 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Still Life 1976 Charisma Records U.K. (55:37)
05/11/11 | |
'סטיל לייף' הוא האלבום השני בעידן השני של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור. ההקלטות החלו בסוף ינואר 1976 והסתיימו ב-9 ביוני. קודמו, 'גודבלאף', יצא לאור לאחר 4 שנות 'הפסקה', בהן החל פיטר האמיל את קריירת הסולו הארוכה שלו. מתוך חמשת השירים באלבום, שניים מתוכם כבר הוקלטו לאלבום 'גודבלאף' אך נדחו לאלבום הבא ('פילגרימס' הראשון, ו'לה רוסה' השלישי). המרכיב המרכזי באלבום הוא דווקא לא המוסיקה, אלא הליריקה המורכבת והשאפתנית של האמיל. מנהיג הלהקה בחר להתמודד עם מגוון נושאים מאתגרים, כגון חיי-נצח, ידידות מול מיניות, גורלה של האנושות - הכל כתוב בסגנון שייקספירי, טראגי, הנע בין תהייה, זעם והארה.
בהשוואה ליצירת המופת 'פון הארטס' מ-1971, האלבום 'סטיל לייף' קל יותר לעיכול, פחות כאוטי, הרבה יותר אינטימי ו'קרוב למיקרופון'. בתחילת שנות השבעים התנסו האמיל וידידיו במגוון טכניקות וכלים חדשים, כחלק מתהליך קבוצתי דמוקרטי ובריא של חיפוש-עצמי וגיבוש סגנון ייחודי. במחצית השנייה של העשור הם היו עסוקים יותר בליטוש, התבוננות פנימית וקבלת מנהיגותו הברורה של האמיל כעובדה. מבחינתו של האמיל, 'סטיל לייף' הוא אכן פסגה אמנותית חדשה - הן ברמת ההגשה הווקאלית והן באיכות הטקסטים שכתב. מבחינת שאר שלושת חברי הלהקה (יו באנטון על הקלידים, דיויד ג'קסון בכלי הנשיפה וגיא אוונס על התופים), מורגשת מגמה של התייצבות, התמתנות ובגרות, אבל במחיר של פשרנות אמנותית מסוימת: זה כבר לא אנסמבל צעיר ובועט, אלא 'הלהקה הקבועה של פיטר האמיל'.
ואן דר גראף בהופעה חיה, 1976
איכות הצליל בתקליט המקורי לא היתה אידיאלית, וגרסאות הדיסק שיצאו עד הרימסטר המצויין של חברת ורג'ן מ-2005, לא היו מהנות להאזנה: 'היס' (Hiss) מרגיז לצד מחסור בתדירויות נמוכות (באס) זעקו לרימסטר. ואכן, לאחר המתנה ארוכה-מדי, שנמשכה כמו נצח וחצי, יצאה סוף-סוף ב-2005 גרסה דיגיטלית חדשה, משופרת, מצוחצחת, עם בונוס מאכזב ('גוג'), שהוקלט במאי 1975, באיכות בוטלג צורמנית.
גם בלי הבונוס, הרימסטר תורם לאלבום בשתי נקודות לפחות:
1) הקול של האמיל נשמע חי יותר, פחות 'אולפני' ויותר 'אצלך בבית';
2) ערוצי האורגן של באנטון וכלי הנשיפה של ג'קסון עברו ניקוי קריטי, שהופך את הסולואים שלהם למענגים יותר. חבל שנאלצנו להמתין 29 שנים עד שהיצירה המצויינת הזאת תעבור שיקום קולי מלא.
