להקת "פילהרמוני" הצרפתית, ממשיכת דרכה של קינג קרימזון באלבום Discipline, התקיימה בצניעות כעשר שנים (1988-1998), הופיעה ברחבי אירופה והוציאה חמישה אלבומים. הנהיג אותה פרדריק ל'אפי (Frederic L'Epe'e), גיטריסט צרפתי מוכשר ביותר, בוגר הקונסרבטוריון בעיר Nice וכמה סמינרים של רוברט פריפ, הגיטריסט הלא-פחות-מוכשר של הקרימזונים. פרדריק ל'אפי היה בעברו בין חברי ההרכב הצרפתי "שיילוק" (Shylock), שחיקה את קינג קרימזון של שנות השבעים, והתפרק לאחר שני אלבומים מעניינים.

פרדריק ל'אפי במודל שנות השבעים (שיילוק) איננו פרדריק ל'אפי במודל שנות השמונים והתשעים: הוא רק הלך והשתפר בביצועיו, ובעיקר השתכללה ההבנה ההרמונית שלו, כישרון הכתיבה והביצוע, במישור האופקי (מלודיות) והאנכי (הרמוניות). זהו הערך המוסף שהופך אותה ללהקה ראויה לציון, פרוג-רוקית באופן מובהק (מר ל'אפי טורח לציין שזה לא ג'אז, ואפשר להבין זאת במהירות). זהו אלבומה הרביעי והלפני-אחרון, Rage, שמתאפיין בקווים אגרסיביים, בשרניים ונחושים, אך גם בגיוון וסבלנות.

הלהקה, שלעתים פעלה כרביעייה אך רוב הזמן כ'טריו', מתאפיינת בסגנון הלחנה פרוגרסיבי המושפע באופן ישיר מן המינימליזם של סטיב רייך, הקונטרה-פונקט הגיטריסטי של קרימזון מודל שנות השמונים, אילתורים ועיבודים הלקוחים ממסורות חוץ-מערביות. מנהיג הלהקה, ל'אפי, מגדיר את המטרה כך: "ליצור גוף מיוחד, כמו כלי נגינה אחד, כמו גאמלאן" (אנסמבל אינסטרומנטלי אינדונזי, הכולל גונגים, תופים, כלי נשיפה ומיתר). ואכן, האנסמבל של "פילהרמוני" מנגן כמו תזמורת שוויונית, ולא כמו להקת רוק שגרתית.

כל יצירה היא, במהותה, פיתוח ושיכלול של רעיון שנולד מתוך אילתור. רובן נעות בין שש לשמונה דקות. ההאזנה לחלק מן היצירות דורשת מודעות לעובדה שהן מבוססות על מודלים חוץ-מערביים, למרות שה"סאונד" הוא רוקנרולי לחלוטין. בדומה למורשת הבאלית בה השתמשה קינג קרימזון באלבום Discpline, הרי שהאלבום Rage מצליח ליצור תערובת הומוגנית בין מינימליזם המבוסס על אילתור 'הודי', טכניקות הלחנה קונטרה-פונקטיות מבית מדרשו של באך, גרוב (Groove) אמריקני-רוקי שנותן לסיפור את העטיפה האנרגטית, ושימוש יעיל באולפן כמכשיר לייצור אפקטים ו'רקע' המתאימים ליצירות השונות.

התוצאה הסופית מרעננת, דינמית ומפתיעה. ההקלטה הדיגיטלית המצוינת מצליחה לתפוס היטב את הרגעים השקטים בהן מטפטפות הגיטרות ללא הפסק תווים מהירים (בעיקר שש-עשיריות, אבל לעתים גם שמיניות), כמו מים זורמים. את הבאס מספק ברנארד סרוס על הכלי הנפלא צ'אפמן סטיק (Chapman Stick), אותו כלי בו משתמשים גם טוני לוין וטריי גאן מלהקת קינג קרימזון, כמובן. המבנה הייחודי של ה'סטיק' מאפשר לבסיסט להצטרף לחגיגה של הגיטריסטים עם פריטה מהירה משלו, וכך להפוך לגיטריסט שלישי במיקס (פרדריק מכפיל כאן את עצמו, בחלק מן המקרים).

כל מי שחושש מן השפה הצרפתית יכול להפסיק לחשוש: הלהקה לא מצאה זמר מתאים, והמוסיקה אינסטרומנטלית לחלוטין, וטוב שכך: המוסיקה הטהורה עוברת בקלות רבה יותר את כל המחסומים הגיאוגרפיים והתרבותיים שעומדים בפניה. על להקות כמו "פילהרמוני" אפשר לשמוע בעיקר דרך האינטרנט (נתקלתי ברשימה אקראית של "מאה הדיסקים הטובים ביותר ברוק המתקדם", שהכילה אלבום מקסים אחר של הלהקה, Nord). פרדריק ל'אפי לא הפך מובטל עם פירוקה של "פילהרמוני", המשיך להופיע סולו וכבר הקים להקה אחרת (Yang) שאלבום הבכורה שלה, A Complex Nature, אמור לצאת לאור בספטמבר 2004.

לסיכום, האלבום רייג' (Rage) הוא יופי של דרך לגלות שהמורשת של קרימזון מתקופת 'דיסיפלין' (Discipline) לא נזנחה, ויש עוד מוסיקאים מעולים שמוכנים להמשיך אותה בצורה מקורית, בלי ליפול למלכודת החיקוי וההעתקה. זה אלבום 'נקי' ללא פשרות או קיצורי דרך, ללא התחנפות לקהל, בלי ליריקס ובלי גימיקים, מולחן באורך-רוח, מוקלט באיכות גבוהה ומבוצע בכישרון רב, בעיקר בתחום נגינת הגיטרה. מכאן גם אפשר להמשיך אל אלבומים אחרים של "פילהרמוני", כמו 'נורד' ("צפון") הרגוע וההרמוני, או אולי גם "דה לאסט וורד" שסגר את הקריירה של הלהקה. רייג' ידבר יותר אל גיטריסטים וחובבי-גיטרה מאשר לקלידנים וחובבי-קלידים, אבל אי אפשר הכל בחיים. הציון: 8.5/10.