רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

10,000 Days by Tool

Tool

10,000 Days

2006 Tool Dissectional

USA

(75:52)

Toolshed / ToolBand.com



ביקורת: אורי ברייטמן

29/12/14

אלבומה הרביעי של להקת טול הוא אמנם לא הישג אדריכלי מרשים כמו 'לטרלוס' של 2001, אך יש בו עומק רב ומספר יצירות ראויות לציון - ואלו הסיבות שבגללן לא ניתן להתעלם ממנו או לוותר על השקעת זמן ומחשבה בעיכולו. הקטעים 'וייקריוס', 'וינגס פור מרי' ו-'דה פוט' מציגים חזון מוסיקלי מגובש ומרתק. שאר הקטעים נעים בין האטמוספרי, הצפוי והנסיוני.


כקודמו, גם 10,000 ימים הוא דיסק ארוך, גדוש כמעט עד אפס מקום. אם ב'לטרלוס' היתה תחושה שהלהקה נאלצה לדחוס את עצמה אל מגבלות הפלסטיק, כאן מורגש שהם היו יכולים לסנן החוצה 15-20 דקות בלי להיפגע. מדובר באלבום מתיש למדי, שקשה לצלוח אותו בנשימה אחת. זו עדיין טול הגדולה ורבת התהילה, אבל זה לא טור-דה-פורס של שלמות ומיקוד אופטימליים.


הרצועה הפותחת, 'וייקריוס', היא ללא ספק יצירת מופת בזכות עצמה - ברמה הטקסטואלית (הפקת הנאה מצפייה בסבל של אחרים), ברמה המוסיקלית (ריפים אסימטריים על שירה סופר-כריזמטית) ואפילו ברמה החזותית (וידאוקליפ פורץ-דרך לזמנו, באנימציה ממוחשבת). טול בנתה כאן יצירה היפר-פרוגרסיבית הדוקה להחריד ושרירית להתפקע, שחומקת ממגבלות השיר הסטנדרטי וחושפת חזון אכזרי ומפוכח, לפיו 'בעקיפין, אני חי בזמן שכל העולם מת - יותר טוב שאתה ולא אני'. מאסטרפיס בזעיר-אנפין, רצועה בעלת כוח אדיר.


להקת טול
להקת טול. מימין לשמאל: דני קרי, ג'סטין צ'נסלור, מיינרד ג'יימס קינן, אדם ג'ונס


אחרי ההצטיינות ההתחלתית של 'וייקריוס', קל לטעון ששאר האלבום לא מסוגל לשמור על אותה רמת מתח מפחידה. ואכן, הקטע השני (ג'אמבי) לא מכיל מספיק רעיונות כדי להמשיך לעוף באותו גובה לכל אורכו. יצירת הנושא של האלבום (עשרת אלפים ימים) מחולקת לשני תתי-פרקים, ועוסקת במותה של ג'ודית מרי קיינן, אמו של הסולן, מיינרד ג'יימס קינן.


אמו של קינן נפטרה לאחר כעשרת אלפים ימי אישפוז: כ-27 שנה, מהרגע שחטפה שבץ ב-1976, כשהיה ג'יימס רק בן 11, ועד שנפטרה ב-2003. קינן מספיד אותה בטקסט חושפני מן המצופה, כשמדובר בלהקה קונספטואלית ותיאטרלית כמו טול. חלק מהיצירה 'כנפיים למרי' (Wings for Marie) נשמע כמו סוג של וידוי, מתוך תהליך של פולחן דתי - הקו הדק בין הספד מוסיקלי ובין מונולוג של בן הקורא להעלאת נשמת האם בעזרת כנפיים, חזרה לבורא. היצירה נבנית בהדרגה, ובסובלנות רבה, בטכניקה של קרשנדו. ההתאמה בין המבנה לתוכן יוצרת סיפוק עמוק למאזין הסבלני.


לאחר סיום הלווייתה של מרי קינן, נראה שכל הנוכחים צריכים להתפזר לביתם, והאלבום חייב להיחתם. למרבה הפליאה, הוא נמשך הלאה ומעורר שאלות של עריכה. הקטע 'דה פוט' (The Pot), שיר הארד-רוק מתוחכם ומהנה, נשמע פתאום לא שייך, כמעט חסר רגישות, כאילו מישהו רוקד להנאתו באמצע החדר מול המשפחה האבלה, בעיצומו של טקס ה'שבעה'. אם 'דה פוט' היה מגיח אחרי ג'אמבי, הרצף היה שומר על טבעיות. אך לא הגיע לו להופיע דווקא כאן, אחרי שהגענו לשיא רוחני אדיר ('הללויה, הגיע הזמן שתיקח אותי הביתה', מזמרת מרי לאלוהים הגדול שבשמיים).


