 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
שתיקה אולפנית בת עשור נקטעה באיבחת-אלבום: "עופו מכאן", מצווה המאזין הפרוגרסיבי על אליליו העתיקים שהכזיבו. זאת, לאחר התרשמות שלילית ביותר מהאלבום ה-19 של להקת הרוק המתקדם הבריטית הוותיקה והמפורסמת. האזנות חוזרות ונשנות רק מעמיקות את הרושם הבסיסי: אלבום שלא היה צריך לצאת, הרכב שאיבד את דרכו, ומעריצים נבוכים שלא מסוגלים לעכל את האמת המרה על מצבה העגום של יס כיום.
ג'ון אנדרסון, הסולן שקולו מזוהה כל כך עם יס, עזב כבר לפני מספר שנים, ממורמר ומבולבל, אל מבוך של בעיות בריאות חמורות, זיקנה שקפצה עליו, ואל קריירת סולו אובדנית. כדי לספק קצבאות זיקנה מוגדלות למוסיקאים בני השישים, הוחלף אנדרסון על ידי בנואה דויד, זמר קנדי שהשתתף בהרכב קאוורים של יס. בנואה ידוע בעיקר בנטייתו לזייף בקול גבוה מול קהל בינלאומי. ריק ווייקמן, הקלידן החצוף שגם הוא מזוהה עם התקופה הקלאסית של יס, גם הוא נטש את הספינה המקרטעת לטובת פרויקטים מגוונים יותר.
יס 2011. מימין לשמאל: דויד, דאונס, סקווייר, האו, ווייט אל האולפן הצטרפו שני חברים חדשים-ישנים, שניהם מתקופת 'דרמה' (1980). טרוור הורן, המפיק המוסיקלי הידוע, נאלץ להחליף את אנדרסון לפני יותר מ-30 שנה. הוא לא עמד במשימה, וחטף שריקות בוז מהקהל באופן קבוע, בסיבוב ההופעות שלאחר עזיבת אנדרסון. זו היתה הפעם האחרונה ש'יס' ניסתה להחליף סולן.
בתחילת שנות ה-80, שימש הורן בעיקר מפיק מוסיקלי, עד שהחליט לעוף משם. לפני פרישתו, הצליח לייצר עבור 'יס' את הלהיט הכי גדול שלה, Owner of a lonely heart, סינגל פופולרי שהבטיח את המשך הישרדותה של יס לאורך העשור, עמוק אל שנות ה-90. כנראה שהצלחתו של הורן בתור מפיק להיטים גרמה לכל חברי הלהקה להתייחס אליו בתור מלאך-מושיע, האדם היחיד שיכול לפרוץ עבורם את הדרך בזמן משבר.
עכשיו, כשמר הורן הוא אדם מבוגר, הוא מסר את תפקידי השירה לבנואה דויד, מתוך הבנה שהוא לא רוצה לחטוף שוב מהקהל. הורן הסתפק בקולות-רקע, והתרכז ביתרון המקצועי שלו: הפקה מוסיקלית. הורן הביא איתו את ג'ף דאונס, הקלידן מלהקת ה'באגלס' של הורן, גם הוא היה חבר-יס בתקופת 'דרמה'. ואכן, אם רוצים להשוות את 'פליי פרום היר' לאלבום כלשהו בקטלוג השמן של יס, זה 'דרמה' שלכאורה עולה כמתחרה.
הבעיה היא שאפילו 'דרמה', אלבום בינוני ושנוי במחלוקת בקרב קהילת מעריצי יס, נשמע כמעט כמו יצירת-מופת היסטורית, לעומת המוצר הבזוי שיצא לאור ביוני 2011. רק 24 דקות מתוך 47 דקות האלבום בכלל ראויות להיקרא פרוגרסיביות, ולהיחשף בפני אוזן-אדם. יצירת הנושא, שעל שמה נקרא האלבום, מנסה להיכנס אל קטגוריית האפוסים הקלאסיים של יס, אבל נשארת בחוץ. קולו הדל והיבש של בנואה אינו תחליף לקולו המיוחד של אנדרסון: זוהי נכות בסיסית, ממנה סובל האלבום לאורך כל הדרך. אבל גם נגינת הגיטרה של סטיב האו משעממת וצפויה-מראש. הקלידים של דאונס הם סוג ב', פשוטו כמשמעו. הבס של סקווייר מורגש היטב במיקס המוקפד, אבל הוא לא אינטנסיבי ולא מעניין כמו ב-1980. הליריקה חיוורת, לא מדברת על כלום.
