 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
David Gilmour Remember That Night 2007 EMI / Columbia UK (כ-270 דקות) ביקורת: אורי ברייטמן 01/05/10 | |
דיויד גילמור יצא לסיבוב הופעות קצר במרץ 2006, כדי לקדם את אלבום הסולו המצליח שלו, 'און אן איילנד' (On an Island). רוב מעריציו לא הצליחו להשיג כרטיסים להופעות, שהסתיימו כבר בסוף אוגוסט של אותה שנה. לכן היתה זו החלטה נבונה, כמעט מתבקשת, להשקיע מאמצים רבים בהפקת דיוידי מפואר ככל האפשר, שיתעד את הסיבוב.
התוצאה: 'רממבר דט נייט' יכול להירשם בתור אחת מהפקות הדיוידי המוסיקליות הטובות ביותר של השנים האחרונות. מעבר למארז המושקע, המכיל 4.5 שעות של מוסיקה, בונוסים וסרטים תיעודיים, איכות הצילום והגימור של המופע היא מעבר לכל ציפיה אפשרית. יצאה גם גרסת בלו-ריי, המציגה רזולוציה מפלצתית.
התוצאה: 'רממבר דט נייט' יכול להירשם בתור אחת מהפקות הדיוידי המוסיקליות הטובות ביותר של השנים האחרונות. מעבר למארז המושקע, המכיל 4.5 שעות של מוסיקה, בונוסים וסרטים תיעודיים, איכות הצילום והגימור של המופע היא מעבר לכל ציפיה אפשרית. יצאה גם גרסת בלו-ריי, המציגה רזולוציה מפלצתית.
אולם רויאל אלברט הול, הנחשב לאחת מפניני העיר לונדון, נפתח לציבור הרחב ב-1871. הוא יכול להכיל כ-5,500 בני-אדם בסך הכל. דיויד גילמור זכה לתת שם שלוש הופעות בסוף חודש מאי 2006. הדיוידי ליקט את הרגעים הטובים ביותר משלושת ההופעות הללו. האולם הוא הגיבור הלא-אנושי של הדיוידי הזה, שמשתאה שוב ושוב מן הארכיטקטורה המלכותית, ומן הדרך שבה מפעל התאורה המפואר של מרק בריקמן משתקף בו ומעצים אותו.
בניגוד למופעים גרנדיוזיים אחרים של פינק פלויד בעבר (כמו פולס, למשל), התאורה באלברט הול לא יוצרת תחושה של ניכור, אלא דווקא מקרבת את הצופה אל הדמויות המשתקפות בה, שוחות בתוכה ונהנות ממנה. אפילו הלייזרים ניתנים במשורה, ולעתים נראים כמו עמודי-אש, לא כמו ניצבים במופע ראווה ריק מתוכן. ואולי זה גם בגלל שמדובר במופע קטן באופן יחסי, שאיכלס רק כמה אלפי אנשים (בישיבה), ולא חזיון המוני המקיף רבבות של נמלים אנושיות בעמידה.
בניגוד למופעים גרנדיוזיים אחרים של פינק פלויד בעבר (כמו פולס, למשל), התאורה באלברט הול לא יוצרת תחושה של ניכור, אלא דווקא מקרבת את הצופה אל הדמויות המשתקפות בה, שוחות בתוכה ונהנות ממנה. אפילו הלייזרים ניתנים במשורה, ולעתים נראים כמו עמודי-אש, לא כמו ניצבים במופע ראווה ריק מתוכן. ואולי זה גם בגלל שמדובר במופע קטן באופן יחסי, שאיכלס רק כמה אלפי אנשים (בישיבה), ולא חזיון המוני המקיף רבבות של נמלים אנושיות בעמידה.
בעזרת הבימוי החכם של דיויד מאלט, התאורה המשוכללת של מרק בריקמן, התפאורה הטבעית של אלברט הול ואיכות הצילום (היי-דפנישן כבר אמרנו), מתקבל פסטיבל ססגוני של צבעים, הדים וצללים. כל זווית צילום מעניקה אפקט תאורה אחר, עד שנראה כאילו אין דרך אחת להביט על הבמה: כל מצלמה מתעדת מופע אחר, בצבע אחר, במקום אחר ומול קהל אחר. הרזולוציה הגבוהה של הדיוידי נותנת לצופה הביתי אפשרות לעשות זום-אין על ורידי האצבעות של גילמור, וכמה שניות אחר כך לרחף כמה עשרות מטרים מעל לקהל, כדי לקבל פרספקטיבה מלאה על כל יציעי האולם.
