רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Posthumous Silence

Sylvan

Posthumous Silence

2006 ProgRock Records

Germany

(70:10)

sylvan.de

ביקורת: אורי ברייטמן

30/05/09

"פוסטהיומס סיילנס" ("שתיקה לאחר המוות") של להקת "סילבן" הוא אלבום קונספט על אב המגלה את יומניה המיוסרים של בתו, רק לאחר שהתאבדה. מה שנשמע בתחילה כאלבום ניאו-פרוג זניח של להקה אלמונית, המנסה את כוחה בז'אנר הפרוגרסיבי, תוך הישענות על ענקים כגון פינק פלויד, מריליון, רדיוהד או פורקיופיין טרי - מתגלה כפצצת-אטום רגשית במשקל 70 מגהטון. הלהקה הצליחה לבקע את הגרעין הדרמטי של הסיפור בעזרת לחנים היפר-מלודיים, עיבודים מדוקדקים ושירה שסוחטת את קשת הרגשות של המאזין עד הדמעה האחרונה.


האלבום הטוב ביותר בקטלוג של להקת סילבן, הרכב פרוג גרמני הפועל בעיר המבורג, נחשב עדיין להפתעה חריגה על ידי כל מי שנתקל בו באתרי רוק מתקדם. אף אחד לא ממש התייחס אל סילבן ברצינות רבה מדי לפני כן, וגם חברי הלהקה כלל לא ציפו שהאלבום יצליח ברחבי העולם כפי שהצליח. בגלל האנונימיות שלפני מפץ "פוסטהיומס סיילנס", עדיין קיימת סביב הלהקה חשדנות טבעית: מי אלה? כמה טובים הם יכולים להיות, אם לא שמענו על שמם מעולם? זהו המאבק הסיזיפי של להקות ניאו-פרוג צעירות כמו סילבן, שבאמתחתן אלבומים מושקעים, המכניעים את כל מי שמתקרב אליהם. אך לא רבים מתקרבים כמצופה, כי הלהקה נמצאת מחוץ למעגל הקסמים האכזרי של יחסי הציבור, יתרון הוותק בענף, עומק המותג, תקציב הפרסום, הקליפים המסחריים והרכילות מאחורי תעשיית המוסיקה.


איך זה יכול להיות, שואלים רבים, שדווקא להקה גרמנית בלתי-מוכרת ובלתי-אופנתית תעשה את מה שכל כך הרבה להקות פרוגרסיב אחרות התקשו לעשות בשנים האחרונות: לבנות אופרת-רוק מושלמת, גדושה בלחנים בלתי-מנוצחים, עיבודים שעוקפים בעדינות שמות גדולים בהרבה, רצופה סולואי-גיטרה חסכוניים ואפקטיביים, ומציגה בחזית סולן גרמני וירטואוזי ששר באנגלית אמריקאית עם מבטא קל מאוד? לפנינו סולן שיודע להעביר את כל המשקל הרגשי של הסיפור הקשה על הבת המסוכסכת עם העולם ועם עצמה, ואת הצד השני: אביה המתאבל, שנושא על גבו את סיבות התאבדותה כמו צוואה בלתי-ממומשת.


חמישה-עשר קטעים מרכיבים את אלבום הקונספט הזה, שנמשך 70 דקות ונשמע לעתים כמו פסקול של סרט מצליח מאוד, שאיכשהו החמצנו בקולנוע. התחושה המטרידה הזו, של יצירה אמנותית מרשימה שלא קיבלה את הכבוד המגיע לה, חוזרת על עצמה בכל האזנה. זו לא רק היכולת של הסולן, מרקו גלומן, לגלם את תפקיד הבחורה בכל הרגישות הנדרשת, אלא גם הצניעות הכובשת של שאר ארבעת חברי הלהקה. הם אינם מפליגים בסולואים שחצניים ולא מנסים לקפוץ מעבר ליכולתם האינסטרומנטלית, אך טורחים ומוסיפים מקהלה קלאסית וצ'לו עגמומי בדיוק בשנייה הנכונה. שמו של הקטע הרביעי ("סימפוניה מרירה") הולם את אופי היצירה כולה.


