"פרוג-רוק לא מת!"

סיכום פסטיבל נירפסט 2001 (Nearfest)

מרכז האמנויות זואלנר (Zoellner)

אוני' ליהיי, בית-לחם, פנסילבניה, ארה"ב

מאת פיל מק'נה

הביקורת פורסמה במקור באנגלית, באתר All About Jazz

 

 

ובכן, הנה אנחנו, חבורה של נשמות אוהבות-פרוג, שנחתה על אוניברסיטת ליהיי הפסטורלית. גרמנו למקומיים לתהות שמא פלשה אליהם כת מוזרה הסוגדת למלוטרונים ואורגני האמונד מדגם בי-שלוש, ומתנכרת לנצח למקצב ארבעה-רבעים ולשירי אהבה טיפשיים. לרוב הם צדקו! למרות כל מה שחברות התקליטים הגדולות וה"אינטליגנציה הביקורתית" (שתבונתה מוטלת בספק ברוב המקרים) ירצו שתחשבו, בהחלט יש קהל לפרוג-רוק, ותמיד יהיה, והם לא יוכלו לעשות שום דבר בעניין הזה!!! יותר מכך: לא כל הפרוג-רוק הוא נפוח וגרנדיוזי במשקל 27/8 העוסק בפיות ובאירועים קוסמיים.

 

Birdsongs of the Mesozoic: יופי של דרך לפתוח! בשבילי, זה מה שהיה קורה אם סטרווינסקי ובארטוק היו צופים בסרטים מצויירים של שבת בבוקר. מעל לכל זה היה כיף ענק, וכל להקה שתבצע נושאים מוסיקליים מתוכניות כמו "רוקי ובולווינקל" או "הסימפסונים" היא בסדר מבחינתי. התלונה היחידה: מתופף חי היה יכול להיות נהדר. תופים אלקטרוניים מתוכנתים-מראש פשוט לא מספקים את ה"אומפ!" שהמוסיקה הזאת צריכה. אז חוץ מזה, מופע מעולה מהחבר'ה שלנו בבוסטון (וגם אנשים נחמדים).

 

White Willow: פשוט אהבתי את הלהקה הזו. מהתו הראשון עד האחרון, הופנטתי מהקול היפה של סילביה אריקסון, ומהצבעים העדינים והמשתנים של הפולק הנורדי והפרוג הסימפוני. הם גם ביצעו שני שירים אקוסטיים יפהפיים. עוד סיבה שבגללה אהבתי אותם היא העובדה שהם לא ניסו להמם אותך עם מפגני יכולת, ופשוט עבדו כמו להקה אחת, יצרו צבעים וטקסטורות ברורים מאוד, ונתנו לך להרגיש לפעמים כאילו אתה נמצא ביער. במילה אחת: סוחף!

White Willow - Nearfest 2001

 

Deus Ex Machina: נאלצתי לקלף את עצמי מהרצפה אחרי הצפייה בלהקה האיטלקית המדהימה הזאת. זה היה מבט ייחודי מאוד על פיוז'ן, עם זמר משולהב ששר בלטינית! הנגינה הקבוצתית היתה מדויקת עד מוות, עם המון קוים והרמוניות דחוסים ומורכבים, ועדיין לשירים היה מרחב נשימה. לכן לא הרגשתי כאילו נתנו לי מכה בראש. לפעמים חשבתי על מפגש בין להקת Area האיטלקית ובין מהווינשו אורקסטרה, ממש עוצמתי ומהמם (כל הכבוד לקלידן ולשימוש שהוא עושה בציוד קלאסי כמו מיני-מוג, פסנתר רודז ואורגן האמונד: אי אפשר שלא לאהוב את הצלילים האנלוגיים הישנים הללו).

 

Porcupine Tree: אני כבר מוכן לכל התגובות הקטלניות. בכל הכנות, אני לא מבין על מה כל הרעש. הלהקה נשמעה לי כמו גרסה פשטנית של פינק פלויד (משנות התשעים) שפוגשת את סגנון ה"טכנו". אחרי כמה קטעים העדפתי לשבת בחוץ. אחרת פשוט הייתי נרדם. טוב, הסתיים לו היום הראשון. וזה מה שקרה ביום השני...

