 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
קל מאוד להמליץ על "ווטר רואד", אלבומה הרביעי של להקת ת'יווס קיצ'ן הבריטית. הוא מוקלט בצורה כל כך מקצועית וצלולה, מופק לפרטי-פרטים, מלודי, בטוח בעצמו, מתפקע מרוב בשלות וגדוש ב-73 דקות של רוק מתקדם סימפוני עם השפעות קנטרברי ברורות. שניים מחברי להקת אנגלגארד האגדית מופיעים בו (הקלידן תומאס ג'ונסון והחלילנית אנה הולמגרן), והוא הוקלט במשכנו של חבר אנגלגארד נוסף: אולפני רות' הנדל של המתופף מתיאס אולסון, בעיר הפרוג סטוקהולם.
ת'יווס קיצ'ן ("מטבח הגנבים", בעברית) קרויה על שמו של המקום שבו גיבורי הספר "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס למדו להיות כייסים וגנבים. שלושת אלבומיה הקודמים של הלהקה היו פושרים למדי. באלבום הזה, "ווטר רואד" (כביש מים = נחל, כפי שאפשר לראות בבירור על עטיפת האלבום), הם עבדו בפרך על על כל הפרטים הקטנים ביותר: מבחירת המוסיקאים המשתתפים, דרך תיכנון וביצוע ההפקה המוסיקלית ועד בקרת איכות כתיבה. זה האלבום שייתן להם את תשומת הלב שלא קיבלו באלבומיהם הקודמים, והם הרוויחו את תשומת הלב הזאת ביושר מופלג.
חמש שנים עברו בין הוצאת האלבום השלישי (2003) לרביעי (2008). התוצאה היא אלבום שהמילה "מוקפד" אינה עושה עימו חסד קלוש. ניכר שהמוסיקאים נתנו לכל קטע את הזמן הדרוש שלו, ולא שיחררו אותו לאוויר עד שהיו בטוחים שהוא תפור מכל כיוון. אפילו ההקלטה נדירה בצלילותה, עומקה והדינמיות הבריאה שלה (פירוט בהמשך); וכאשר מדברים על הקלטה דינמית, צריך להאזין היטב כדי לקלוט עד כמה אלבום דינמי נשמע למעשה כמו קונצרט ביתי.
כזה הוא "ווטר רואד": הופעה חיה בבית שלכם, עם זמרת בריטית מקסימה העונה לשם איימי דארבי. ארסנל הקלידים של תומאס ג'ונסון השוודי מכיל האמונד עסיסי, פנדר רודס עדין, פסנתר-כנף דשן, וכמובן מלוטרון מייבב. העבודה של ג'ונסון זוכה למענה כתוב-היטב ומבוצע למופת מצידו של הגיטריסט המלומד פיל מרסי; הוא נשמע כמו שיבוט של פיל מילר (נשיונל הלת') עם צאצאיהם של יונאס אנגדגארד (אנגלגארד) וסטיב האו (יס). בעיקר בעזרתם של דארבי, ג'ונסון ומרסי, להקת ת'יווס קיצ'ן היא הרכב ניאו-פרוג שאינו סובל מן הרדידות והפלסטיקיות של הרכבים ניאו-פרוגרסיביים רבים שיצאו מאנגליה ומדינות דומות.
בכל שמונת הקטעים באלבום ניכרת רמת כתיבה גבוהה במיוחד. הלהקה בחרה להתרחק מפורמט השיר הקצר או האפוס המעגלי המקובל : פתיחה-הצגת מוטיב-אילתור-מוטיב שני-אילתור-חזרה למוטיב הראשון-סגירה. לכן בולט המאמץ בתפירת כל החלקים הקטנים לכדי שלם אחד. התוצאה הסופית היא אלבום שההשקעה בו ניכרת כל כך, עד שצריך להיות חירש כמו בטהובן בשנת 1818 כדי להחמיץ אותה. פשוט אי אפשר שלא להבחין עד כמה עמלו כל המעורבים בפרויקט על ליטוש התיבות, חידוד המעברים, שיכתוב הפינות, קירצוף העיבודים, החלקת הסולואים והברקת ערוצי הסאונד המרובים עבור האורח שבא לבקר (אתה, המאזין הפרוגרסיבי).
חובבי הקנטרברי הבריטי מן המחצית השנייה של שנות ה-70 יתענגו על כל רגע במעדן האודיופילי והמוסיקלי הזה. ת'יווס קיצ'ן בהחלט מודעים להיסטוריה של הרוק המתקדם באנגליה; האלבום הוא מחווה ברורה ונאצלת לתקופה שבה היה אפשר להשיג חוזה הקלטה להפקת אלבום רוק סימפוני עם השפעות ג'אז נינוח, בחברת תקליטים מסחרית גדולה. כדי לא להתפשר, לא למכור את עצמם בזול ולא להתחייב ללוח זמנים מלחיץ, בחרה הלהקה להוציא לאור את האלבום באופן עצמאי לחלוטין. עשירים ומפורסמים הם לא ייצאו מזה, אבל הם שלמים עם עצמם -- והמאזין מרוויח בכל אחת מ-4,389 השניות באלבום היפהפה הזה.
