להקת יו-קיי (U.K.) היתה ונשארה להקת רוק מתקדם גדולה, אבל זה לא האלבום שימחיש זאת. הלהקה סיימה את סיבוב ההופעות האחרון שלה ביוני 1979, דווקא בעיר טוקיו, יפן. שם גם הקליטה את התיעוד החי הרשמי היחיד שנותר ממנה. אחרי שני אלבומי אולפן מצויינים (הראשון מעולה, השני קצת פחות), חבל שזו שירת הברבור של השלישייה הפרוגרסיבית - ג'ון ווטון (בס, שירה), אדי ג'ובסון (קלידים, כינור חשמלי), טרי בוזיו (תופים וכלי הקשה). למה הוחמץ "נייט אפטר נייט"? הנה נסיון להסבר.

 

החולשות של האלבום החי הזה היו:
1) מאז יצא בתקליט ויניל בסוף שנות השבעים, לא זכה האלבום לרימסטר דיגיטלי הולם שיאפשר להוסיף למוצר חומרים נוספים מאותן הופעות חשובות, ובכך להגיע לסך של כמעט 80 דקות מלאות, או אפילו אלבום כפול;

2) חסרונו של הגיטריסט אלן הולדסוורת' מורגש, אפילו כואב;

3) לאלבום נוספו שני שירים חדשים ובינוניים ('נייט אפטר נייט'; 'כל עוד את רוצה אותי כאן'), כנראה משיקולים מסחריים - נסיון לשחרר זוג סינגלים לתחנות הרדיו המסחריות;

4) הביצועים החיים לא עולים על מקביליהם האולפניים (במיוחד אלו מן האלבום הראשון, בו היתה הלהקה רביעיה ולא שלישיה), ולעתים נשמעים שטוחים בהשוואה.

מימין לשמאל: טרי בוזיו, ג'ון ווטון, אדי ג'ובסון 1979

 

מעריצי יו-קיי, מן הסתם, לא יוותרו על התענוג ויחפשו את האלבום, אולי אפילו בשביל לשמוע את ווטון אומר כמה מילים ביפנית לקהל המקומי. יש להודות: כיף לשמוע את הביצועים של ג'ובסון על הסינתיסייזרים ושל בוזיו (אקס-זאפה) על מערכת התופים. זו היתה להקה מלוטשת של מוסיקאים עם מגה-טונות של נסיון בימתי. היא נתנה שואו לקהל ששילם עבור כרטיס, אין ספק, אבל עצוב שחברת התקליטים פשוט ויתרה על הכללת אפוס פרוגרסיבי מדהים כגון Carrying No Cross שהופיע באלבום הקודם?

 

לסיכום, האלבום מאכזב למי שמתרגש מן הפן הפרוגרסיבי והנסיוני של יו-קיי. אסופת השירים שנכללה כאן הולכת על בטוח, פוזלת לשוק הסינגלים ומחסירה את הצד ההרפתקני של ההרכב. אפילו אם התגברנו על חסרונו של הולדסוורת', עדיין עדיף לרכוש את שני אלבומי האולפן, לקחת נשימה ארוכה, להמשיך בשיגרה ולחפש דברים חדשים. ועדיין - אם תיתקלו בדיסק בחנות משומשים, נחמד לתת לו סיבוב ולהרגיש לרגע כאילו אנחנו מוחאים כפיים עם היפנים ברי-המזל שחזו בהם רגע לפני הפירוק.

לכן, הציון רק: 7.5/10