 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Jeff Wayne War of the Worlds
1978 CBS Records (2-LP)
UK (94:43) ביקורת: אורי ברייטמן 22/10/10 | |
'מלחמת העולמות' של ג'ף וויין מ-1978 היא אחד מאלבומי הרוק המתקדם הפופולריים והאהובים של כל הזמנים. האבלום הכפול נמכר ב-15 מליון עותקים עד היום, נכנס למצעדים ב-22 מדינות, והגיע למקום הראשון ב-11 מדינות. חשוב להבהיר: זה לא פסקול לסרט, ולא תסכית רדיו. כיום, 'מלחמת העולמות' הוא גם מופע רוק גדול ומצליח, ששובר קופות במדינות רבות בעולם מאז 2006. בשביל ילידי שנות ה-60 ותחילת ה-70, 'מלחמת העולמות' היא נוסטלגיה מוסיקלית נעימה; הם ממשיכים להעביר אותה הלאה לדור הבא, במיוחד לאלו ששמעו רק על הסרט של ספילברג, בו כיכב טום קרוז.
תקליט הויניל הכפול של וויין התבסס על נובלה מאת הרברט ג'ורג' וולס שיצאה לאור בסוף המאה ה-19, בשנת 1898. הספר, קלאסיקת מדע בדיוני בתת-ז'אנר שנקרא 'ספרות הפלישה', נחשבת ליצירה נבואית שהקדימה את זמנה. הספר זכה לייצוגים רבים: ברדיו, זכור במיוחד תסכית הרדיו של אורסון וולס מ-1938, שהחריד את המאזינים התמימים; בטלוויזיה ובקולנוע ידועים הקלאסיקה מ-1953, הגרסה המעודכנת של ספילברג-קרוז מ-2005, ועוד סרטים רבים אחרים. הגרסאות הקולנועיות מפורסמות במיוחד בארצות הברית. האמריקניזציה של 'מלחמת העולמות' גרמה לאנשים רבים לחשוב שמדובר בספר שנכתב על ידי סופר אמריקני, ועוסק באמריקה של שנות ה-50.
ג'ף וויין, יליד 1943, הוא יהודי שנולד בניו-יורק ובילה את מרבית חייו הבוגרים באנגליה, עם משפחתו. אביו של וויין, שחקן ומפיק, הציע לו לקרוא את הספר. ג'ף הצעיר התפעל מן היצירה, הופתע מן העובדה שהיא מתרחשת בתקופה הויקטוריאנית, והחל 'לשמוע' את צלילי החייזרים בדמיונו. אביו החל לדחוף אותו להלחין יצירה גדולה, מהסוג שבגללה בחר בנו בקריירה מוסיקלית. וויין, שעד אותה תקופה עסק בהלחנת ג'ינגלים ופרסומות, הלחין והפיק את הפרוייקט האמנותי הזה במשך כשנתיים. כיום הוא מוכר בתור הפרשן המוסיקלי הידוע ביותר של הספר, המתאר פלישת חייזרים ממאדים על כדור הארץ, ומתמקד באנגליה.
הנסיון לסווג את האלבום בתור 'רוק מתקדם' יהיה שנוי במחלוקת, אין ספק. וויין עצמו טוען עד היום שאי אפשר לסווג את האלבום לתוך ז'אנר מובחן. הפרויקט של וויין הוא שילוב ייחודי בין מדע בדיוני, אופרת-רוק, תסכית רדיו, דיסקו, בלוז ומוסיקה קלאסית. המוסיקה משרתת את הסיפור ונאמנה לנובלה הכל-כך בריטית. במובן זה היא קרובה יותר למבנה המחזמר ('מיוזיקל') מאשר לאופרה או למוסיקה תוכניתית-אמנותית. עם זאת, במהותה היא נסיון ליצור נוסחת איזון חדשה בין מוסיקת הרוק והפופ העדכנית של שנות ה-70, ובין המבנים והמוסיקה המסורתית של אנגליה הויקטוריאנית מסוף המאה ה-19.
האלבום המקורי נמשך כמעט 95 דקות. כמו הספר, הוא מחולק לשתי מערכות: הראשונה נקראת 'בואם של אנשי המאדים', והשנייה היא 'כדור הארץ תחת שלטון אנשי המאדים'. כאשר וויין תכנן את הפרויקט, הוא חשב בהתחלה על תקליט אחד ויחיד. ככל שהפרויקט התקדם בשנים 1975-1976, הוא הבין שאין לו ברירה אלא להוציא תקליט כפול. באותם ימים, לא היה ניתן להוציא לאור תקליט באורך 60-70 דקות. בגלל תבנית תקליטי הויניל, הברירה האכזרית שעמדה בפני המפיקים היא להסתפק ב-50 דקות בתקליט דחוס, או למרוח את הזמן איכשהו עם 100 דקות בתקליט כפול. מכיוון שדיסק יכול להחזיק 79 דקות לכל היותר, אפילו גרסת הדיסק יצאה לאור בפורמט כפול.
איור מקורי מהספר גיבור הספר והאלבום הוא עיתונאי בריטי, המדווח ממקור ראשון על הפלישה המפתיעה ממאדים. השחקן הבריטי ריצ'רד ברטון (1925-1984) נבחר על ידי ג'ף וויין לגלם את התפקיד הראשי. קולו העמוק והמרשים של ברטון פתח את האלבום, כאשר הכריז ש"אף אחד לא היה מאמין, בימים האחרונים של המאה ה-19, שמישהו בוחן את ענייניה של האנושות ממרחקי עולמות החלל העל-זמניים...", כל זאת בלי ליווי מוסיקלי כלשהו.
