רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

ELP - Tarkus

Emerson, Lake & Palmer

Tarkus

1971 Atlantic Records

UK

(38:56)

EmersonLakePalmer.com



ביקורת: אורי ברייטמן

אפשר ללמוד הרבה על "טארקוס" של שלישיית אמרסון לייק ופאלמר אם קוראים את מה שאמר אמרסון בראיון עיתונאי: "כתבתי את הפתיחה של טארקוס על הפסנתר, וכשהראיתי את זה לשני החבר'ה האחרים, גרג [לייק] אמר לי, 'אני לא יכול לנגן מוסיקה כזאת. אם זה מה שאתה רוצה לנגן, אז אני חושב שאתה צריך לחפש מישהו אחר לנגן איתו'. זה די זיעזע אותי, כי מאוד התרגשתי מהיצירה החדשה הזאת, אבל אמרתי לו שאם הוא רוצה, אני אמצא מוסיקאים אחרים". בסופו של דבר, שיכנע אחד ממנהלי הלהקה את לייק לנסות את העניין, ואמרסון ציין כי "גרג נמשך ליצירה בהדרגה, והוסיף קטע משלו, שנקרא 'דה באטלפילד' (The Battlefield)".


ובאמת, "טארקוס", היצירה שתפסה את כל צד א' של תקליט הויניל שיצא בראשית שנות השבעים, היא יותר 'אמרסונית' בבסיסה מאשר עבודה קבוצתית אורגנית של שלושה מוסיקאים השואפים למטרה אחת. עם זאת, לייק איזן את הנועזות של אמרסון בעזרת טקסטים שכתב, סולואי גיטרה בלוזיים, לחנים ועיבודים שמרניים יותר. פאלמר הצטרף לגישה האמיצה של אמרסון בתיפוף הוירטואוזי שלו, שהתבסס על משקלים אסימטריים נפוצים-יחסית ברוק המתקדם, כמו חמישה רבעים (5/4), עשר שמיניות (10/8) ואף חמש שמיניות (5/8).


אלבום האולפן השני של ELP מצא אותם בתקופה מצויינת: אלבום האולפן הראשון שלהם זכה לשבחים מוצדקים, ההופעה החיה של 'תמונות בתערוכה' (עיבוד פרוע ליצירה של מוסורגסקי משנת 1874) יצאה חצי שנה אחרי "טארקוס", והרוק המתקדם כולו החל לצבור מומנטום באנגליה ובארה"ב.


כאמור, האלבום מחולק לשניים: צד א' מוקדש כולו ליצירה המרכזית, "טארקוס", וצד ב' כלל תערובת לא-אחידה של 'שירים' קצרים. צד א' הוא פסגה דרמטית של רוק פרוגרסיבי משובח, וצד ב' הוא רק שילוב חביב של יצירות סבירות עם יצירות מביכות במקצת, אך בסופו של דבר המאזין יוצא מחוייך ומסופק משלושים ושמונה הדקות כולן.


היצירה "טארקוס", קצת פחות מ-20 דקות, שואבת הרבה מסגנון ההלחנה הריתמי של בארטוק וסטרווינסקי, שניים מהמלחינים המפורסמים ביותר במוסיקה הקלאסית המודרנית. אמרסון רצה להתנסות כאן בשלושה אלמנטים מרכזיים: שימוש במקלדת ככלי-הקשה מלודי, מקצבים חזקים וא-טונאליה. האלמנט הראשון התממש בעזרת ניצול ההאמונד ככלי תזמורתי לכל דבר ועניין, תוך היעזרות באקורדים דיסוננטיים קופצניים. האלמנט השני התממש בעיקר בעזרת יחידת הקצב ההיפר-אקטיבית של פאלמר (כולל גונג מלכותי). האלמנט השלישי התממש בחלקו, שכן גם אמרסון עצמו לא היה בטוח שהוא יודע לעומק מהי משמעותה של אטונאליה.


אחד מסודות ההצלחה של הסוויטה "טארקוס" היא המבנה המוצלח שלה: 7 פרקים, ממש כמו סוויטה קלאסית טיפוסית, הבנויה בד"כ מ-6 פרקים, המאזן בין קטעים אגרסיביים, דיסוננטיים-בחלקם, מודרניסטיים, אינסטרומנטליים, רבי-תהפוכות ומהירים, ובין קטעים פסטורליים יותר, מלודיים, כוללים שירה, בלוזיים, סטאטיים ואיטיים יותר. הפרקים הבלתי-זוגיים של היצירה 'טארקוס' הם בדרך כלל יותר פרוגרסיביים ואלימים, בעוד הפרקים הזוגיים הם רוקיים ומתונים. האיזון בין המהיר והאיטי, הדיסוננטי וקוסוננטי, האסימטרי והסימטרי, האינסטרומנטלי והווקאלי, הדינמי והסטטי - יוצר חווית האזנה עשירה, מסעירה, דינמית, מהנה ומספקת במיוחד. זה איזון נדיר שבדרך כלל הופך אלבומים רציניים לאלבומים פופולריים.