'דרמה', יש לומר לזכותו, היה אלבום רוק קצבי, מהודק ובעל עוצמה. 'מאשין מסאייה' (Machine Messiah) הושפע מלהקות מטאל בריטיות; סטיב האו קרע את הגיטרה לחתיכות קטנות, והמציא את עצמו מחדש. ללהקה בשנת 1980 היתה אינטנסיביות ומהירות שתפסה את האוזן וריתקה גם את הציניקנים. אבל 31 שנה אחר כך, ב'פליי פרום היר' (FFH) יש רק שיר אחד שמנסה ליצור עניין מינימלי: זוהי יצירת הנושא, המחולקת ל-5 תתי-פרקים, ושיש כאלו שיהנו ממנה במקצת (בעיקר מעריצי יס נואשים, ראויים לרחמים, נטולי חוש ביקורת או כאלו שסובלים מבעיות זיכרון).
מי שמכיר את ההיסטוריה של להקת 'דה באגלס' (The Buggles), להקתם של הורן ודאונס, כבר יודע שבגרסת 2010 של האלבום 'הרפתקאות בהקלטות מודרניות', Adventures in Modern Recording שיצא ב-1981, יש שיר בונוס המחולק לשניים, בעל שם כמעט זהה: We Can Fy from Here. אז לפנינו, ככל הנראה, שאריות-חומרים של ה'באגלס', ולא תוכן רענן ומקורי, כפי שבאמת מגיע ל'יס'. בכל מקרה, כותב-שורות אלו סובר שיצירת הנושא הזו, על כל יומרותיה, היא נדושה ומלאכותית.
שאר 5 הרצועות בדיסק פשוט מזעזעות. לא ברור למה הן הצליחו להתל במסנני ההפקה המוסיקלית, אם בכלל היו מסננים כאלו בנמצא. בין אם ריק ווייקמן, אוליבר ווייקמן, פטריק מוראז או ג'ף דאונס יאכלסו את סוללת הסינתים במקום דאונס המשעמם -- הבעיה הגדולה ביותר של האלבום היא שירים גרועים, לחנים חלולים, עיבודים אנכרוניסטיים ויכולת נגינה בינונית, סימנים המעידים על זיקנה, קפיאה על השמרים, וגרוע מכל - עצלות אמנותית. חלקים מתוך יצירת הנושא נשמעים כמו מוסיקה לתוכניות טלוויזיה של פעוטות, ברמה של טלטאביז. קשה לתאר במילים ברורות את תחושת המבוכה והכישלון נוכח התוצר האינפנטילי הזה.
'פליי פרום היר' הוא אלבום כל כך מביש, עד שאלבומים בעייתיים ביותר כמו 'יוניון' (1991), 'טוק' (1994) ו'מגניפיקיישן' (2001) נשמעים לעומתו סבירים, אפילו כיפיים, רחמנא ליצלן. אבל אם דויד היה מצליח להיכנס לנעליו של אנדרסון, זה לא היה עובד: לאחר 10 שנים של אפס יצירה מקורית מצידם של חברי יס, מביך לגלות את דלות החומרים שאספו החברים עבור האלבום הראשון שלהם מאז 2001. ההפקה המוסיקלית המוקפדת של טרוור הורן לא משביחה את הנכסים המוסיקליים שהביא איתו הצוות דויד-סקווייר-האו-דאונס-ווייט: הסאונד נשמע אנמי, עדין מדי וחסר-עומק.
כנראה שכל חברי יס כבר עשו את החישובים שלהם, והם מעריכים שמספיק מעריצי יס שרופים ימשיכו להגיע להופעות שלהם. למה? בגלל האלבומים המשובחים שהוציאה יס בשנות ה-70. אחרת, אי אפשר להסביר את אישור הדיסק העלוב הזה, שיצא בחברת תקליטים עצמאית (פרונטיר רקורדס). אפשר להתווכח במשך שעות אם זה באמת אלבום של 'יס' או לא. זהו ויכוח עקר: בתור אלבום יס, הוא נורא, ובתור אלבום של להקה אלמונית, הוא גרוע.
לפרקים, יס נשמעת כאן כמו להקת קאוורים של 'פלאואר קינגז' או 'אסיה', הרכבים נחותים ממנה. התיפוף של אלן ווייט באלבום הוא הגרוע ביותר בקריירה שלו, כישלון מוסיקלי צורב המצדיק מכתב פיטורין. בכל אופן, הלוגו שעל העטיפה לא יעזור למוסיקה להתרומם; איור העטיפה הקבוע של רוג'ר דין גם הוא לא כבר לא אמור להשפיע על שיקול דעתו של מעריצי יס המנוסים, שכל כך התרגלו לאכזבות מרות. מי שאזניו בראשו, ידע מראש שאין למה לצפות מהאלבום החדש; לכן לא מדובר באכזבה או הפתעה, אלא רק עצב ורחמים, אולי אף תחושה של אובדן (אם זו יס, אולי יס מתה?).