אז נפתחת היצירה במוטיב דרמטי, המנוגן על ידי תזמורת מיתרים, וחוזר על עצמו, בצורות שונות, לאורך כל האלבום. מוטיב הפלישה הפך מזוהה עם 'מלחמת העולמות' וג'ף וויין ממש כפי שהמוטיב הפותח של הסימפוניה החמישית מזוהה עם לודוויג ואן בטהובן. מיד לאחר מכן, התופים פוצחים בקצב הדיסקו, ומאפשרים לאלבום לזרום בקלילות ולהפוך את ההתקפה החייזרית לסימפטית ומהנה, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. אוסף של סינתיסייזרים מתקדמים מאוד לזמנם, בניצוחם של ג'ף וויין ואשף סינתים בריטי בשם קן פרימן, חיקה את צלילי אנשי המאדים: הטילים, החלליות, התלת-רגל והיצורים עצמם. פרימן, אגב, זכה לכתוב את המוסיקה לסדרת המדע הבדיוני 'דה טרייפודס' (The Tripos) שהפיקה הבי-בי-סי בתחילת שנות ה-80, שהתבססה על ספר שלקח את הרעיונות של וולס לכיוונים אחרים.
לאורך כל הדרך, האפקטים הקוליים של הסינתיסייזרים הצליחו לחדש לא-מעט גם למי שהכיר את רוב אלבומי התקופה. המוסיקה הצליחה איכשהו לשמור על קצב רקיד, לשלב גיטרות חשמליות בגוון בלוזי-אפריקני, לשמור על כבודה של התזמורת הקלאסית שנשכרה לצורך ההפקה, ועדיין להפציץ את המאזין עם אפקטים ומלודיות שקשה לעמוד בפניהן. וויין ועמיתיו הרבים השקיעו מאמצים גדולים בנסיון לתרגם את החייזרים לצלילים מתאימים. קריאת אנשי המאדים, שאותה אפשר לנסח בעברית בתור "אוּלָה!" (ובאנגלית: ULLA), היא המפורסמת מכולם. אפשר לומר שהאפקטים הקוליים של 'מלחמת העולמות' מ-1978 השפיעו גם על סרטי מדע בדיוני שיצאו בשנות ה-80 ואילך.
ג'ף וויין, ש'מלחמת העולמות' הפכה אותו לאיש עשיר ומלחין מבוקש, התפרנס עד אז אך ורק מהקלטת פרסומות לקולנוע, לרדיו ולטלוויזיה. היה לו כישרון מיוחד לכתוב מלודיות שלא יוצאות מהראש, כישרון שאותו ניצל היטב גם כאן. מכיוון שעבד ללא הפסקה עם כשרונות רבים ברחבי לונדון, הוא ידע לבחור את האנשים הנכונים לפרויקט. הוא פיתח קשרים עם חברת התקליטים סי-בי-אס (CBS), כיום 'סוני מיוזיק', וקיבל מקדמה של 75 אלף פאונד. את שארית הסכום גייס בעצמו, ולמעשה הימר על ביתו. האלבום היה צריך למכור 150,000 עותקים בשביל להחזיר את ההשקעה. באנגליה, האלבום הפך להיסטריה מוחלטת. במערב אירופה הוא הצליח לעקוף את מחסומי השפה. בארה"ב לקח קצת זמן עד שהוא נקלט, בעיקר בגלל תגובה איטית של חברת התקליטים. גם בישראל הוא תפס היטב.
הקטעים המפורסמים ביותר באלבום הם השניים הבאים: "ערב המלחמה", הקטע הפותח, באורך 9 דקות; והבלדה הנוגה 'סתיו לנצח' (Forever Autumn) שאותה שר סולן להקת המודי בלוז, ג'סטין הייוורת'. רבים זוכרים גם את המשפט "הסיכויים שמשהו יבוא ממאדים הם מליון ל-1, ועדיין הם באים". משפט זה מיוחס באלבום לאסטרונום בדיוני בשם אוגלבי. עם זאת, גם הקטע השני ('הורסל קומון וקרן האש'), השלישי ('התותחן ומכונות הלחימה') והחמישי (הספינה ת'נדרצ'יילד) הם ללא ספק קלאסיקה של רוק מתקדם בריטי, מהתקופה שבה הצלחת מוסיקת ה'דיסקו' החלה לשנות את הדרך שבה אלבומי-פופ הופקו ועובדו.
החלק הראשון של האלבום, כאמור, מתאר את הפלישה ממאדים, שהיתה למעשה טבח מוחלט. אנגליה של סוף המאה ה-19 לא פיתחה מטוסים, טנקים וצוללות שיכלו לתת תשובה צבאית הולמת לטכנולוגיה של אנשי המאדים. גם נשק גרעיני, כמובן, לא היה קיים אז. הבריטים הסתפקו ברובים פרימיטיביים, תותחים קטנים וכמה ספינות מסורבלות. החייזרים, לעומתם, היו מצויידים במכונות לחימה גבוהות ומשוכללות בצורת תלת-רגל (חצובות-ענק עם תותחים), שיכלו לירות קרני-אש ששרפו כל דבר שזז במרחק קילומטרים. אנשי המאדים האמינו שאם יכבשו את אנגליה, יוכלו להשתלט בקלות גם על שאר העולם. תוך זמן קצר, לונדון ושאר האי הבריטי היו בידיהם.
אז בסיומו של החלק הראשון, לאחר 45 דקות של פירוטכניקה מוסיקלית מרשימה, המאזין נשאר עם התחושה הגורלית, שאם לא ייקח לידיו את התקליט (או הדיסק) השני וינגן אותו מיד, הכיבוש החייזרי יישאר על כנו לנצח. בשפה המקצועית זה נקרא 'קליף-האנגר' (Cliffghanger): להחזיק את הקהל תלוי באוויר רגע לפני הנפילה מן הצוק. ברשותכם, נעבור למערכה השנייה והפחות-מלהיבה, 'כדור הארץ תחת אנשי המאדים'.
בניגוד לחלק הראשון, שגולל סיפור של פלישה מפתיעה המצוידת בטכנולוגיה בלתי-מוכרת, החלק השני שונה לגמרי. הוא מתמקד בדמויותיהם הפחות-מעניינות של הכומר, אשתו, התותחן והעיתונאי עצמו. קצב הדיסקו נעלם כמעט לגמרי, ויש תחושה של 'אנדנטה' (Andante), שמגיעה בדרך כלל בפרק השני של סימפוניה קלאסית. פה ושם לוקח וויין כמה מוטיבים מהחלק הראשון, מעוות אותם קצת, אבל אין הברקות גדולות מדי. הסיפור הקודר, המתאר אנושות כנועה ופצועה, נע בעצלתיים, בלי תיאורים מעניינים של התקפות המוניות, מלחמות או עימותים ישירים. מר וויין היה יכול להמשיך לעבד את הקטעים בפורמט בלוז-רוק סימפוני קצבי, אבל הוא בחר באווירה עגמומית בצורה מודעת.
