רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים

Origin of Consciousness

The Underground Railroad

Origin of Consciousness

2005 Long, Dark Music (L,DM)

USA

(59:02)

TheUndergroundRailroad.net

ביקורת: אורי ברייטמן

29/8/05

שנה וחצי של עבודה הוכיחו את עצמן: האלבום השני של להקת "אנדרגראונד ריילרואד" הוא דיסק מושקע, חכם ורב-רבדים. מבחינה אמנותית, הוא ממשיך את הכיוון שהתווה אלבום הבכורה משנת אלפיים. שמונה קטעים פרי מוחם הקודח של הקלידן קורט רונגי והגיטריסט ביל פול מסתכמים בשישים דקות של רוק מתקדם מתוחכם, סימפוני, קודר ודרמטי. התוצאה הסופית מדגימה מה היה קורה לו טוני באנקס, הקלידן של ג'נסיס, היה מצטרף ללהקת U.K. באלבומם הראשון, ו/או מה היה קורה לו קית' אמרסון היה מצטרף לג'נסיס בשנת 1974.

 

המתח שמתניע את כל קטעי האלבום הוא השוני היצירתי בין פול, הגיטריסט שנוטה לכיוון האילתור, הפיוז'ן והרוק הבועט, ובין רונגי, הקלידן הקלאסי המדופלם (בעל תארים בהלחנה ובנגינת פסנתר מטעם הקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון). רונגי מושך את היצירות לכיוון הדיסוננטי, הסימפוני והמורכב מבחינה הרמונית. למזלם ולמזלנו, פול ורונגי מאזנים איש את רעהו. אמנם פה ושם רונגי צולע עם כמה צלילי מוג צורמניים-מדי; לעתים פול נסחף מדי באילתורים ארכניים שמזכירים מאוד את עבודתם הג'אז-רוקית של אלן הולדסוורת' וג'ון מקלפלין. ועדיין כל היצירות באלבום מסרבות להיכנע אל השטאנץ הפרוגרסיבי המקובל: התפניות עדיין מפתיעות, המהלכים ההרמוניים לא נשענים על המסורת הקלאסית המקובלת, ולכן ההאזנה לאלבום היא חוויה דינמית ומותחת. אצל "אנדרגראונד ריילרואד", שום דבר לא מובן מאליו.

 

למר רונגי יש בבית פסנתר כנף של סטיינוויי. הוא השכיל להשתמש בו באופן נדיב לאורך כל האלבום, והצליל העשיר והטבעי שלו מוסיף עומק ודרמה להפקה המוסיקלית של האלבום. פול, כהרגלו, מרהיב את האוזניים עם כמה סולואים שמתאפיינים בעבודת ארפג'ים מאומצת עם דגש על אוסטינטו עצבני במיוחד (בקיצור, הרבה אקורדים שבורים שחוזרים על עצמם לאורך סולמות שונים). לא תמיד זה עובד, ולפעמים זה נשמע כמו מאניירה, אבל בנקודות אסטרטגיות זה מתעמת כהלכה עם עבודת הקלידים. הקומפוזיציות מורכבות להחריד, ומספר דו-ספרתי של האזנות מסייע לצלול לתוכן תוך מאמץ אינטלקטואלי ניכר.

 

הטקסטים, כמו באלבום הבכורה, נותרו מופשטים מאוד, כמעט בלתי-נהירים. הלהקה מייחסת חשיבות רבה לסופר והפסיכולוג האמריקני ג'וליאן ג'יינס, שטען בספרו "שורש המודעות" משנת 1976 שבני האדם בתקופות קדומות כלל לא היו מודעים לעצמם כפי שאנחנו מודעים לעצמנו כיום. מכיוון שהמוסיקה של "אנדרגראונד ריילרואד" נוטה לכיוון המסתורי והקודר, הטקסטים המופשטים אינם מזיקים אלא רק מעמיקים את החידתיות הכללית. פול הוא הזמר הראשי באלבום, ויש כמה קטעים שהוא מחקה (במודע) את ג'ון ווטון מלהקת U.K..

 

אם נכנסים למבחן ההשפעות וההשראות, הרי שפול ורונגי לא מסתירים את מקורותיהם, וגם לא מתביישים בהם. לאורך כל הדרך ניתן להבחין בהשפעותיהן הצפויות-מראש של רוחות הרוק המתקדם והפיוז'ן (ג'נסיס, יס, ג'נטל ג'ייאנט, הולדסוורת', אקולין ואפילו קצת אנגלגארד). מראיונות עם פול ניתן להבין שהוא בקיא בסצינה הפרוגרסיבית העכשווית, אך הוא לא מגדיר את עבודתו כמחווה ריקה לאחרים. ואכן, האלבום איננו כזה - ללהקה המחתרתית הזאת יש סגנון מובחן, שהיא השכילה לייצרו בכוחות עצמה.