ג'ון אנדרסון, הסולן שקולו מזוהה כל כך עם יס, עזב כבר לפני מספר שנים, ממורמר ומבולבל, אל מבוך של בעיות בריאות חמורות, זיקנה שקפצה עליו, ואל קריירת סולו אובדנית. כדי לספק קצבאות זיקנה מוגדלות למוסיקאים בני השישים, הוחלף אנדרסון על ידי בנואה דויד, זמר קנדי שהשתתף בהרכב קאוורים של יס. בנואה ידוע בעיקר בנטייתו לזייף בקול גבוה מול קהל בינלאומי. ריק ווייקמן, הקלידן החצוף שגם הוא מזוהה עם התקופה הקלאסית של יס, גם הוא נטש את הספינה המקרטעת לטובת פרויקטים מגוונים יותר.
יס 2011. מימין לשמאל: דויד, דאונס, סקווייר, האו, ווייט אל האולפן הצטרפו שני חברים חדשים-ישנים, שניהם מתקופת 'דרמה' (1980). טרוור הורן, המפיק המוסיקלי הידוע, נאלץ להחליף את אנדרסון לפני יותר מ-30 שנה. הוא לא עמד במשימה, וחטף שריקות בוז מהקהל באופן קבוע, בסיבוב ההופעות שלאחר עזיבת אנדרסון. זו היתה הפעם האחרונה ש'יס' ניסתה להחליף סולן.
בתחילת שנות ה-80, שימש הורן בעיקר מפיק מוסיקלי, עד שהחליט לעוף משם. לפני פרישתו, הצליח לייצר עבור 'יס' את הלהיט הכי גדול שלה, Owner of a lonely heart, סינגל פופולרי שהבטיח את המשך הישרדותה של יס לאורך העשור, עמוק אל שנות ה-90. כנראה שהצלחתו של הורן בתור מפיק להיטים גרמה לכל חברי הלהקה להתייחס אליו בתור מלאך-מושיע, האדם היחיד שיכול לפרוץ עבורם את הדרך בזמן משבר.
עכשיו, כשמר הורן הוא אדם מבוגר, הוא מסר את תפקידי השירה לבנואה דויד, מתוך הבנה שהוא לא רוצה לחטוף שוב מהקהל. הורן הסתפק בקולות-רקע, והתרכז ביתרון המקצועי שלו: הפקה מוסיקלית. הורן הביא איתו את ג'ף דאונס, הקלידן מלהקת ה'באגלס' של הורן, גם הוא היה חבר-יס בתקופת 'דרמה'. ואכן, אם רוצים להשוות את 'פליי פרום היר' לאלבום כלשהו בקטלוג השמן של יס, זה 'דרמה' שלכאורה עולה כמתחרה.
הבעיה היא שאפילו 'דרמה', אלבום בינוני ושנוי במחלוקת בקרב קהילת מעריצי יס, נשמע כמעט כמו יצירת-מופת היסטורית, לעומת המוצר הבזוי שיצא לאור ביוני 2011. רק 24 דקות מתוך 47 דקות האלבום בכלל ראויות להיקרא פרוגרסיביות, ולהיחשף בפני אוזן-אדם. יצירת הנושא, שעל שמה נקרא האלבום, מנסה להיכנס אל קטגוריית האפוסים הקלאסיים של יס, אבל נשארת בחוץ. קולו הדל והיבש של בנואה אינו תחליף לקולו המיוחד של אנדרסון: זוהי נכות בסיסית, ממנה סובל האלבום לאורך כל הדרך. אבל גם נגינת הגיטרה של סטיב האו משעממת וצפויה-מראש. הקלידים של דאונס הם סוג ב', פשוטו כמשמעו. הבס של סקווייר מורגש היטב במיקס המוקפד, אבל הוא לא אינטנסיבי ולא מעניין כמו ב-1980. הליריקה חיוורת, לא מדברת על כלום.
'דרמה', יש לומר לזכותו, היה אלבום רוק קצבי, מהודק ובעל עוצמה. 'מאשין מסאייה' (Machine Messiah) הושפע מלהקות מטאל בריטיות; סטיב האו קרע את הגיטרה לחתיכות קטנות, והמציא את עצמו מחדש. ללהקה בשנת 1980 היתה אינטנסיביות ומהירות שתפסה את האוזן וריתקה גם את הציניקנים. אבל 31 שנה אחר כך, ב'פליי פרום היר' (FFH) יש רק שיר אחד שמנסה ליצור עניין מינימלי: זוהי יצירת הנושא, המחולקת ל-5 תתי-פרקים, ושיש כאלו שיהנו ממנה במקצת (בעיקר מעריצי יס נואשים, ראויים לרחמים, נטולי חוש ביקורת או כאלו שסובלים מבעיות זיכרון).