כאן, בחלק השני של הסיפור, איבדו מאזיני רוק ופופ רבים את היכולת לעקוב אחרי האלבום. הצלחתו המסחרית החריגה של האלבום נשענה, רובה ככולה, על מספר קטעים מצומצם שהופיעו אך ורק בחלק הראשון. קטעים אלו נערכו לאלבום קצר, שהופץ לתחנות הרדיו, ואחראי להצלחתו התקשורתית. החלק השני נושא את כותרות מוכרות-פחות כמו 'העשב האדום', 'הכומר נתנאל', 'רוח האדם', 'עולם חדש ואמיץ', 'לונדון המתה' ו'אפילוג' לסיום; אך קשה לומר שהמומנטום של 45 הדקות הראשונות מצליח להישמר גם ל-49 הדקות הבאות. היה אפשר לקצר את 'מלחמת העולמות' ל-75 דקות, אך זה לא נעשה וכנראה מעולם לא ייעשה: עם הצלחה מסחרית לא מתווכחים לעולם.
המהדורה הראשונה
של הספר המקורי ג'ף וויין טוען בתוקף שהעיבוד שלו, בסיוע בני משפחתו, היה ברובו נאמן לספר. עם זאת, איש הכמורה בספר של וולס לא היה נשוי. הדמות של בת' (Beth), אשתו של הכומר, לא קיימת בכלל בספר. וויין המציא דמות של אישה אופטימית וחביבה, שתאזן את בלבולי המוח האוונגליסטיים של הכומר. משפטי הקיטש של בת' עומדים בניגוד להגיון הקר של הספר. כך, למשל, היא מכריזה בתקליט: "החיים חייבים להיות יותר מזה...יש דרך לשחזר את האהבה שידענו פעם...אם רק אדם אחד יזקוף את קומתו, חייבת להיות תקווה לכולנו", וולס לא כתב על תקוות המין האנושי במובן הרוחני של המילה. וולס האמין בחוקי האבולוציה, ולא באופטימיות ריקה מתוכן. הדיאלוג האופטימי-פסימי בין הכומר ואשתו פשוט לא מתחבר לאכזריות הצינית של החלק הראשון, ונשמע יותר מדי כמו קטע מתוך מחזמר ברודוויי מתקתק, שנתפר למידותיהם של אמריקנים.
אז ג'ף וויין, מצד אחד, לא רצה לוותר על דמויות מרכזיות בסיפור; ומצד שני, לא מחק את הביקורת של וולס (הסופר) על הממסד הדתי של התקופה, כמו גם את עליבותו של הצבא: התותחן רצה לבנות עולם שלם מתחת לאדמה, כדי להיאבק בחייזרים בשיטות גרילה. בסיפור של וולס, האנושות לא מנצחת בגלל תושיה וגבורה, אלא בגלל אוסף בקטריות. החייזרים מתים ממחלות זיהומיות (זה לא ספויילר), בלי שהצבא יצטרך לעשות דבר. לכאורה, לא היתה כאן מלחמה אמיתית בין בני האדם לחייזרים, אלא בין האקולוגיה הטבעית של כדור הארץ עצמו ובין הגנטיקה של החייזרים.
אבל האם האנושות בטוחה מפני פלישה נוספת? וויין שוב החליט לסטות מן הספר, וצירף לסוף המיוזיקל שלו אפילוג שני: קטע קצר ללא מוסיקה, המשודר מסוכנות נאס"א (NASA). הסוכנות מנחיתה רכבים על המאדים, אך מותקפת במפתיע: האימפריה ממאדים מכה שנית. כאן מתעוררת בעיה קלה של נאמנות למקור: סוכנות החלל האמריקנית נאס"א הוקמה ב-1958, והספר של וולס נכתב רק ב-1898. האפילוג השני היה מיותר, ולאוזניים מודרניות נשמע כמו נסיון להבטיח 'סיקוול' (אלבום-המשך, מעין פרק שני) אם התקליט הכפול יימכר היטב.
אם אפשר לדבר על פספוס רציני יותר, הרי שהעיבוד של וויין לא הצליח להעביר את המסר המרכזי של וולס: השחצנות של אנגליה, מלכת הכיבושים הקולוניאליים, תוביל אותה לכישלון. אנשי המאדים, שהיו בטוחים בעליונות הטכנולוגיה הצבאית שלהם, מתו כמו זבובים בגלל זיהומים בקטריאליים בלתי צפויים. היצורים הזעירים ביותר בכדור הארץ השמידו את צבא המאדים הגדול, ללא קרב של ממש. וולס ראה באימפריה הבריטית סוג של ממלכת-רשע, המשתלטת על שטחים זרים. וולס חזה את נפילתה, בעקבות חוסר התאמה יסודי בינה ובין התרבות הנכבשת. האם וולס אכן היה מספיק נבון כדי לחזות את קריסת הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, המזרח התיכון ואסיה? וויין כנראה לא רצה להיכנס לדיון הזה, מסיבותיו השמורות עמו.
בספר המקורי של וולס אפשר למצוא משפטים מלאי-השראה כמו זה: "במחיר מיליארד מיתות, האדם קנה את הבכורה על כדור הארץ, והוא [כדור הארץ; א.ב.] שלו, כנגד כל אלו הבאים אליו מן החוץ. כדור הארץ יהיה שלו, גם אם אנשי המאדים יהיו חזקים פי עשרה. זאת כיוון שבני אדם אינם חיים לשווא ואינם מתים לשווא". המסרים הביו-פוליטיים, בעלי ההגיון האבולוציוני הברור, ההיגדים האנטי-קולוניאליים והאנטי-אימפריאליים פשוט נעלמו מן העיבוד של ווין, שעליו עמל ביחד עם אימו החורגת דורין, ועמיתו, כותב הפזמונים גרי אוסבורן.