הערות על הקטעים לפי הסדר: הראשון (דה לונג פיאנצ'נטו, על שם מהלך שחמט)הוא אפוס בשרני באורך 21 דקות עם אינספור עליות ומורדות. השני (רטורגלאס) הוא קטע אנגלגארדי לגמרי שכתב ג'ונסון. השלישי הוא בלאדה כמעט-שמרנית, שנהנית מן האבוב של פול ביצ'ם. ברביעי, אחד מן הקטעים היותר-זכירים באלבום, "אום טארה", שרה הגברת דארבי בשפת הסנסקריט (קשה לפספס את הקשר הבריטי-הודי כאן). בחמישי (טסנדה פור יו) מורגשת נוכחותו של מרסי על הגיטרה. השישי, אימפרסיוניסטי מתמיד, נושא כותרת מתאימה (כאשר הירח נמצא בנהר השמיים). השביעי הוא קטע קצרצר עם נבל, צ'לו, צ'לסטה וקולה של דארבי. השמיני נושא את שם האלבום, וסוגר אותו בדרמה מלכותית, כמתבקש.
מילה אחרונה על איכות ההקלטה, המיקס והמסטרינג של האלבום: בדרך כלל מדובר במרכיב טכני שולי למדי, שעצם ציונו במסגרת הביקורת מעורר חשד לטרחנות, התנשאות ובזבוז זמן. עם זאת, במקרה של "ווטר רואד" הלהקה עצמה מתגאה בהישגים הטכניים שהגיעה אליהם בתחום הסאונד, ובצדק מוחלט: האלבום הזה נשמע כל כך טוב עד שפשוט בא לבכות. כן, עד כדי כך. רמת המסטרינג הגבוהה משמרת את האקוסטיקה האנלוגית, הנפח והאופי של כל הכלים שנתפסו בתוך המיקס. על ההישג הטכני הזה מקבלת הלהקה חצי נקודה נוספת.
ת'יווס קיצ'ן ("מטבח הגנבים", בעברית) קרויה על שמו של המקום שבו גיבורי הספר "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס למדו להיות כייסים וגנבים. שלושת אלבומיה הקודמים של הלהקה היו פושרים למדי. באלבום הזה, "ווטר רואד" (כביש מים = נחל, כפי שאפשר לראות בבירור על עטיפת האלבום), הם עבדו בפרך על על כל הפרטים הקטנים ביותר: מבחירת המוסיקאים המשתתפים, דרך תיכנון וביצוע ההפקה המוסיקלית ועד בקרת איכות כתיבה. זה האלבום שייתן להם את תשומת הלב שלא קיבלו באלבומיהם הקודמים, והם הרוויחו את תשומת הלב הזאת ביושר מופלג.
חמש שנים עברו בין הוצאת האלבום השלישי (2003) לרביעי (2008). התוצאה היא אלבום שהמילה "מוקפד" אינה עושה עימו חסד קלוש. ניכר שהמוסיקאים נתנו לכל קטע את הזמן הדרוש שלו, ולא שיחררו אותו לאוויר עד שהיו בטוחים שהוא תפור מכל כיוון. אפילו ההקלטה נדירה בצלילותה, עומקה והדינמיות הבריאה שלה (פירוט בהמשך); וכאשר מדברים על הקלטה דינמית, צריך להאזין היטב כדי לקלוט עד כמה אלבום דינמי נשמע למעשה כמו קונצרט ביתי.
כזה הוא "ווטר רואד": הופעה חיה בבית שלכם, עם זמרת בריטית מקסימה העונה לשם איימי דארבי. ארסנל הקלידים של תומאס ג'ונסון השוודי מכיל האמונד עסיסי, פנדר רודס עדין, פסנתר-כנף דשן, וכמובן מלוטרון מייבב. העבודה של ג'ונסון זוכה למענה כתוב-היטב ומבוצע למופת מצידו של הגיטריסט המלומד פיל מרסי; הוא נשמע כמו שיבוט של פיל מילר (נשיונל הלת') עם צאצאיהם של יונאס אנגדגארד (אנגלגארד) וסטיב האו (יס). בעיקר בעזרתם של דארבי, ג'ונסון ומרסי, להקת ת'יווס קיצ'ן היא הרכב ניאו-פרוג שאינו סובל מן הרדידות והפלסטיקיות של הרכבים ניאו-פרוגרסיביים רבים שיצאו מאנגליה ומדינות דומות.