כאן הגענו לנקודה שבה האלבום מאבד את המומנטום - 'דה פוט' מסתיים ואנחנו נכנסים שוב לעולם הקריפטי של 'לטרלוס', עם יצירות בינוניות שנשמעות כמו 'אאוט-טייקס'. רצועות 6 ו-7 הן סוג של 'פילר' (Filler) אטמוספרי, שלא מתיישב עם העצבנות והציניות של 'דה פוט'. זו לא רק האכזבה שלהקה ענקית כמו טול בחרה לחזור לשבילים המוכרים מאלבומה הקודם, אלא העובדה שהיא לא הבינה שהמיקום שלהם כאן כבר אינו מתאים כבעבר, מה עוד שיש תחושה של חומרים מדוללים.


וכך, למרות שהרכב משובח כמו טול לא מצליח לשעמם גם כשהוא לא מתעלה על עצמו, נראה שהרצועות 6-11 משייטות בעצלתיים אל סוף הדיסק. היצירה 'רוזטה סטונד', למשל, מנופחת ל-11 דקות בלי נימוק משכנע; קטע-המעבר 'אינטנשן' אולי מיועד למי שלא קנה את 'לטרלוס', ולו בלבד; 'רייט אין טו' לא נהנה מטקסט מוצלח במיוחד, והתיפוף ההודי של דני קרי כבר מתחיל להימאס; שלא לדבר על הקטע הסוגר (וייג'נטי טרס), 5 דקות של אפקטים מרגיזים.


הקליפ של וייקריוס


כאשר בוחנים את "10,000 ימים" בתור אלבום המהווה סכום כל חלקיו - הוא לא מצליח לעמוד במבחן שאותו צלח 'לטרלוס' בציונים גבוהים. בשני המקרים מדובר באלבומים ארוכים ולא קלים להאזנה, אך כאן יש פחות חידושים והמצאות. בעוד 'לטרלוס' הנפיק מסע מוסיקלי אקזוטי שכמותו העולם לא הכיר קודם, ב-2006 יצרה 'טול' אלבום פחות ממוקד, שאכן לא הרשים את מעריציה באותה מידה.


אולי הגלולה היתה מתוקה יותר, לו האלבום היה מתקצר. אפשר היה להשאיר את חמשת הרצועות הראשונות, ביחד עם העשירית ('רייט אין טו'), בעריכה מעט שונה. בכל מקרה, האלבום חייב היה להסתיים עם היצירה הדרמטית 'ווינגס פור מרי', ולו בגלל הכובד הרגשי העצום של ההספד. השלכת המטען המיותר מן המטוס היה משאיר אותנו עם מוצר נגיש באורך 47 דקות, שאולי היה זוכה לתגובה אוהדת יותר.


למרבה הצער, טול היא להקה למרחקים ארוכים בלבד. 'אנדרטואו' מ-1993 היה 63 דקות. 'אנימה' מ-1996 נמשך 77 דקות תמימות. 'לטרלוס' הענק והשלישי הוא בן כמעט 79 דקות. ולמרות שהיו לרביעיית טול חמש שנים ארוכות כדי לצבור חומרים טובים ולבשל מהם פרויקט עיקבי, היא לא ערכה או קיצרה את עצמה כדי לפנות לקהל רחב ככל האפשר. וכך נותרנו עם הצהרה אמנותית מעט דלילה ומתסכלת, וללא אלבומים נוספים עד אמצע 2019 לפחות.

לסיכום, '10,000 ימים' הוא לא אלבומה הגדול ביותר של טול, אבל בוודאי לא הגרוע שבהם. הלהקה רשמה כאן כמה הישגים אמנותיים שאפשר להשתבח בהם, אך לא השכילה לנפות החוצה את ה'פילרים' וליישב את הסתירות בין הקו המיסטי-פילוסופי ובין הסרקזם העירוני בו התמחתה בשני האלבומים הראשונים. למרות התלונות והאכזבות, זה עדיין אלבום משמעותי ומשפיע, שבהחלט לא ראוי לדלג מעליו.

הציון: 8.5/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על 'דה 10,000 ימים'





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")