אי אפשר להאשים את וויין בחוסר-השקעה. העיבודים התזמורתיים שלו עשירים ומעניינים; צוות הזמרים והמוסיקאים עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, במיוחד ריצ'רד ברטון (לאורך כל האלבום), דיויד אסקס (בתור התותחן הצעיר) וכריס תומפסון (בקטע על שקיעת הספינה ת'אנדר-צ'יילד); המיקס המתוחכם נשמע נהדר בתקופותו, ועוד יותר טוב כיום, בגרסת הרימיקס; השילוב בין הסינתיסייזרים האנלוגיים של התקופה ובין כלים אחרים כמו גיטרה קלאסית, גיטרה חשמלית, בס, סיטאר וחצוצרות, עדיין מרשים ומעורר-השראה; ועל המלודיות אי אפשר להוסיף יותר מדי: הן פשוט כובשות, מתנחלות ולא מתות (בניגוד לפולשי המאדים).
הבעיה של החלק השני היא גם ז'אנרית (סוגה, להבדיל מסגנון), לא רק מהותית: וויין השתלט על תחנות הרדיו ותפס את ציבור המאזינים הרחב, בזכות עיבוד פופ-רוק קצבי שהופך את הפלישה לתענוג אפרו-בריטי. החלק השני, לעומת זאת, מתרחק מן הפופ אל מחוזות הקלאסיקה הלבנה וחסרת-הקצב: אפשר לשמוע השפעות חזקות של המלחין האנגלי גוסטב הולסט, ביצירתו הסימפונית המפורסמת 'הכוכבים'; הטקסט הקיטשי-בחלקו מתרכז יותר מדי בדמויות אינדיבידואליות שקשה להתחבר אליהן, משלב יותר מדי מילים מדוברות (להבדיל מקטעי שירה), וצועד לאט מדי אל הסיום החמוץ-מתוק. הקטע 'עולם חדש אמיץ' (Brave New World), למשל, לא היה חייב להימשך 12 דקות: הפנטזיות הפוליטיות של התותחן אינן ראויות לפירוט כה מעמיק, כאשר חלקים חשובים יותר מן הספר כלל לא הוזכרו.
כשמגיעים לשורה התחתונה, אפשר לומר שמר וויין השתמש ברוב התותחים המלודיים הכבדים שלו במחצית הראשונה, ונותר עם מעט מדי תחמושת מוסיקלית משכנעת כדי להעביר בשלום את המחצית השנייה. זה נובע, ככל הנראה, מן העובדה שג'ף וויין לא ציפה להתמודד עם אלבום כפול, ונאלץ 'למתוח' את החומר כדי להעביר את הזמן ולמלא בהצלחה ארבעה צדדים של תקליט ויניל, בהתאם לאילוצי התקופה. לכן רוב התאוצה המוסיקלית שצובר האלבום בחלקו הראשון, פשוט הולכת לאיבוד במרחבי החלק השני.
כרזת ההופעה החיה - 2006 בעקבות הצלחת האלבום בסוף שנות ה-70, וויין כבר חשב על סיבוב הופעות. אך הוא קיבל דיווחים על כך שריצ'רד ברטון אינו בריא. מותו של ברטון ב-1984, משטף דם במוח, בהיותו 58 בלבד, טרף את הקלפים. וויין ביטל את היוזמה להעלות את 'מלחמת העולמות' על הבמה. רק לאחר שסרטו הבומבסטי של סטיבן ספילברג, 'מלחמת העולמות', שבר קופות ב-2005, החליט וויין ללכת על זה: האלבום המלא בשלמותו על הבמה, בלי שינויים ועריכות.
בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית חדשה, הנעזרת בתמונת סטילס ובשחקן תואם-ברטון, כלל המופע גם את ראשו המדבר של ריצ'רד ברטון המנוח. סרטים חדשים הופקו כדי להקרינם על מסך גדול ביחד עם המוסיקה; הוא שכר תזמורת ענקית והפעיל שלל אפקטים חזותיים, כולל פעלולי תאורה; ולקינוח, וויין ואנשיו בנו תלת-רגל (tripod) אמיתי, מפלצת חייזרית המונחת על הבמה באמצע ההופעה, ויורה אור (בלי חום) על הקהל המבודר.
סיבוב ההופעות החל ב-2006, באצטדיונים ובאולמות גדולים באנגליה. דיוידי מיוחד תיעד את כל הפרויקט המורכב, ומאז הביקוש לכרטיסים לא נפסק. הדיוידי לא תורגם לעברית, אך מופץ גם במארז עברי. הסיבוב מתוכנן להימשך אל 2011 והלאה. יש סיכוי קטן שיגיע לישראל, אבל מבחינה לוגיסטית, המדינה שלנו קצת נידחת מדי בשביל ההפקה היקרה הזאת. ג'ף וויין ביקר בישראל בגיל 13 כדי לעשות כאן בר-מצווה, ואשתו היא יהודיה מאמינה - ועדיין זה לא מספיק כדי להניע 200 אנשי צוות ועשרות טונות של ציוד אל שלולית במזרח התיכון.
תקליט הויניל הכפול של וויין התבסס על נובלה מאת הרברט ג'ורג' וולס שיצאה לאור בסוף המאה ה-19, בשנת 1898. הספר, קלאסיקת מדע בדיוני בתת-ז'אנר שנקרא 'ספרות הפלישה', נחשבת ליצירה נבואית שהקדימה את זמנה. הספר זכה לייצוגים רבים: ברדיו, זכור במיוחד תסכית הרדיו של אורסון וולס מ-1938, שהחריד את המאזינים התמימים; בטלוויזיה ובקולנוע ידועים הקלאסיקה מ-1953, הגרסה המעודכנת של ספילברג-קרוז מ-2005, ועוד סרטים רבים אחרים. הגרסאות הקולנועיות מפורסמות במיוחד בארצות הברית. האמריקניזציה של 'מלחמת העולמות' גרמה לאנשים רבים לחשוב שמדובר בספר שנכתב על ידי סופר אמריקני, ועוסק באמריקה של שנות ה-50.