להקת סילבן
להקת סילבן
מימין לשמאל: וולקר זול (קלידים), יאן פטרזן (מאחור)(גיטרות),
מרקו גלומן (מלפנים)(שירה), סבסטיאן הרנק (מאחור)(בס), מתיאס הארדר (מלפנים)(תופים)


הרתיעה הבסיסית מפני להקות רוק גרמניות, באופן כללי, היא המבטא האנגלי הבלתי-נסבל של הסולנים, עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל. אצל סילבן, המצב שונה: גלומן נשמע כמו זמר אמריקני עם בעיית דיקציה קלה ביותר. במילים אחרות, קשה לנחש שהוא גרמני, אבל לפעמים קצת קשה להבין את המילים (הרבות, לעתים) שהוא מתאמץ להעביר. מצד שני, לא חסרים סולנים אמריקניים שאין שום אפשרות פיזיקלית להבין אותם בלי זכוכית מגדלת וחוברת-דיסק ביד (רמז: נירוונה). אך גם ברגעים שבהם הוא מחקה את ת'ום יורק (רדיוהד), פיש (מריליון) וסטיבן וילסון (פורקיופיין טרי), גלומן עדיין שומר על הזהות הייחודית שלו - שברירי כמו נערה מתבגרת ברגע אחד, צורם ורועם כמו אריה מזדקן בחורף, ברגע אחר.


השיאים הרגשיים של האלבום ברורים כבר בהאזנות הראשונות לאלבום: הקטע השלישי, "בשרשראות", הוא פרוגרסיב קלאסי שקופץ במיומנות בין מצבי-רוח שונים בכל 8.5 הדקות שבתוכן הוא משתרע בנינוחות; הקטע החמישי, "חלון האמת", הוא כמעט מיקרו-קוסמוס של האלבום כולו, וללא ספק הקטע הייצוגי ביותר מתוכו; הקטע השביעי, "מוסר נשכח", מפגין את הצד התוקפני-יותר של ההרכב, כמעט מטאלי, עם מרכיבים של ניכור עירוני בסגנון פורקיופיין טרי והשפעות רדיוהד בולטות; הקטע העשירי ("שאלות") הוא בחציו הראשון המנון-רוק, ובחציו השני פיתוח פרוגרסיבי-סימפוני עם סולו קלידים משובח. גם בשאר הקטעים לא חסרות מסחטות-רגש עם גיבוי תזמורתי-מקהלתי, אבל סילבן תמיד שומרת על עדינות, רוך ואיזון בין הצד הגברי והנשי של המוסיקה והטקסטים.


מעבר לניצחונות המלודיים של האלבום וההגשה המושקעת של הסולן, אי אפשר להימלט מן הזירה בלי ערימת מילים קטנה על ההפקה המוסיקלית. טכנולוגיית האולפן העדכנית של 2006 איפשרה ללהקה חסרת-תקציב כמו "סילבן", שמאחוריה גיבוי כלכלי רעוע של חברת תקליטים כמו "פרוגרוק רקורדס", להישמע סימפונית, רחבת-היקף, צלולה ועשירה בפרטים קטנים כמו אלבומי המופת שהופקו בשנות השבעים והשמונים, בתקציבים יקרים פי 50 לפחות. המאזין מושלך אל תוך יער-עד של תזמורות, הכפלות-קול, שטיחי-צליל מסתוריים, אפקטים קוליים עדינים, סינתיסייזרים שמתפתלים וזורמים מצד אחד לשני, פסנתר קודר של אולם קונצרטים וגיטרות גילמוריות שעברו השבחה אולפנית שאפשר רק לחלום עליה.