האלבום מתאים בתור 'כרטיס ביקור' נוח, למי שרוצה להתחיל להכיר את הלהקה מהזווית הפחות-מאיימת שלה. מי שאהב את 'גודבלאף' צריך לבדוק גם אותו ללא דיחוי. מי שמתחבר לצד האינטימי-יותר בכתיבה של האמיל ימצא כאן מספיק שירים חושפניים. מי שמתחבר לתהיות הפילוסופיות-קוסמיות של האמיל, ואוהב להתעמק בטקסטים ארוכים על משמעות החיים - ימצא כאן מספיק חומר עיוני. ב'סטיל לייף' יש איזון טוב בין הזמני והקבוע: עיסוק מתחבט ומשכנע בנושאים 'גדולים מהחיים' (הזמן, החלל, גורל האנושות) ובין סיפורים מהחיים הפשוטים (מערכות יחסים, מיניות, ידידות, אמון, קירבה בין בני-אדם וכו').
מי שמחפש אפוס פרוגרסיבי המאפיין את התקופה ההרפתקנית של ודגג מתחילת שנות ה-70, יהנה מאוד מהקטע החמישי: 'אמון ילדותי בתום הילדות', באורך 12:38, לוקח את המאזין למסע מייסר אך מזכך, ויוצר רושם של הרבה יותר מ'שיר' רגיל. האמיל מפתיע עם כמה סולואים נדירים על הגיטרה החשמלית שלו, ושופך כמויות עצומות של טקסט בלי לעייף. הסיום ההמנוני נעדר כל ציניות, ונשמע כמעט כמו מזמור-כנסייה אנגליקני לחילונים אדוקים.
במובנים רבים, 'סטיל לייף' הוא האלבום הגדול האחרון של ואן דר גראף ג'נרייטור. פחות משנתיים לאחר יציאתו, הלהקה כבר התפרקה, והאמיל המשיך לבדו. האיחוד של 2005 ושלושת האלבומים שיצאו בעקבותיו, לא חידשו דבר. מלבד כמה רגעים עייפים בקטע הרביעי ('החדר שלי')(My Room), כל חמשת הקטעים אפקטיביים ונחרתים בזיכרון. לכן אפשר לקבוע שמדובר באלבום חיוני להיכרות מלאה עם הלהקה הבריטית החשובה הזאת. זה אינו אלבום פורץ-דרך, אבל הוא כמעט מפצה על כך בבגרותו ובחוכמתו הפנימית.
בהשוואה ליצירת המופת 'פון הארטס' מ-1971, האלבום 'סטיל לייף' קל יותר לעיכול, פחות כאוטי, הרבה יותר אינטימי ו'קרוב למיקרופון'. בתחילת שנות השבעים התנסו האמיל וידידיו במגוון טכניקות וכלים חדשים, כחלק מתהליך קבוצתי דמוקרטי ובריא של חיפוש-עצמי וגיבוש סגנון ייחודי. במחצית השנייה של העשור הם היו עסוקים יותר בליטוש, התבוננות פנימית וקבלת מנהיגותו הברורה של האמיל כעובדה. מבחינתו של האמיל, 'סטיל לייף' הוא אכן פסגה אמנותית חדשה - הן ברמת ההגשה הווקאלית והן באיכות הטקסטים שכתב. מבחינת שאר שלושת חברי הלהקה (יו באנטון על הקלידים, דיויד ג'קסון בכלי הנשיפה וגיא אוונס על התופים), מורגשת מגמה של התייצבות, התמתנות ובגרות, אבל במחיר של פשרנות אמנותית מסוימת: זה כבר לא אנסמבל צעיר ובועט, אלא 'הלהקה הקבועה של פיטר האמיל'.
ואן דר גראף בהופעה חיה, 1976
איכות הצליל בתקליט המקורי לא היתה אידיאלית, וגרסאות הדיסק שיצאו עד הרימסטר המצויין של חברת ורג'ן מ-2005, לא היו מהנות להאזנה: 'היס' (Hiss) מרגיז לצד מחסור בתדירויות נמוכות (באס) זעקו לרימסטר. ואכן, לאחר המתנה ארוכה-מדי, שנמשכה כמו נצח וחצי, יצאה סוף-סוף ב-2005 גרסה דיגיטלית חדשה, משופרת, מצוחצחת, עם בונוס מאכזב ('גוג'), שהוקלט במאי 1975, באיכות בוטלג צורמנית.