ג'ף וויין, יליד 1943, הוא יהודי שנולד בניו-יורק ובילה את מרבית חייו הבוגרים באנגליה, עם משפחתו. אביו של וויין, שחקן ומפיק, הציע לו לקרוא את הספר. ג'ף הצעיר התפעל מן היצירה, הופתע מן העובדה שהיא מתרחשת בתקופה הויקטוריאנית, והחל 'לשמוע' את צלילי החייזרים בדמיונו. אביו החל לדחוף אותו להלחין יצירה גדולה, מהסוג שבגללה בחר בנו בקריירה מוסיקלית. וויין, שעד אותה תקופה עסק בהלחנת ג'ינגלים ופרסומות, הלחין והפיק את הפרוייקט האמנותי הזה במשך כשנתיים. כיום הוא מוכר בתור הפרשן המוסיקלי הידוע ביותר של הספר, המתאר פלישת חייזרים ממאדים על כדור הארץ, ומתמקד באנגליה.
הנסיון לסווג את האלבום בתור 'רוק מתקדם' יהיה שנוי במחלוקת, אין ספק. וויין עצמו טוען עד היום שאי אפשר לסווג את האלבום לתוך ז'אנר מובחן. הפרויקט של וויין הוא שילוב ייחודי בין מדע בדיוני, אופרת-רוק, תסכית רדיו, דיסקו, בלוז ומוסיקה קלאסית. המוסיקה משרתת את הסיפור ונאמנה לנובלה הכל-כך בריטית. במובן זה היא קרובה יותר למבנה המחזמר ('מיוזיקל') מאשר לאופרה או למוסיקה תוכניתית-אמנותית. עם זאת, במהותה היא נסיון ליצור נוסחת איזון חדשה בין מוסיקת הרוק והפופ העדכנית של שנות ה-70, ובין המבנים והמוסיקה המסורתית של אנגליה הויקטוריאנית מסוף המאה ה-19.
האלבום המקורי נמשך כמעט 95 דקות. כמו הספר, הוא מחולק לשתי מערכות: הראשונה נקראת 'בואם של אנשי המאדים', והשנייה היא 'כדור הארץ תחת שלטון אנשי המאדים'. כאשר וויין תכנן את הפרויקט, הוא חשב בהתחלה על תקליט אחד ויחיד. ככל שהפרויקט התקדם בשנים 1975-1976, הוא הבין שאין לו ברירה אלא להוציא תקליט כפול. באותם ימים, לא היה ניתן להוציא לאור תקליט באורך 60-70 דקות. בגלל תבנית תקליטי הויניל, הברירה האכזרית שעמדה בפני המפיקים היא להסתפק ב-50 דקות בתקליט דחוס, או למרוח את הזמן איכשהו עם 100 דקות בתקליט כפול. מכיוון שדיסק יכול להחזיק 79 דקות לכל היותר, אפילו גרסת הדיסק יצאה לאור בפורמט כפול.
החלק הראשון
לפני שניכנס לניתוח-עומק של היצירה, על מעלותיה וחסרונותיה, חשוב לציין כבר עכשיו שהחלק הראשון של התקליט 'מלחמת העולמות' הוא כמעט בגדר יצירת מופת מושלמת. צריך לשמוע את הגרסה הדיגיטלית המשופרת מ-2005, רצוי בגרסת הסראונד, כדי להבין עד כמה היא מוצלחת מבחינה מבנית, מלודית ועיבודית. ההתקפה של בני המאדים על כדור הארץ היא כמעט מרנינה, במובן זה שהיא מפחידה, מרגשת ומרתקת מהתו הראשון ועד האחרון. הבעיות מתחילות בחלק השני של 'מלחמת העולמות': העלילה הרבה פחות מרתקת, הסיפור מתחיל לאבד קצב, וקשה לשרוד בהתלהבות מרובה את הדיסק השני.איור מקורי מהספר גיבור הספר והאלבום הוא עיתונאי בריטי, המדווח ממקור ראשון על הפלישה המפתיעה ממאדים. השחקן הבריטי ריצ'רד ברטון (1925-1984) נבחר על ידי ג'ף וויין לגלם את התפקיד הראשי. קולו העמוק והמרשים של ברטון פתח את האלבום, כאשר הכריז ש"אף אחד לא היה מאמין, בימים האחרונים של המאה ה-19, שמישהו בוחן את ענייניה של האנושות ממרחקי עולמות החלל העל-זמניים...", כל זאת בלי ליווי מוסיקלי כלשהו.
אז נפתחת היצירה במוטיב דרמטי, המנוגן על ידי תזמורת מיתרים, וחוזר על עצמו, בצורות שונות, לאורך כל האלבום. מוטיב הפלישה הפך מזוהה עם 'מלחמת העולמות' וג'ף וויין ממש כפי שהמוטיב הפותח של הסימפוניה החמישית מזוהה עם לודוויג ואן בטהובן. מיד לאחר מכן, התופים פוצחים בקצב הדיסקו, ומאפשרים לאלבום לזרום בקלילות ולהפוך את ההתקפה החייזרית לסימפטית ומהנה, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. אוסף של סינתיסייזרים מתקדמים מאוד לזמנם, בניצוחם של ג'ף וויין ואשף סינתים בריטי בשם קן פרימן, חיקה את צלילי אנשי המאדים: הטילים, החלליות, התלת-רגל והיצורים עצמם. פרימן, אגב, זכה לכתוב את המוסיקה לסדרת המדע הבדיוני 'דה טרייפודס' (The Tripos) שהפיקה הבי-בי-סי בתחילת שנות ה-80, שהתבססה על ספר שלקח את הרעיונות של וולס לכיוונים אחרים.