את קווי העלילה הבסיסיים של "טארקוס" ניתן לנסות ולהבין בעזרת עיון באיורי העטיפה השונים, מאת ויליאם ניל. טארקוס, על פי איורי העטיפה, הוא מעין הכלאה בין קיפוד, ארמאדילו וטנק. הוא חצי אורגני וחצי מלאכותי, מעין "מחסל" במסורת 'שליחות קטלנית'. טארקוס שועט במרחב במהירות, מחסל יריבים דומים לו, עד שהוא נתקל ב'מאנטיקור', יצור מיתולוגי בעל גוף אריה, ראש אדם וזנב עקרב.


איורי העטיפה של טארקוס
איורי העטיפה של טארקוס


טארקוס נפצע ומובס בקרב מול המאנטיקור, אך אין לדעת אם ישוב או לא. עם כל הכבוד לסיפור המעניין הזה, הקשר למוסיקה עצמה אינו משמעותי במיוחד. בכל אופן, שלישיית אי-אל-פי השתמשה בדמות ה"מאנטיקור" כשהקימה את חברת התקליטים העצמאית שלה, כשהוציאה את הקופסה 'שובו של המנטיקור' (The Return of the Manticore) בשנת 1973, ושוב כשהוציאה מהדורה מיוחדת של בוטלגים רשמיים מהופעות חיות בשנת 2001 תחת השם 'דה מנטיקור וולטס' (The Manticore Vaults).


מלבד המבנה המוצלח, כאמור, "טארקוס" נהנה ממספר יתרונות נוספים: השליטה המדהימה של אמרסון באורגן האמונד ובסינתיסייזר 'מוג (Moog)', כישורי התיפוף של פאלמר, השילוב בין הבאס של לייק ובין צלילי הפסנתר הנמוכים של אמרסון - שיצר קו אוסטינטו בשרני; הפקה מוסיקלית מוצלחת (הקרדיט הולך כאן לאדי אופורד ולגרג לייק) ועיבודים מהודקים המעידים על עבודה חרוצה באולפן ומחוצה לו.


צד ב' של תקליט הויניל (קטעים 8-13 בדיסק) מוצלח פחות. השיר "ג'רמי בנדר" הוא בדיחה קצרה, מעין צ'יזבט רוקנרולי חמוד במסורת שמצטרף ל"דה שריף" (The Sheriff) באלבום טרילוג'י, והקטע "בני דה באונסר" (Benny the Bouncer) באלבום בריין סאלאד סרג'רי. הקטע ביצ'ס קריסטל (Bitches Crytal) מעט חסר-השראה, ולכן אופייני יותר ליצירה המאוחרת של ההרכב.


היצירה 'דה אונלי וויי' (The Only Way) המוצמדת ליצירה 'אינפיניט ספייס' (Infinite Space) היא נסיון מעניין לשלב בין התקפה על המוצמדת ליצירה הדת בעזרת המנון כנסייתי ואורגן מהדהד, כולל השאלת מוטיב מן המלחין באך, ובין נפלאות המדע והפליאה אל מול האינסוף של היקום. בפרק הראשון כדאי לציין את השורה שכתב לייק בנוגע לשואה: "האם אתה יכול להאמין שאלוהים גורם לך לנשום? אז למה איבד שישה מליון יהודים?". שטחי, אבל עדיין זו שאלה טובה למדי. הפרק השני ('חלל אינסופי') מעניין, מעין תרגיל מודרניסטי קצר ופשוט במשקל שבעה-רבעים ב'אופ-ביט'; הוא ממחיש את שיתוף הפעולה הפורה בין אמרסון לפאלמר, ואת כישורי הכתיבה והאילתור של אמרסון, שהיה מוכן לחרוג מן השבלונות של הרוקנרול לטובת מוסיקה שכלתנית יותר.


הקטע 'איי טיים אנד איי פלייס' (A Time and A Place) לא רע בכלל אך עובר ללא תשומת לב מיוחדת. בדיחת הסיום, 'אר יו רדי, אדי?' היא מחווה עליזה לטכנאי אדי אופורד, שעבד גם עם להקת 'יס' (Yes) ועשה איתה נפלאות. כך מסתיים האלבום בנימה קלילה, בידורית, נטולת-פוזה וצעירה ברוחה.

לסיכום, "טארקוס" הוא אלבום מוצלח של הרכב קטן וחכם, ובו קלידן אמיץ ושנון, סולן כריזמטי ועדין, ומתופף צעיר שאין לו אלוהים. צד א', כאמור, נפלא. צד ב' פחות, ולכן לא מדובר בפרויקט מושלם שמצדיק את הציון "עשר". עם זאת, ברבות השנים הפך האלבום לדוגמה ומופת של כתיבה פרוג-רוקית טיפוסית, מעין חלון ראווה למאזינים שרוצים להבין לעומק את יסודות הרוק המתקדם לדורותיו. זה שילוב אורגני בין רוק ובין מוסיקה קלאסית, כתוב-מראש ומהונדס, קשה לביצוע ומהווה השראה לרוקרים רבים עד היום.

הציון: 9/10

 הוסיפו תגובה

***

 עוד קלאסיקות של אמרסון לייק ופאלמר







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")