חיצוני, פחות שירים באלבום הבא, החלקה ושיוף של העיבודים בעזרת חזרות נוספות באולפן, ושימוש במתופף עדין יותר כדי שייתן להקלטות הבאות צליל פחות מיליטנטי. ולמרות ההסתייגויות הללו, גרג רוזטי הוא מלחין חכם ומיומן, שמאפשר לסספייר להמריא לצידן של הלהקות הטובות ביותר הפועלות בעולם המטאל הפרוגסיבי. זה אלבום משתלם לרכישה במחיר מלא: שווה לחקור את המוסיקה המורכבת שהוא גדוש בה, ולהעריך כיאות את מלוא המאמצים האינטלקטואליים והטכנולוגיים שהושקע בו.

לסיכום, שווה להמשיך ולעקוב אחרי 'סספייר', ולבדוק גם את אלבומם מ-2012. סביר להניח שחלק ניכר מסגולותיו הרבות של האלבום העשיר הזה פשוט מתאדה בהופעה טיפוסית במועדון רוק קטן. גם הסולן קליי ברטון, למרות מאמציו המרובים, לא מצטיין בגוון קולי בלתי נשכח. כל זה לא מוריד מן הכבוד שרוחש כותב שורות אלה למאבק הסיזיפי של סספייר אל מול אימפריות פרוג-מטאל עשירות ומבוססות. נעשתה כאן עבודה מאומצת מלאת הברקות, ובשורה התחתונה זהו אלבום שחורג מן הממוצע בסצינת הפרוג-מטאל.

הציון: 8.5/10

תגובות

***

אלבומים מומלצים בסגנון




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il