לאורך כל הדרך, האפקטים הקוליים של הסינתיסייזרים הצליחו לחדש לא-מעט גם למי שהכיר את רוב אלבומי התקופה. המוסיקה הצליחה איכשהו לשמור על קצב רקיד, לשלב גיטרות חשמליות בגוון בלוזי-אפריקני, לשמור על כבודה של התזמורת הקלאסית שנשכרה לצורך ההפקה, ועדיין להפציץ את המאזין עם אפקטים ומלודיות שקשה לעמוד בפניהן. וויין ועמיתיו הרבים השקיעו מאמצים גדולים בנסיון לתרגם את החייזרים לצלילים מתאימים. קריאת אנשי המאדים, שאותה אפשר לנסח בעברית בתור "אוּלָה!" (ובאנגלית: ULLA), היא המפורסמת מכולם. אפשר לומר שהאפקטים הקוליים של 'מלחמת העולמות' מ-1978 השפיעו גם על סרטי מדע בדיוני שיצאו בשנות ה-80 ואילך.
ג'ף וויין, ש'מלחמת העולמות' הפכה אותו לאיש עשיר ומלחין מבוקש, התפרנס עד אז אך ורק מהקלטת פרסומות לקולנוע, לרדיו ולטלוויזיה. היה לו כישרון מיוחד לכתוב מלודיות שלא יוצאות מהראש, כישרון שאותו ניצל היטב גם כאן. מכיוון שעבד ללא הפסקה עם כשרונות רבים ברחבי לונדון, הוא ידע לבחור את האנשים הנכונים לפרויקט. הוא פיתח קשרים עם חברת התקליטים סי-בי-אס (CBS), כיום 'סוני מיוזיק', וקיבל מקדמה של 75 אלף פאונד. את שארית הסכום גייס בעצמו, ולמעשה הימר על ביתו. האלבום היה צריך למכור 150,000 עותקים בשביל להחזיר את ההשקעה. באנגליה, האלבום הפך להיסטריה מוחלטת. במערב אירופה הוא הצליח לעקוף את מחסומי השפה. בארה"ב לקח קצת זמן עד שהוא נקלט, בעיקר בגלל תגובה איטית של חברת התקליטים. גם בישראל הוא תפס היטב.
הקטעים המפורסמים ביותר באלבום הם השניים הבאים: "ערב המלחמה", הקטע הפותח, באורך 9 דקות; והבלדה הנוגה 'סתיו לנצח' (Forever Autumn) שאותה שר סולן להקת המודי בלוז, ג'סטין הייוורת'. רבים זוכרים גם את המשפט "הסיכויים שמשהו יבוא ממאדים הם מליון ל-1, ועדיין הם באים". משפט זה מיוחס באלבום לאסטרונום בדיוני בשם אוגלבי. עם זאת, גם הקטע השני ('הורסל קומון וקרן האש'), השלישי ('התותחן ומכונות הלחימה') והחמישי (הספינה ת'נדרצ'יילד) הם ללא ספק קלאסיקה של רוק מתקדם בריטי, מהתקופה שבה הצלחת מוסיקת ה'דיסקו' החלה לשנות את הדרך שבה אלבומי-פופ הופקו ועובדו.
החלק הראשון של האלבום, כאמור, מתאר את הפלישה ממאדים, שהיתה למעשה טבח מוחלט. אנגליה של סוף המאה ה-19 לא פיתחה מטוסים, טנקים וצוללות שיכלו לתת תשובה צבאית הולמת לטכנולוגיה של אנשי המאדים. גם נשק גרעיני, כמובן, לא היה קיים אז. הבריטים הסתפקו ברובים פרימיטיביים, תותחים קטנים וכמה ספינות מסורבלות. החייזרים, לעומתם, היו מצויידים במכונות לחימה גבוהות ומשוכללות בצורת תלת-רגל (חצובות-ענק עם תותחים), שיכלו לירות קרני-אש ששרפו כל דבר שזז במרחק קילומטרים. אנשי המאדים האמינו שאם יכבשו את אנגליה, יוכלו להשתלט בקלות גם על שאר העולם. תוך זמן קצר, לונדון ושאר האי הבריטי היו בידיהם.
אז בסיומו של החלק הראשון, לאחר 45 דקות של פירוטכניקה מוסיקלית מרשימה, המאזין נשאר עם התחושה הגורלית, שאם לא ייקח לידיו את התקליט (או הדיסק) השני וינגן אותו מיד, הכיבוש החייזרי יישאר על כנו לנצח. בשפה המקצועית זה נקרא 'קליף-האנגר' (Cliffghanger): להחזיק את הקהל תלוי באוויר רגע לפני הנפילה מן הצוק. ברשותכם, נעבור למערכה השנייה והפחות-מלהיבה, 'כדור הארץ תחת אנשי המאדים'.
החלק השני
ג'ף וויין, שקיבל אישור חתום מעזבונו של וולס להשתמש ביצירה, רצה להישאר נאמן לספר. לכן נאלץ להתמודד עם החלק השני ביצירתו של וולס, שתיאר מציאות עגומה ומדכאת. כדור הארץ תחת שלטון אנשי המאדים היה מקום מבעית: החייזרים הכובשים צדו אנשים כמו נמלים, ריטשו את גופותיהם ושתו את דמם כדי לשרוד. במקביל, עשב אדום (Red Weed) כיסה את כל האדמה והחריב את הצמחיה הטבעית. בני האדם השלימו עם גורלם האכזר, במיוחד לאחר שהצבא התמוטט, ושארית הפליטה ברחה מאנגליה באמצעות קומץ ספינות. במציאות זו, יושב העיתונאי, גיבור הסיפור, עם כומר מטורף ועם התותחן מהחלק הראשון, שומע את הזיותיהם וכמעט מאבד את שפיותו באופן סופני.בניגוד לחלק הראשון, שגולל סיפור של פלישה מפתיעה המצוידת בטכנולוגיה בלתי-מוכרת, החלק השני שונה לגמרי. הוא מתמקד בדמויותיהם הפחות-מעניינות של הכומר, אשתו, התותחן והעיתונאי עצמו. קצב הדיסקו נעלם כמעט לגמרי, ויש תחושה של 'אנדנטה' (Andante), שמגיעה בדרך כלל בפרק השני של סימפוניה קלאסית. פה ושם לוקח וויין כמה מוטיבים מהחלק הראשון, מעוות אותם קצת, אבל אין הברקות גדולות מדי. הסיפור הקודר, המתאר אנושות כנועה ופצועה, נע בעצלתיים, בלי תיאורים מעניינים של התקפות המוניות, מלחמות או עימותים ישירים. מר וויין היה יכול להמשיך לעבד את הקטעים בפורמט בלוז-רוק סימפוני קצבי, אבל הוא בחר באווירה עגמומית בצורה מודעת.