ומה יש ללהקת סילבן לומר על ערכים נעלים כמו חדשנות אמנותית, הרפתקנות סגנונית ואיתגור כללי של עולם המוסיקה? לא הרבה, חובה לציין. אלבומים כמו "פוסטהיומס סיילנס" לא באים לקדם מהפיכה בעולם הפרוג בפרט והרוק בכלל. לעומת זאת, סילבן הוכיחו שהם יודעים להשתמש במרכיבים המוכרים לכולנו כדי להגיש את הסיפור שלהם בצורה המרגשת, האפקטיבית והמפורטת ביותר שניתן להעלות על הדעת. המוסיקה שלהם עוטפת ומחבקת גם כשהיא כואבת ופסימית, לא שוברת מוסכמות ומזעזעת את עולמו המוסיקלי של חובב הפרוג הממוצע. הסיבה נובעת בעיקר מן הקונספט: סילבן התמסרו לחלוטין לסיפור הפסיכולוגי שהם מנסים להעביר, תוך ויתור מודע על הנסיון לפתח נוסחאות חדשות, מבנים מוסיקליים תקדימיים או צלילים שהעולם טרם שמע כמותם.


Posthumous Silence - The Show - DVD
הדיוידי של המופע
בעקבות הצלחת האלבום, הקליטה הלהקה דיוידי ראשון מהופעה חיה במגרש הביתי שלה (המבורג) ב-1 בספטמבר 2007. הדיוידי, שיצא ב-2008 תחת שם דומה ("פוסטהיומס סיילנס - דה שואו") מאפשר לחוות את האלבום מתחילתו ועד סופו, בתוספת כתוביות (ליריקס מלאים באנגלית - טוב לקריוקי ביתי) והערות קומנטרי של חברי הלהקה, ראיונות אישיים ותיעוד יפה של הפקת המופע וההקלטות באולפן. בין הבונוסים אפשר גם למצוא ביצוע חי לאחד השירים היותר-טובים שלהם, "גן-עדן מלאכותי" (Artificial Paradise), מיני-אפוס פרוגרסיבי בן 18 דקות.


כאשר רואים בדיוידי את חברי הלהקה על הבמה, מבינים עד כמה שולטת המקריות בהצלחתם של אלבומים: חברי הלהקה לא נראים כלל כמו רוקרים משופשפים עם תדמית מהונדסת, אלא כמו אוסף של חברים חנונים (במיוחד הקלידן והגיטריסט) שעובדים בהייטק לפרנסתם, ושזכו לגמרי באקראי בהזדמנות להופיע בפני קהל עם חומר שכתבו, אך ורק בשביל הכיף הפרטי שלהם. רק הסולן, דוקטור לפיזיקה בהשכלתו, נאלץ להיעזר בכמה מניירות של כוכב להקת-בנים, ומצליח להתחמק עם זה איכשהו, מפני שהמוסיקה והליריקה כל כך מורכבות ומעניינות בפני עצמן.


לסיכום, "פוסטהיומס סיילנס" הוא אלבום קונספט פרוגרסיבי שהרוויח ביושר קיצוני את כל המחמאות ושמות התואר שניתן להדביק לו: מרגש, מרהיב, נפלא, מקסים, יפהפה, עמוק, דרמטי, מפתיע וממכר. לאלבום זה מגיע קהל אדיר של מליוני מאזיני רוק מכל העולם. לא רק שהוא אפקטיבי להחריד ברמה המוסיקלית הבסיסית, הוא יודע למצות עד תום את הפוטנציאל הרגשי של הסיפור אותו הוא מציג (דיאלוג של בת עם אביה לאחר מותה), בלי לגלוש לקיטש. חובה לקרוא את הליריקה מתחילתה ועד סופה. זהו מיזוג נדיר בין סיפור עלילתי שקל להזדהות איתו (מי לא חווה רגשות של ניכור מן העולם בתקופת ההתבגרות?) ובין מלודיות שרק חירש-מלידה יוכל להתעלם מהן. התוצאה: להקת סילבן זכתה לחשיפה בינלאומית בלתי-צפויה, והגיעה הישר אל השורה הראשונה של זירת הפרוג הבינלאומית, אל ביקורות מחניפות-מדי (כמו זו בדיוק) ואל ציפייה בלתי-אפשרית להתעלות על עצמה בעתיד. זה כנראה לא יקרה, ולכן חברי "סילבן" יכולים להרשות לעצמם להיות גאים מאוד בהישג הנוכחי שלהם.

הציון: 9/10

***


אלבומים מומלצים דומים

החומה של פינק פלויד

נמו - סי פארטי II

פידו - דומסדיי אפטרנון




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il