רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

מדל - פינק פלויד

Pink Floyd

Meddle

1971 EMI Records

UK

(46:42)

Pinkfloyd.co.uk



ביקורת: אורי ברייטמן

23/04/2004

בתקופה הטובה של פינק פלויד, מאמצע שנות השישים ועד הצלחת "הצד האפל", ההרכב פעל כקואליציה של "מוסיקאים" (דייב גילמור: גיטרה; ריק רייט: קלידים) ושל "אדריכלים" (ניק מייסון: תופים; רוג'ר ווטרס: באס). המוסיקאים היו אחראים על הלחנים והאילתורים. האדריכלים היו אחראים על המבנה והעיבודים. חלוקת התפקידים הזו יצרה איזון נדיר ונוח, שהתבטא באופן מלא באלבום זה, Meddle, שמשמעותו המלונית של שמו היא "התערבות בעניינים שאינם שלך".


האלבום 'מדל' יצא לאור בנובמבר 1971 וסימן מגמה של "הנה, מצאנו את הכיוון שלנו" בחייה של הלהקה. הם הצליחו להיפטר מן הצל המאיים של סיד בארט, המנהיג היצירתי שאיבד את היכולת לתפקד, בעקבות נזק מוחי בלתי-הפיך שנגרם לו, לאחר שימוש בסם מסוג אל-אס-די (LSD). דיויד גילמור, הגיטריסט החדש, תפס ביטחון ותרם רבות לסאונד החדש שלהם. בהדרגה גם הצליחו הארבעה להשתחרר מימי הפסיכדליה העליזים של מועדון UFO, והחלו להשתלב בתנועת הרוק המתקדם, שהתגבשה בלונדון של ראשית שנות השבעים. עם זאת, רק מחצית האלבום הוא פרוגרסיבי "ממש", והמחצית השנייה היא שילוב של רוק כבד, פופ ובלאדות שקטות.


אחד היהלומים שבכתר הרפרטוארי של הלהקה, מאז ומעולם, היא היצירה 'אקוז' (Echoes), 23:31 דקות של פואמה סימפונית, המשלבת באופן אורגני את יסודות הבלוז האמריקני ויסודות המוסיקה הקלאסית הרומנטית של אירופה. קיימת גרסה מקוצרת של 'אקוז' (16:30) באלבום האוסף הכפול 'אקוז: המיטב של פינק פלויד' שיצא בנובמבר 2001. הגרסה הארוכה היא כמובן המומלצת, אלא אם כן אתם ממש ממהרים, או נמצאים בנסיעה במכונית.


הסיבות שבגללה נותרה היצירה 'אקוז' פופולרית ונגישה הן: א) פשטות מלודית והרמונית; ב) ויתור מודע על מפגני וירטואוזיות מרתיעים; ג) טמפו נמוך (מהירות נגינה איטית); ד) מבנה לוגי, סדור ומעגלי; ה) קטעי שירה מאז'וריים, העוסקים בנושאים חביבים ונעימים כמו הים, השמש, שקיעות וזריחות. מבחינה זו, זה אלבום נוח להתחיל איתו את ההיכרות עם הלהקה הגדולה והחשובה הזו.


אלו המאמינים, בטעות, כי הרוק המתקדם חייב להתאפיין בסיבוכים הרמוניים ומלודיים, או מוכרח להיות וירטואוזי, הוציאו את Echoes מן הפנתיאון הפרוגרסיבי. זו כמובן טעות נפוצה. המרכיב החיוני ברוק המתקדם היה ונשאר השילוב עם מוסיקה קלאסית. בדומה לפואמות הסימפוניות של פרנץ ליסט, 'אקוז' היא יצירה דרמטית, מלכותית, בעלת נפח סימפוני, אך קליטה, רגשנית ואנטי-קלאציסטית. ובלי ריק רייט, זה לא היה קורה.


בניגוד למנטליות הבארוקית של קלידנים כמו ריק ווייקמן (Yes), קית' אמרסון (ELP) וטוני באנקס (ג'נסיס>), שהירבו להתרברב בארפג'ים זריזים ובחילופי אקורדים בלתי-פוסקים, ריק רייט מרגיש יותר בנוח במאה ה-19. רייט מעולם לא היה וירטואוז אמיתי, כיוון שלא למד מוסיקה קלאסית בצורה מסודרת, ואת רוב מה שידע למד מאלבומי ג'אז. לרייט היה מזל שגיטריטס פרפקציוניסטי כמו דייב גילמור מגבה אותו בסולואים מהדהדים. הדיאלוג המהורהר והמדוד בין השניים -- כאמור, צמד המוסיקאים האמיתי בלהקה - הוא דוגמה ומופת לשיתוף פעולה מוצלח בין מיתר וקליד.


ה'פינג' המפורסם שפותח את 'אקוז' נולד בטעות באולפן, כאשר צליל גבוה בפסנתר של רייט הועבר דרך מגבר 'לזלי'. המוטיב המרכזי של 'אקוז' הגיע דווקא מרוג'ר ווטרס. הבסיסט טען שנים רבות אחר כך, שהמלחין הבריטי המפורסם אנדרו לויד וובר 'גנב' ממנו את המוטיב הזה בשביל המחזמר המפורסם 'פנטום האופרה' (1986). אכן קיים דמיון קל בין השניים, אך תביעה משפטית לא הוגשה לבירור העניין עד היום.


בצד א' של תקליט הויניל המקורי, יש המצביעים על One of these days כיצירה פרוגרסיבית, ועל כך קשה להסכים. זו יצירה אגרסיבית השואבת הרבה יותר מרוק כבד בריטי (Heavy Metal) מאשר מכל כיוון קלאסי-סימפוני. גם האפקטים האולפניים החדשניים (רוח, היפוך מצילות, האטת קול אנושי, הדהוד של באס, הכפלת הבאס) אינם פרוגרסיביים מבחינה מוסיקלית טהורה. ארבעת הקטעים הנותרים הם שילוב של פופ, בלוז ורוק רך, מוצלחים לשכעצמם אך כמעט זניחים במישור ההתפתחות המוסיקלי של הלהקה.


גרסת הרימסטר מ-2011, של ג'יימס גאת'רי וג'ואל פלאנט, מציעה את הצליל הנקי והנעים ביותר, בוודאי בהשוואה לרימסטר הדיגיטלי הראשון מ-1994. הרימסטר של 2011 יצא בסדרת ה'דיסקברי' של פינק פלויד, שנועדה לפתוח את הפלויד בפני קהל צעיר וחדש. תקליט הויניל שהופק באולפני אייר (AIR) בלונדון נשמע טוב מאוד גם היום, בעיקר בזכות המיקס הראשוני המדויק, שהיה שיפור רציני לעומת 'אטום הארט מאדר' שיצא שנה לפניו.

לסיכום, Meddle הוא אלבום רגיש, מאוזן ובנוי-היטב של להקה מפותחת ומגובשת, שידעה לאסוף הרבה שברי-רעיונות ולבנות מהם יצירות בוגרות ואפקטיביות. כל האלבומים שעשתה הלהקה אחר כך שמו דגש יותר חזק על הטקסטים, ולכן האלבום הזה הוא יותר "טהור" מבחינה מוסיקלית. הוא תר אחרי הצליל הראשוני (טיפת מים), נקי מפעלולים ראוותניים, עקבי מבחינה תימטית, ומרוויח את השיאים שלו ביושר. עם זאת, לא כולו 'מתקדם', וחלקו (למשל, נביחות הכלב ותרועות הקהל באצטדיון הכדורגל) אפילו זניח. לכן, הציון: 9/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום

***



איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il