מי שמכיר את ההיסטוריה של להקת 'דה באגלס' (The Buggles), להקתם של הורן ודאונס, כבר יודע שבגרסת 2010 של האלבום 'הרפתקאות בהקלטות מודרניות', Adventures in Modern Recording שיצא ב-1981, יש שיר בונוס המחולק לשניים, בעל שם כמעט זהה: We Can Fy from Here. אז לפנינו, ככל הנראה, שאריות-חומרים של ה'באגלס', ולא תוכן רענן ומקורי, כפי שבאמת מגיע ל'יס'. בכל מקרה, כותב-שורות אלו סובר שיצירת הנושא הזו, על כל יומרותיה, היא נדושה ומלאכותית.
שאר 5 הרצועות בדיסק פשוט מזעזעות. לא ברור למה הן הצליחו להתל במסנני ההפקה המוסיקלית, אם בכלל היו מסננים כאלו בנמצא. בין אם ריק ווייקמן, אוליבר ווייקמן, פטריק מוראז או ג'ף דאונס יאכלסו את סוללת הסינתים במקום דאונס המשעמם -- הבעיה הגדולה ביותר של האלבום היא שירים גרועים, לחנים חלולים, עיבודים אנכרוניסטיים ויכולת נגינה בינונית, סימנים המעידים על זיקנה, קפיאה על השמרים, וגרוע מכל - עצלות אמנותית. חלקים מתוך יצירת הנושא נשמעים כמו מוסיקה לתוכניות טלוויזיה של פעוטות, ברמה של טלטאביז. קשה לתאר במילים ברורות את תחושת המבוכה והכישלון נוכח התוצר האינפנטילי הזה.
'פליי פרום היר' הוא אלבום כל כך מביש, עד שאלבומים בעייתיים ביותר כמו 'יוניון' (1991), 'טוק' (1994) ו'מגניפיקיישן' (2001) נשמעים לעומתו סבירים, אפילו כיפיים, רחמנא ליצלן. אבל אם דויד היה מצליח להיכנס לנעליו של אנדרסון, זה לא היה עובד: לאחר 10 שנים של אפס יצירה מקורית מצידם של חברי יס, מביך לגלות את דלות החומרים שאספו החברים עבור האלבום הראשון שלהם מאז 2001. ההפקה המוסיקלית המוקפדת של טרוור הורן לא משביחה את הנכסים המוסיקליים שהביא איתו הצוות דויד-סקווייר-האו-דאונס-ווייט: הסאונד נשמע אנמי, עדין מדי וחסר-עומק.
כנראה שכל חברי יס כבר עשו את החישובים שלהם, והם מעריכים שמספיק מעריצי יס שרופים ימשיכו להגיע להופעות שלהם. למה? בגלל האלבומים המשובחים שהוציאה יס בשנות ה-70. אחרת, אי אפשר להסביר את אישור הדיסק העלוב הזה, שיצא בחברת תקליטים עצמאית (פרונטיר רקורדס). אפשר להתווכח במשך שעות אם זה באמת אלבום של 'יס' או לא. זהו ויכוח עקר: בתור אלבום יס, הוא נורא, ובתור אלבום של להקה אלמונית, הוא גרוע.
לפרקים, יס נשמעת כאן כמו להקת קאוורים של 'פלאואר קינגז' או 'אסיה', הרכבים נחותים ממנה. התיפוף של אלן ווייט באלבום הוא הגרוע ביותר בקריירה שלו, כישלון מוסיקלי צורב המצדיק מכתב פיטורין. בכל אופן, הלוגו שעל העטיפה לא יעזור למוסיקה להתרומם; איור העטיפה הקבוע של רוג'ר דין גם הוא לא כבר לא אמור להשפיע על שיקול דעתו של מעריצי יס המנוסים, שכל כך התרגלו לאכזבות מרות. מי שאזניו בראשו, ידע מראש שאין למה לצפות מהאלבום החדש; לכן לא מדובר באכזבה או הפתעה, אלא רק עצב ורחמים, אולי אף תחושה של אובדן (אם זו יס, אולי יס מתה?).
לסיכום, 'פליי פרום היר' הוא אחד האלבומים הגרועים ביותר בקטלוג העשיר של יס. אפשר להשליך אותו לצד בזיונות אולפניים כמו ביג ג'נרייטור (1987), אופן יור אייז (1997) ו'דה לאדר' (1999). קולו של אנדרסון חסר כמובן, אבל אף אחד מחברי הלהקה לא מצליח לכסות על היעדרו. גם ההפקה המוסיקלית המקצועית של טרוור הורן לא מסתירה את הסקנדל. ההמלצה: לא לקנות, לא להאזין, אפילו לא להוריד מהרשת. ואם סיבוב ההופעות הנוכחי של הלהקה יכלול בתוכו את ביצוע האלבום בשלמותו, אפשר לומר לחברי יס: "עופו מכאן!"
הציון: 5/10