כאן, בחלק השני של הסיפור, איבדו מאזיני רוק ופופ רבים את היכולת לעקוב אחרי האלבום. הצלחתו המסחרית החריגה של האלבום נשענה, רובה ככולה, על מספר קטעים מצומצם שהופיעו אך ורק בחלק הראשון. קטעים אלו נערכו לאלבום קצר, שהופץ לתחנות הרדיו, ואחראי להצלחתו התקשורתית. החלק השני נושא את כותרות מוכרות-פחות כמו 'העשב האדום', 'הכומר נתנאל', 'רוח האדם', 'עולם חדש ואמיץ', 'לונדון המתה' ו'אפילוג' לסיום; אך קשה לומר שהמומנטום של 45 הדקות הראשונות מצליח להישמר גם ל-49 הדקות הבאות. היה אפשר לקצר את 'מלחמת העולמות' ל-75 דקות, אך זה לא נעשה וכנראה מעולם לא ייעשה: עם הצלחה מסחרית לא מתווכחים לעולם.
הספר לעומת האלבום
המהדורה הראשונה
של הספר המקורי ג'ף וויין טוען בתוקף שהעיבוד שלו, בסיוע בני משפחתו, היה ברובו נאמן לספר. עם זאת, איש הכמורה בספר של וולס לא היה נשוי. הדמות של בת' (Beth), אשתו של הכומר, לא קיימת בכלל בספר. וויין המציא דמות של אישה אופטימית וחביבה, שתאזן את בלבולי המוח האוונגליסטיים של הכומר. משפטי הקיטש של בת' עומדים בניגוד להגיון הקר של הספר. כך, למשל, היא מכריזה בתקליט: "החיים חייבים להיות יותר מזה...יש דרך לשחזר את האהבה שידענו פעם...אם רק אדם אחד יזקוף את קומתו, חייבת להיות תקווה לכולנו", וולס לא כתב על תקוות המין האנושי במובן הרוחני של המילה. וולס האמין בחוקי האבולוציה, ולא באופטימיות ריקה מתוכן. הדיאלוג האופטימי-פסימי בין הכומר ואשתו פשוט לא מתחבר לאכזריות הצינית של החלק הראשון, ונשמע יותר מדי כמו קטע מתוך מחזמר ברודוויי מתקתק, שנתפר למידותיהם של אמריקנים.
אז ג'ף וויין, מצד אחד, לא רצה לוותר על דמויות מרכזיות בסיפור; ומצד שני, לא מחק את הביקורת של וולס (הסופר) על הממסד הדתי של התקופה, כמו גם את עליבותו של הצבא: התותחן רצה לבנות עולם שלם מתחת לאדמה, כדי להיאבק בחייזרים בשיטות גרילה. בסיפור של וולס, האנושות לא מנצחת בגלל תושיה וגבורה, אלא בגלל אוסף בקטריות. החייזרים מתים ממחלות זיהומיות (זה לא ספויילר), בלי שהצבא יצטרך לעשות דבר. לכאורה, לא היתה כאן מלחמה אמיתית בין בני האדם לחייזרים, אלא בין האקולוגיה הטבעית של כדור הארץ עצמו ובין הגנטיקה של החייזרים.
אבל האם האנושות בטוחה מפני פלישה נוספת? וויין שוב החליט לסטות מן הספר, וצירף לסוף המיוזיקל שלו אפילוג שני: קטע קצר ללא מוסיקה, המשודר מסוכנות נאס"א (NASA). הסוכנות מנחיתה רכבים על המאדים, אך מותקפת במפתיע: האימפריה ממאדים מכה שנית. כאן מתעוררת בעיה קלה של נאמנות למקור: סוכנות החלל האמריקנית נאס"א הוקמה ב-1958, והספר של וולס נכתב רק ב-1898. האפילוג השני היה מיותר, ולאוזניים מודרניות נשמע כמו נסיון להבטיח 'סיקוול' (אלבום-המשך, מעין פרק שני) אם התקליט הכפול יימכר היטב.
אם אפשר לדבר על פספוס רציני יותר, הרי שהעיבוד של וויין לא הצליח להעביר את המסר המרכזי של וולס: השחצנות של אנגליה, מלכת הכיבושים הקולוניאליים, תוביל אותה לכישלון. אנשי המאדים, שהיו בטוחים בעליונות הטכנולוגיה הצבאית שלהם, מתו כמו זבובים בגלל זיהומים בקטריאליים בלתי צפויים. היצורים הזעירים ביותר בכדור הארץ השמידו את צבא המאדים הגדול, ללא קרב של ממש. וולס ראה באימפריה הבריטית סוג של ממלכת-רשע, המשתלטת על שטחים זרים. וולס חזה את נפילתה, בעקבות חוסר התאמה יסודי בינה ובין התרבות הנכבשת. האם וולס אכן היה מספיק נבון כדי לחזות את קריסת הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, המזרח התיכון ואסיה? וויין כנראה לא רצה להיכנס לדיון הזה, מסיבותיו השמורות עמו.
בספר המקורי של וולס אפשר למצוא משפטים מלאי-השראה כמו זה: "במחיר מיליארד מיתות, האדם קנה את הבכורה על כדור הארץ, והוא [כדור הארץ; א.ב.] שלו, כנגד כל אלו הבאים אליו מן החוץ. כדור הארץ יהיה שלו, גם אם אנשי המאדים יהיו חזקים פי עשרה. זאת כיוון שבני אדם אינם חיים לשווא ואינם מתים לשווא". המסרים הביו-פוליטיים, בעלי ההגיון האבולוציוני הברור, ההיגדים האנטי-קולוניאליים והאנטי-אימפריאליים פשוט נעלמו מן העיבוד של ווין, שעליו עמל ביחד עם אימו החורגת דורין, ועמיתו, כותב הפזמונים גרי אוסבורן.