גילמור לקח איתו לסיבוב ההופעות את הקלידן ריצ'רד רייט, שנפטר שנה לאחר צאת הדיוידי לאור. רייט הוא חבר ה'פינק פלויד' היחיד המופיע כאן. הוא זוכה ליחס מיוחד מגילמור, מהקהל ומן המצלמות. שיא המופע הוא הביצוע של רייט, גילמור ושאר חברי ההלקה לקלאסיקה 'אקוז' (Echoes) של פינק פלויד משנת 1971. זהו התיעוד החזותי הטוב ביותר ליצירה מסוימת זו. פעלולי התאורה המטורפים של בריקמן מכפילים את השפעת הצליל ההיקפי המצוין, והתוצאה היא יצירה סוחטת-דמעות, מונומנטלית, מועכת, חובטת ודורכת. 'אקוז' לבדה מצדיקה את רכישת הדיוידי הנדיב, הארוך והשופע הזה. לא פלא שהקהל עמד על רגליו ומחא כפיים בהתרגשות.
גילמור רצה לקדם כאן את אלבום הסולו השלישי שלו. לכן הוא מבצע את האלבום 'און אן איילנד' בשלמותו, כמעט בסדר המקורי של השירים. אך זהו החלק החלש, שלא לומר מרדים, של המופע. רוב הקטעים באלבום הסולו הם אישיים מדי, שמרניים מדי, איטיים מדי, נחמדים מדי, כמעט כמו אסופת שירי-ערש לילדים המתקשים לישון בלילה. גילמור גייס לעזרתו את שני הזמרים הותיקים דיויד קרוסבי וגרהאם נאש (מלהקת קרוסבי, סטילס, נאש אנד יאנג). הם מנוסים ומקצועיים, ויוצרים ווקליזות טובות ברקע, אבל זה לא מספיק. חומרי הסולו של גילמור לא סוחבים את המופע על גבם. מה עושים כדי להציל את המצב?
הפתרון: גילמור עטף את המופע שלו במבחר קלאסיקות 'מוכחות' של פלויד, שרובן בוצעו פעמים רבות בעבר, אולי אפילו יותר מדי. בולטים בחריגותם שני קטעים: 'פאט אולד סאן', שיר זניח-יחסית מ-1970, וכמובן 'אקוז' שזוכה לתואר 'האורגזמה בהיכל'. גילמור, מוסיקאי שבע-הופעות, בוודאי לא מרחף מאושר כשהוא נדרש לבצע שוב את הקטעים המפורסמים והשחוקים של פינק פלויד. אבל החומר המוסיקלי חזק ממנו ומהעדפותיו האישיות, והוא כנראה הבין שהקהל רוצה פלויד, לא גילמור.
דיויד בואי התארח לשני השירים האחרונים במופע: פעם אחת הוא נכנס לנעליו המשועשעות של סיד בארט המנוח ('ארנולד ליין'); ופעם שנייה הוא לוקח את השירה הסרקסטית של רוג'ר ווטרס ('קומפורטבלי נאמב') ונותן לה פרשנות קולית חדשה, שהופכת את השיר הכל-כך-פלוידי הזה ליצירה טיפוסית, כמעט קלאסית, של בואי עצמו. גם רוברט ווייאט, ידיד טוב של גילמור, מתארח לאחד השירים עם סולו קורנט (חצוצרה קצרה) קצר וסימפטי.
שאר הנגנים השכירים עושים את העבודה, לא הרבה יותר מזה: הבס של גאי פראט כבר מוכר לכל חובב פינק פלויד, כמו גם הקלידים של ג'ון קארין, הסקסופון השרמנטי של דיק פרי, הגיטרות של פיל מנזנרה (האיש שאולי קישר את גילמור עם בואי, דרך העבודה עם בריאן אינו, עמיתו של מנזנרה ללהקת רוקסי מיוזיק), והתופים הסולידיים של סטיב דיסטניסלאו. האמת היא שניק מייסון ממש לא חסר.