 

נקודת החוזק של האלבום, כמו קודמו, היתה ונשארה רמת ההלחנה. רונגי מפגין כישורים אולימפיים בכל מה שנוגע לכתיבה קונטרה-פונקטית, ואין לו בעיה לשרבט מוטיבים מהירים ומורכבים במיוחד על מערכות הקלידים שלו. פול מסתדר יפה גם עם הלהטוטים המסוכנים ביותר, ולעתים דרוש מאמץ מוחי כביר כדי להבין לאן הולכות המנגינות ואיך הן מתחברות לעצמן.

 

כל המורכבות הסימפונית הזאת מהנה למי ששואב סיפוק מהתיחכומים המוסיקליים הללו, וגורמת עינוי למי שסולד מהם. במילים פשוטות: לא כולם יאהבו, בוודאי לא חובבי השירים הקצביים של ארבע הדקות או אוהדי הפרוג המסורתי ו/או הפסיכדלי. בכלל, אי אפשר לדבר כאן על "שירים": כל היצירות, גם הקצרות ביותר, בנויות כמיני-סימפוניות או כ'אפוסים', ולעתים המבנה אפילו איננו מעגלי או לינארי. בהאזנה שיטחית אי אפשר לפצח את הקוד. לטעמי האישי, שני הקטעים האחרונים הם שיאו של האלבום, בין השאר מפני שהם מתכתבים עם האלבום הקודם, אך גם מפני שהמבנה שלהם ברור יותר ומפני שהעיבודים שועטים קדימה בלי הרף.

 

מרוב דיבורים על הקלידים והגיטרה הדומיננטיים, כמעט אפשר להתעלם יחידת הקצב. נגני הבס והתופים של הלהקה (מט המברי, ג'ון ליוינגסטון) לא תרמו לחנים או מילים, ואת תפקידם כ"נגנים בלבד" הם מבצעים בעזרת הנחיה מיוחדת של הצמד רונגי ופול. נגינת הבס של המברי מספקת את הסחורה, אבל הצליל שלו מעט עמום ולא תמיד ניתן להבחין במה שהוא עושה; קשה לומר שהוא וירטואוז, וחברי הלהקה לא מעניקים לו מרחב לאילתור או סולואים כתובים. נגינת התופים של ליוינגסטון מלאת רצון טוב ולפעמים אפילו מוצלחת, אבל ההקלטה של מערכת התופים שלו אינה אידיאלית, ולפעמים אפילו מטושטשת מדי. זה כבר עניין למקצוענים בחברות תקליטים גדולות, וכנראה שזה מה שקורה כאשר המפיקים המוסיקליים הם גם חברי להקה. בכל אופן, מתופף מוצלח יותר עם ביטחון עצמי רב יותר יעזור ללהקה לשפר את מעמדה.

 

לסיכום, האלבום השני של "אנדרגראונד ריילרואד" הוא אתגר אינטלקטואלי נדיר. הוא מכיל מעט מאוד פשרות מוסיקליות, ומבחינה אמנותית הוא עקבי ושלם עם עצמו לחלוטין. הסגנון המפותל והמתוחכם נותר בעינו, והוא מוכיח את עצמו אך ורק בהאזנות חוזרות (בהאזנות הראשונות הסיפור עלול להישמע מרתיע). כיצירת רוק מתקדם, היא מציגה הבנה מעמיקה של חוקי הסגנון תוך כיפוף שיטתי של גבולותיו. מבחינה הלחנתית, הוא משתייך לפסגות הגבוהות ביותר של הז'אנר, ולא חושש מתיחכום-יתר. למרות כמה ליקויים נסלחים (תפניות חדות מדי, תופים שלא תמיד הוקלטו כראוי, סולואי גיטרה ארוכים מדי), התוצאה מרשימה. היוצרים, הפועלים במחתרת פרוגרסיבית בינלאומית, הפיקו אלבום שפונה למכנה המשותף הגבוה והצר ביותר.

הציון: 9/10





The Underground Railroad - Through and Through






איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצויין")

הפקה (איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")

ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")



 

ביקורות אלבומים נוספות...






אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

www.mitkadem.co.il