בכל שמונת הקטעים באלבום ניכרת רמת כתיבה גבוהה במיוחד. הלהקה בחרה להתרחק מפורמט השיר הקצר או האפוס המעגלי המקובל : פתיחה-הצגת מוטיב-אילתור-מוטיב שני-אילתור-חזרה למוטיב הראשון-סגירה. לכן בולט המאמץ בתפירת כל החלקים הקטנים לכדי שלם אחד. התוצאה הסופית היא אלבום שההשקעה בו ניכרת כל כך, עד שצריך להיות חירש כמו בטהובן בשנת 1818 כדי להחמיץ אותה. פשוט אי אפשר שלא להבחין עד כמה עמלו כל המעורבים בפרויקט על ליטוש התיבות, חידוד המעברים, שיכתוב הפינות, קירצוף העיבודים, החלקת הסולואים והברקת ערוצי הסאונד המרובים עבור האורח שבא לבקר (אתה, המאזין הפרוגרסיבי).
חובבי הקנטרברי הבריטי מן המחצית השנייה של שנות ה-70 יתענגו על כל רגע במעדן האודיופילי והמוסיקלי הזה. ת'יווס קיצ'ן בהחלט מודעים להיסטוריה של הרוק המתקדם באנגליה; האלבום הוא מחווה ברורה ונאצלת לתקופה שבה היה אפשר להשיג חוזה הקלטה להפקת אלבום רוק סימפוני עם השפעות ג'אז נינוח, בחברת תקליטים מסחרית גדולה. כדי לא להתפשר, לא למכור את עצמם בזול ולא להתחייב ללוח זמנים מלחיץ, בחרה הלהקה להוציא לאור את האלבום באופן עצמאי לחלוטין. עשירים ומפורסמים הם לא ייצאו מזה, אבל הם שלמים עם עצמם -- והמאזין מרוויח בכל אחת מ-4,389 השניות באלבום היפהפה הזה.
הערות על הקטעים לפי הסדר: הראשון (דה לונג פיאנצ'נטו, על שם מהלך שחמט)הוא אפוס בשרני באורך 21 דקות עם אינספור עליות ומורדות. השני (רטורגלאס) הוא קטע אנגלגארדי לגמרי שכתב ג'ונסון. השלישי הוא בלאדה כמעט-שמרנית, שנהנית מן האבוב של פול ביצ'ם. ברביעי, אחד מן הקטעים היותר-זכירים באלבום, "אום טארה", שרה הגברת דארבי בשפת הסנסקריט (קשה לפספס את הקשר הבריטי-הודי כאן). בחמישי (טסנדה פור יו) מורגשת נוכחותו של מרסי על הגיטרה. השישי, אימפרסיוניסטי מתמיד, נושא כותרת מתאימה (כאשר הירח נמצא בנהר השמיים). השביעי הוא קטע קצרצר עם נבל, צ'לו, צ'לסטה וקולה של דארבי. השמיני נושא את שם האלבום, וסוגר אותו בדרמה מלכותית, כמתבקש.
מילה אחרונה על איכות ההקלטה, המיקס והמסטרינג של האלבום: בדרך כלל מדובר במרכיב טכני שולי למדי, שעצם ציונו במסגרת הביקורת מעורר חשד לטרחנות, התנשאות ובזבוז זמן. עם זאת, במקרה של "ווטר רואד" הלהקה עצמה מתגאה בהישגים הטכניים שהגיעה אליהם בתחום הסאונד, ובצדק מוחלט: האלבום הזה נשמע כל כך טוב עד שפשוט בא לבכות. כן, עד כדי כך. רמת המסטרינג הגבוהה משמרת את האקוסטיקה האנלוגית, הנפח והאופי של כל הכלים שנתפסו בתוך המיקס. על ההישג הטכני הזה מקבלת הלהקה חצי נקודה נוספת.
לסיכום, "ווטר רואד" הוא מעדן מוסיקלי המתאים לחובבי רוק מתקדם רך, סבלני ועשיר בדקויות. הוא לחלוטין לא מתאים לנסיעה ברכב, הדורשת מרוב היצירות המוסיקליות לעבור השטחה ("קימפרוס") של המנעד הדינמי. זה אלבום של צריפי עץ רחוקים מן הכביש, או לפחות צימר מבודד עם אקוסטיקה טובה. המוסיקה שטה בעדינות בין החרישי ובין הגועש, גאה בעצמאותה ובשלמות הפנימית שלה. האלבום לא מעוניין לחדש דבר בז'אנר ההיסטורי שבו הוא פועל, ושהגיע לשיאו בשנים 1975-1979. לכן הוא לא זוכה לציון יוצא-דופן (9-10). עם זאת, למרות זניחותו ההיסטורית ולמרות אי-חדשנותו, הוא מומלץ בלי צל-צילה של הסתייגות, ולו המיקרוסקופית ביותר.
הציון: 8.5/10
עוד שלושה אלבומים דומים ומומלצים
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")