 

Underground Railroad: ואוו! החבר'ה האלה פשוט הפילו אותי לקרשים עם המוזיקליות שלהם. בשבילי, זה היה כאילו ג'נטל ג'ייאנט פוגשת את אלן הולדסוורת'. יופי של שיתוף פעולה בין גיטרה וקלדים, והרבה הרמוניות ואקורדים מגניבים ומסתוריים. הביקורת המרכזית שלי היא שהלהקה זקוקה לזמר מוביל כי השירה לא היתה חזקה בכלל, או פשוט שיילכו על כיוון אינסטרומנטלי לחלוטין (הברירה המועדפת עליי). זה בהחלט הרכב מבטיח, אם הוא יקבל החלטה על הנקודה הזאת.

 

Djam Karet: בקצרה הייתי מגדיר אותם כהרכב הבי-מטאל אינסטרומנטלי עם השפעות של קינג קרימזון. הם הרעידו את האולם! הלהקה הציגה בסיסט חדש שממש ריחף על הבמה (היה מדהים לצפות בו), וג'אם קארה נתנו דגימה טובה של חומר מעשר שנים של פעילות. בסגנון הקרימזוני שלהם, היו גם הבלחות קלידים מוצלחות בעת הצורך, נגינה קבוצתית הדוקה ותחושה שהם עושים חיים שם על הבמה.

Djam Karet - Nearfest 2001

 

California Guitar Trio and Tony Levin: עוד פעם ואוו! שלושה תלמידים-לשעבר בסמינרי הגיטרה ("גיטר קראפט") של רוברט פריפ שיתפו פעולה עם מאסטרו הבאס הגבוה והקירח (טוני לוין, חבר קינג קרימזון, בין השאר), במופע שהיה מלא בתוכן מוסיקלי משמעותי וגם מאוד משעשע! הרגעים הנבחרים היו מיזוג של שיר-עם יפני עם 21^st Century Schizoid Man, גרסה מרתקת לקטע Heart of the sunrise של להקת 'יס' שגררה אחריה הצטפרות של קהל בשירה, Dance of the Maya של להקת מהווישנו אורקסטרה (עם סליידים של גיטרת בלוז), הקטע "דיסיפלין" של קרימזון, כמה קטעים מקוריים ומורכבים לביצוע, המון צעדי-ריקוד מבדרים, טיפול מדהים בחלקים מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, וגם "רפסודיה בוהמיינית" של קווין עם שירת הקהל. כיף גדול! בראבו!

Tony Levin - Nearfest 2001

 

After Crying: החזקתי מעמד כאן רק שני שירים. בשבילי, 'אפטר קריינג' היתה נפיחה בלתי-נלאית שלא הפסיקה לרגע. תוסיפו לזה סאונד קלידים מאוס משנות השמונים (איכס!). פה ממש הרגשתי כאילו נותנים לי בומבה על הראש. כל כך חבל, החבר'ה האלה מוסיקאים מצויינים, ומשלבים בארטוק, אי-אל-פי ומוסיקה קאמרית לתוך המסגרת שלהם, אבל הם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות... היעדר גיוון וניגודים במוסיקה שלהם בהחלט שלחו אותי החוצה לחפש קצת שקט.

 

Banco del Mutuo Soccorso: זה איטלקי! באנקו קרעו את הגג של המקום! שילוב נכון ומדויק של קלאסי, פיוז'ן, פ'אנק ואופראיות איטלקית. יופי של דרך לסיים את הפסטיבל. לרוע המזל, אני לא מכיר היטב את הרפרטואר שלהם כמו אחרים, אבל די לומר שאהבתי מה ששמעתי. פרנצ'סקו דיג'יאקומו הוא בחור כיפי בתפקיד הזמר המוביל, ואיזה קול יש לו! כולם ניגנו יפה מאוד. גם הקהל התרגש מאוד, ואני נותרתי עם התובנה לפיה חברות התקליטים פשוט טועות לגבי החבר'ה שאוהבים את הפרוג.

 

 

 

נירפסט 2005 - דירוג, ביקורות וסיכומים

נירפסט 2004 - כל הביקורות של הקהל

נירפסט 2003 - בעיניו של דן ליימן-קנדי

דו"ח נירפסט 2002 מאת גיא טלמור

הפרוג-רוק לא מת: נירפסט 2001

קרן שטובר מספרת על נירפסט 2000

ג'ון פטרסון מגלה את נירפסט 1999

פסטיבל נירפסט - רקע כללי