אי אפשר להאשים את וויין בחוסר-השקעה. העיבודים התזמורתיים שלו עשירים ומעניינים; צוות הזמרים והמוסיקאים עושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר, במיוחד ריצ'רד ברטון (לאורך כל האלבום), דיויד אסקס (בתור התותחן הצעיר) וכריס תומפסון (בקטע על שקיעת הספינה ת'אנדר-צ'יילד); המיקס המתוחכם נשמע נהדר בתקופותו, ועוד יותר טוב כיום, בגרסת הרימיקס; השילוב בין הסינתיסייזרים האנלוגיים של התקופה ובין כלים אחרים כמו גיטרה קלאסית, גיטרה חשמלית, בס, סיטאר וחצוצרות, עדיין מרשים ומעורר-השראה; ועל המלודיות אי אפשר להוסיף יותר מדי: הן פשוט כובשות, מתנחלות ולא מתות (בניגוד לפולשי המאדים).
הבעיה של החלק השני היא גם ז'אנרית (סוגה, להבדיל מסגנון), לא רק מהותית: וויין השתלט על תחנות הרדיו ותפס את ציבור המאזינים הרחב, בזכות עיבוד פופ-רוק קצבי שהופך את הפלישה לתענוג אפרו-בריטי. החלק השני, לעומת זאת, מתרחק מן הפופ אל מחוזות הקלאסיקה הלבנה וחסרת-הקצב: אפשר לשמוע השפעות חזקות של המלחין האנגלי גוסטב הולסט, ביצירתו הסימפונית המפורסמת 'הכוכבים'; הטקסט הקיטשי-בחלקו מתרכז יותר מדי בדמויות אינדיבידואליות שקשה להתחבר אליהן, משלב יותר מדי מילים מדוברות (להבדיל מקטעי שירה), וצועד לאט מדי אל הסיום החמוץ-מתוק. הקטע 'עולם חדש אמיץ' (Brave New World), למשל, לא היה חייב להימשך 12 דקות: הפנטזיות הפוליטיות של התותחן אינן ראויות לפירוט כה מעמיק, כאשר חלקים חשובים יותר מן הספר כלל לא הוזכרו.
כשמגיעים לשורה התחתונה, אפשר לומר שמר וויין השתמש ברוב התותחים המלודיים הכבדים שלו במחצית הראשונה, ונותר עם מעט מדי תחמושת מוסיקלית משכנעת כדי להעביר בשלום את המחצית השנייה. זה נובע, ככל הנראה, מן העובדה שג'ף וויין לא ציפה להתמודד עם אלבום כפול, ונאלץ 'למתוח' את החומר כדי להעביר את הזמן ולמלא בהצלחה ארבעה צדדים של תקליט ויניל, בהתאם לאילוצי התקופה. לכן רוב התאוצה המוסיקלית שצובר האלבום בחלקו הראשון, פשוט הולכת לאיבוד במרחבי החלק השני.
ההופעה החיה וה-DVD
כרזת ההופעה החיה - 2006 בעקבות הצלחת האלבום בסוף שנות ה-70, וויין כבר חשב על סיבוב הופעות. אך הוא קיבל דיווחים על כך שריצ'רד ברטון אינו בריא. מותו של ברטון ב-1984, משטף דם במוח, בהיותו 58 בלבד, טרף את הקלפים. וויין ביטל את היוזמה להעלות את 'מלחמת העולמות' על הבמה. רק לאחר שסרטו הבומבסטי של סטיבן ספילברג, 'מלחמת העולמות', שבר קופות ב-2005, החליט וויין ללכת על זה: האלבום המלא בשלמותו על הבמה, בלי שינויים ועריכות.
בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית חדשה, הנעזרת בתמונת סטילס ובשחקן תואם-ברטון, כלל המופע גם את ראשו המדבר של ריצ'רד ברטון המנוח. סרטים חדשים הופקו כדי להקרינם על מסך גדול ביחד עם המוסיקה; הוא שכר תזמורת ענקית והפעיל שלל אפקטים חזותיים, כולל פעלולי תאורה; ולקינוח, וויין ואנשיו בנו תלת-רגל (tripod) אמיתי, מפלצת חייזרית המונחת על הבמה באמצע ההופעה, ויורה אור (בלי חום) על הקהל המבודר.
סיבוב ההופעות החל ב-2006, באצטדיונים ובאולמות גדולים באנגליה. דיוידי מיוחד תיעד את כל הפרויקט המורכב, ומאז הביקוש לכרטיסים לא נפסק. הדיוידי לא תורגם לעברית, אך מופץ גם במארז עברי. הסיבוב מתוכנן להימשך אל 2011 והלאה. יש סיכוי קטן שיגיע לישראל, אבל מבחינה לוגיסטית, המדינה שלנו קצת נידחת מדי בשביל ההפקה היקרה הזאת. ג'ף וויין ביקר בישראל בגיל 13 כדי לעשות כאן בר-מצווה, ואשתו היא יהודיה מאמינה - ועדיין זה לא מספיק כדי להניע 200 אנשי צוות ועשרות טונות של ציוד אל שלולית במזרח התיכון.
לסיכום, 'מלחמת העולמות' של ג'ף וויין שרדה את מבחן הזמן, אך היא אינה מאוזנת: החלק הראשון כמעט מושלם, החלק השני טעון שיפור. לאלבום עצמו יש חשיבות היסטורית ברורה מאליה, וכפרויקט מוסיקלי-ספרותי הוא אכן היה פורץ-דרך. אך כיום, כאשר כל מה שנשאר הן המלודיות, הקצב והסיפור המקורי של וולס, הפלישה של אנשי המאדים אינה מדהימה כבעבר, וניתן למתוח ביקורת רצינית על המבנה הבעייתי של האלבום הכפול.
הציון: 8.5/10