גם בלי הבונוס, הרימסטר תורם לאלבום בשתי נקודות לפחות:
1) הקול של האמיל נשמע חי יותר, פחות 'אולפני' ויותר 'אצלך בבית';
2) ערוצי האורגן של באנטון וכלי הנשיפה של ג'קסון עברו ניקוי קריטי, שהופך את הסולואים שלהם למענגים יותר. חבל שנאלצנו להמתין 29 שנים עד שהיצירה המצויינת הזאת תעבור שיקום קולי מלא.
האלבום מתאים בתור 'כרטיס ביקור' נוח, למי שרוצה להתחיל להכיר את הלהקה מהזווית הפחות-מאיימת שלה. מי שאהב את 'גודבלאף' צריך לבדוק גם אותו ללא דיחוי. מי שמתחבר לצד האינטימי-יותר בכתיבה של האמיל ימצא כאן מספיק שירים חושפניים. מי שמתחבר לתהיות הפילוסופיות-קוסמיות של האמיל, ואוהב להתעמק בטקסטים ארוכים על משמעות החיים - ימצא כאן מספיק חומר עיוני. ב'סטיל לייף' יש איזון טוב בין הזמני והקבוע: עיסוק מתחבט ומשכנע בנושאים 'גדולים מהחיים' (הזמן, החלל, גורל האנושות) ובין סיפורים מהחיים הפשוטים (מערכות יחסים, מיניות, ידידות, אמון, קירבה בין בני-אדם וכו').
מי שמחפש אפוס פרוגרסיבי המאפיין את התקופה ההרפתקנית של ודגג מתחילת שנות ה-70, יהנה מאוד מהקטע החמישי: 'אמון ילדותי בתום הילדות', באורך 12:38, לוקח את המאזין למסע מייסר אך מזכך, ויוצר רושם של הרבה יותר מ'שיר' רגיל. האמיל מפתיע עם כמה סולואים נדירים על הגיטרה החשמלית שלו, ושופך כמויות עצומות של טקסט בלי לעייף. הסיום ההמנוני נעדר כל ציניות, ונשמע כמעט כמו מזמור-כנסייה אנגליקני לחילונים אדוקים.
במובנים רבים, 'סטיל לייף' הוא האלבום הגדול האחרון של ואן דר גראף ג'נרייטור. פחות משנתיים לאחר יציאתו, הלהקה כבר התפרקה, והאמיל המשיך לבדו. האיחוד של 2005 ושלושת האלבומים שיצאו בעקבותיו, לא חידשו דבר. מלבד כמה רגעים עייפים בקטע הרביעי ('החדר שלי')(My Room), כל חמשת הקטעים אפקטיביים ונחרתים בזיכרון. לכן אפשר לקבוע שמדובר באלבום חיוני להיכרות מלאה עם הלהקה הבריטית החשובה הזאת. זה אינו אלבום פורץ-דרך, אבל הוא כמעט מפצה על כך בבגרותו ובחוכמתו הפנימית.
הקטע 'גוג' בהופעה חיה
לסיכום, כדאי לשים את היד על גרסת הרימסטר של 'סטיל לייף' מ-2005, למרות הבונוס שלא תורם הרבה. זה אלבום חזק המציג טקסטים בוגרים, ואין בו כמעט אף רגע חלש. רמת הביצועים הקוליים של האמיל אף עולה במקצת על זו של 'פון הארטס' (יצירת מופת מכרעת). העיבודים אמנם מרוסנים יותר מבעבר, אבל הגיבוי האינסטרומנטלי החזק של דיויד ג'קסון בכלי הנשיפה מרחף בהצלחה מעל מערבולות אורגן ההאמונד של באנטון. למרות הזמן הרב שעבר, 'סטיל לייף' לא איבד דבר מחיוניותו הבסיסית.
הציון (לגרסת הרימסטר בלבד): 8.5/10
