 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Storm Corrosion Storm Corrosion 2012 Roadrunner Records UK/Sweden (47:52)
01/06/12 | |
שיתוף הפעולה בין מייקל אקרפלת, מנהיג להקת אופת' (Opeth) לבין סטיבן ווילסון, מנהיג להקת פורקיופיין טרי (Porcupine Tree) החל אי-שם ב'בלאקווטר פארק', אלבום של אופת' שיצא ב-2001. מאז, וילסון ואקרפלת הפכו לחברים טובים בתוך ומחוץ לעסק. וילסון סייע בהפקת 3 אלבומים של אופת': דליברנס, דאמניישן, הריטג' (Deliverance, Damnation, Heritage). השניים טוענים שמזה זמן רב הם רצו ליצור אלבום משותף, אך לוחות הזמנים העמוסים של שניהם לא איפשרו להם זאת.
במהלך השנים 2010-2011 השניים דיסקסו ביניהם לגבי כתיבת האלבום, עד שביקור אחד של אקרפלת בביתו של וילסון הניב את הבסיס ליצירת האלבום. תוך שישה ימים הם הקליטו את כל הדמואים לאלבום ולאחר מכן ווילסון ערך אותם. "זה היה מאמץ 50/50 והיה קל מאוד להשגה. פשוט ישבנו, התחלנו, ויצרנו את הכל מכלום" מציין אקרפלת. שמועות שמייק פורטנוי יספק את התופים הופצו ברשת ופורטנוי אפילו ציין שייתכן ויספק תופים לאלבום, אך העניין עלה בתוהו ואולי טוב שכך.
אתם עוצמים עיניים ושמים את ראשכם על הכרית. לפתע, כשאתם פותחים אותן שוב, אתם כבר לא במיטתכם, אלא בליבו של יער אביך וקודר. ברקע מתחילה להתנגן לה מוזיקה מסרט של טים ברטון, ואוטוטו תדמיינו שאחוזה מעץ ולבנים מחכה לכם מעבר לגבעה ההיא. כך נפתח האלבום סטורם קורוז'ן, לפחות עבור כותב שורות אלו.
האלבום כולו מרגיש כמו אוסף סצינות מהסרט 'חתונת הרפאים' (Corpse Bride) בבימויו של טים ברטון (2005), אבל כאן מורגשת אופטימיות רבה לאורך כל הדרך. הצלילים שמופקים ברקע הם אך ורק אקוסטיים. אורגן נשמע ברקע, בתוספת אורקסטרה מבית היוצר של סטיבן וילסון. אקרפלת, שלוקח על עצמו את רוב תפקידי השירה, מלווה אתכם בחוויה הנמשכת 47 דקות.
האלבום נפתח עם הקטע 'דראג רופס' (Drag Ropes), היסחפות אל תוך פנטזיה אפלה. הקליפ לקטע הזה אינו מותיר מקום לספקות בכל הנוגע לפרשנות: זהו אדם ההולך לקראת מותו. נשמע שאקרפלת מנסה לנחם את הדמות -- או אותנו -- לפני המוות הקרב ובא, בצורת עלייה על הגרדום. כל אחד יבוא על עונשו בסופו של יום, אז אין טעם להילחם ולהתנגד, הגורל עושה את שלו.
סטורם קורוז'ן לא עושה רושם של אלבום קונספט, והשירים אינם קשורים אחד לשני בצרוה ברורה. בהתחשב בעובדה שהשניים ניגשו לפרויקט ללא רעיון ממשי, קיבלנו אלבום סולידי בלי שהשניים עושים אקספרימנטים על האוזן הרכה שלנו.
מלבד הקטע הפותח, 'דראג רופס', השירים הבולטים באלבום הם השלישי, 'האג' (Hag) והשישי (Ljudet Innan - 'מוסיקה עתיקה', בשוודית). משמעות השם השישי היא אירונית: בפועל, השיר הוא ההפך הגמור מעתיק, ויותר מודרני. אפשר להתבלבל ולחשוב שאתה שומע את אקרפלת שר סייד (Sade) ולא דת' מטאל.
הקטע 'האג' (מכשפה) הוא הכלאה מושלמת בין אופת' ובין פורקיופיין טרי. וילסון פותח את השיר, ואקרפלת מספק מעט דיסטורשן. בסוף השיר הם נותנים למר גאווין האריסון, המתופף של פורקיופיין טרי, להתפרע על התופים. אך זוהי השתוללות נדירה למדי, שכן רק 20 אחוזים מן האלבום כוללים תיפוף כלשהו.
איך צריך להאזין לאלבום כזה? סטיבן וילסון סיפק הנחיות ברורות: "אם אתה עושה דברים אחרים בזמן שאתה מקשיב לאלבום, הכל יחלוף על ידך כמו מוסיקת מעליות. אתה חייב לשבת ולשים לב! אם אתה נותן לאלבום לשקוע, הוא יכול להיות חבר לחיים".
קל מאוד להסכים עם דבריו של וילסון. כשאתם ניגשים לאלבום, שבו והקשיבו לו בצורה פעילה ומרוכזת, אחרת לא תזכרו ששמעתם אותו בכלל - הוא יחלוף לכם בין האזניים. זה לא אומר שהוא לא טוב. הוא פשוט לא קצבי ומסובך כמו אלבום פרוגרסיב מטאל שגרתי. אפשר להגדיר את זה בתור דת' אקוסטי, פולק פסיכדלי, רוק נסיוני, ניו-אייג' גותי או אמביינט קודר - אבל זה לא מטאל.
במהלך השנים 2010-2011 השניים דיסקסו ביניהם לגבי כתיבת האלבום, עד שביקור אחד של אקרפלת בביתו של וילסון הניב את הבסיס ליצירת האלבום. תוך שישה ימים הם הקליטו את כל הדמואים לאלבום ולאחר מכן ווילסון ערך אותם. "זה היה מאמץ 50/50 והיה קל מאוד להשגה. פשוט ישבנו, התחלנו, ויצרנו את הכל מכלום" מציין אקרפלת. שמועות שמייק פורטנוי יספק את התופים הופצו ברשת ופורטנוי אפילו ציין שייתכן ויספק תופים לאלבום, אך העניין עלה בתוהו ואולי טוב שכך.
אתם עוצמים עיניים ושמים את ראשכם על הכרית. לפתע, כשאתם פותחים אותן שוב, אתם כבר לא במיטתכם, אלא בליבו של יער אביך וקודר. ברקע מתחילה להתנגן לה מוזיקה מסרט של טים ברטון, ואוטוטו תדמיינו שאחוזה מעץ ולבנים מחכה לכם מעבר לגבעה ההיא. כך נפתח האלבום סטורם קורוז'ן, לפחות עבור כותב שורות אלו.
האלבום כולו מרגיש כמו אוסף סצינות מהסרט 'חתונת הרפאים' (Corpse Bride) בבימויו של טים ברטון (2005), אבל כאן מורגשת אופטימיות רבה לאורך כל הדרך. הצלילים שמופקים ברקע הם אך ורק אקוסטיים. אורגן נשמע ברקע, בתוספת אורקסטרה מבית היוצר של סטיבן וילסון. אקרפלת, שלוקח על עצמו את רוב תפקידי השירה, מלווה אתכם בחוויה הנמשכת 47 דקות.
האלבום נפתח עם הקטע 'דראג רופס' (Drag Ropes), היסחפות אל תוך פנטזיה אפלה. הקליפ לקטע הזה אינו מותיר מקום לספקות בכל הנוגע לפרשנות: זהו אדם ההולך לקראת מותו. נשמע שאקרפלת מנסה לנחם את הדמות -- או אותנו -- לפני המוות הקרב ובא, בצורת עלייה על הגרדום. כל אחד יבוא על עונשו בסופו של יום, אז אין טעם להילחם ולהתנגד, הגורל עושה את שלו.
סטורם קורוז'ן לא עושה רושם של אלבום קונספט, והשירים אינם קשורים אחד לשני בצרוה ברורה. בהתחשב בעובדה שהשניים ניגשו לפרויקט ללא רעיון ממשי, קיבלנו אלבום סולידי בלי שהשניים עושים אקספרימנטים על האוזן הרכה שלנו.
מלבד הקטע הפותח, 'דראג רופס', השירים הבולטים באלבום הם השלישי, 'האג' (Hag) והשישי (Ljudet Innan - 'מוסיקה עתיקה', בשוודית). משמעות השם השישי היא אירונית: בפועל, השיר הוא ההפך הגמור מעתיק, ויותר מודרני. אפשר להתבלבל ולחשוב שאתה שומע את אקרפלת שר סייד (Sade) ולא דת' מטאל.
הקטע 'האג' (מכשפה) הוא הכלאה מושלמת בין אופת' ובין פורקיופיין טרי. וילסון פותח את השיר, ואקרפלת מספק מעט דיסטורשן. בסוף השיר הם נותנים למר גאווין האריסון, המתופף של פורקיופיין טרי, להתפרע על התופים. אך זוהי השתוללות נדירה למדי, שכן רק 20 אחוזים מן האלבום כוללים תיפוף כלשהו.
איך צריך להאזין לאלבום כזה? סטיבן וילסון סיפק הנחיות ברורות: "אם אתה עושה דברים אחרים בזמן שאתה מקשיב לאלבום, הכל יחלוף על ידך כמו מוסיקת מעליות. אתה חייב לשבת ולשים לב! אם אתה נותן לאלבום לשקוע, הוא יכול להיות חבר לחיים".
קל מאוד להסכים עם דבריו של וילסון. כשאתם ניגשים לאלבום, שבו והקשיבו לו בצורה פעילה ומרוכזת, אחרת לא תזכרו ששמעתם אותו בכלל - הוא יחלוף לכם בין האזניים. זה לא אומר שהוא לא טוב. הוא פשוט לא קצבי ומסובך כמו אלבום פרוגרסיב מטאל שגרתי. אפשר להגדיר את זה בתור דת' אקוסטי, פולק פסיכדלי, רוק נסיוני, ניו-אייג' גותי או אמביינט קודר - אבל זה לא מטאל.
לסיכום, כל מי שאהב אלבומי אופת' שקטים-יחסית כמו דמניישן או הריטג', האלבום של סטורם קורוז'ן עשוי לקסום גם לו; עם זאת, הוא לא נשמע כמו אופת' או כמו פורקיופיין טרי בכלל. האלבום אמנם לא מחדש כמעט כלום בז'אנר שלו, אבל הוא מצליח לרגש אם נותנים לו זמן. כפי שאמר סטיבן וילסון בעצמו, זו יצירה 'פסקולית' במהותה, כמעט אימפרסיוניסטית, המעודדת את מאזין להיטמע בתוך עולם דמיוני.
הציון: 8/10
|
- אופת' - הריטג'
- פאר קורנר - אלבום הבכורה
- יוניברס זירו - יוזד
אלבומים נוספים באותו כיוון
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות / להקות ואמנים / הספר / אודות