רוב הבונוסים מעניינים למדי, במיוחד זה שלוקח את מעריץ פינק פלויד אל מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות עצמו. אפשר להבחין עד כמה גילמור, אשתו וילדיו מתייחסים לסיבוב ההופעות כמו טיול ארוך ורגוע ברחבי אירופה וארצות הברית. גילמור רחוק מלהיות פראייר, ולכן בחר לעצמו את המקומות היפים ביותר בעולם: דורטמונד, המבורג, פריז, פרנקפורט, אמסטרדם, מילאנו, רומא, ניו-יורק, טורונטו (אוקיי, טורונטו לא משהו), סן פרנסיסקו, לוס אנגל'ס, מנצ'סטר, גלאזגו, לונדון, טירת קלאם (אוסטריה), מינכן, פירנצה, ונציה -- ולקינוח, העיר גדאנסק (לשעבר דנציג), שבה החלה המהפיכה האנטי-קומוניסטית בפולין, ב-1980, על ידי לך ולנסה.
בלי להתכוון, הפך מותו המפתיע של ריצ'רד רייט, בספטמבר 2008, את הדיוידי הזה לסוג של 'שירת הברבור'. רייט זוכה ליחס מיוחד בסרט התיעודי של הסיבוב, כאילו ידעו המעורבים שהוא חי על זמן שאול.
בצירוף מקרים מביך, יצא דיוידי נוסף ("לייב אין גדאנסק"), מאותו סיבוב הופעות, בדיוק שבוע לאחר מותו של רייט. הדיוידי שצולם בעיר גדאנסק מתעד נאמנה הופעה שנערכה ב-26/8/06 מתחת לכיפת השמיים, הפעם מול 50 אלף פולנים בנמל קודר, בגיבוי התזמורת הפילהרמונית הבאלטית.
ההשוואה בין הדיוידי של אלברט הול ובין זה של גדנסק מצביעה על רשימת שירים כמעט זהה, איכות צילום שונה לגמרי (גדנסק כחול, מנוכר ומפוזר; אלברט הול חמים, מדויק ואינטימי), עם דגשים שונים: בגנדסק אין אורחים מפורסמים, אבל יש שישה מסכי-ענק מעל הבמה, שמאפשרים לקהל הרב לחזות בנגנים מקרוב. מבחינת צרכני פינק פלויד, העובדה שיש שני דיוידי מאותו סיבוב הופעות עלולה ליצור בלבול מסוים. ההופעה בגדאנסק טובה לכשעצמה, אבל ההופעה באלברט הול מרגשת יותר, חדה יותר, ומתאימה יותר לפורמט הדיוידי.
גילמור לקח איתו לסיבוב ההופעות את הקלידן ריצ'רד רייט, שנפטר שנה לאחר צאת הדיוידי לאור. רייט הוא חבר ה'פינק פלויד' היחיד המופיע כאן. הוא זוכה ליחס מיוחד מגילמור, מהקהל ומן המצלמות. שיא המופע הוא הביצוע של רייט, גילמור ושאר חברי ההלקה לקלאסיקה 'אקוז' (Echoes) של פינק פלויד משנת 1971. זהו התיעוד החזותי הטוב ביותר ליצירה מסוימת זו. פעלולי התאורה המטורפים של בריקמן מכפילים את השפעת הצליל ההיקפי המצוין, והתוצאה היא יצירה סוחטת-דמעות, מונומנטלית, מועכת, חובטת ודורכת. 'אקוז' לבדה מצדיקה את רכישת הדיוידי הנדיב, הארוך והשופע הזה. לא פלא שהקהל עמד על רגליו ומחא כפיים בהתרגשות.
גילמור רצה לקדם כאן את אלבום הסולו השלישי שלו. לכן הוא מבצע את האלבום 'און אן איילנד' בשלמותו, כמעט בסדר המקורי של השירים. אך זהו החלק החלש, שלא לומר מרדים, של המופע. רוב הקטעים באלבום הסולו הם אישיים מדי, שמרניים מדי, איטיים מדי, נחמדים מדי, כמעט כמו אסופת שירי-ערש לילדים המתקשים לישון בלילה. גילמור גייס לעזרתו את שני הזמרים הותיקים דיויד קרוסבי וגרהאם נאש (מלהקת קרוסבי, סטילס, נאש אנד יאנג). הם מנוסים ומקצועיים, ויוצרים ווקליזות טובות ברקע, אבל זה לא מספיק. חומרי הסולו של גילמור לא סוחבים את המופע על גבם. מה עושים כדי להציל את המצב?
הפתרון: גילמור עטף את המופע שלו במבחר קלאסיקות 'מוכחות' של פלויד, שרובן בוצעו פעמים רבות בעבר, אולי אפילו יותר מדי. בולטים בחריגותם שני קטעים: 'פאט אולד סאן', שיר זניח-יחסית מ-1970, וכמובן 'אקוז' שזוכה לתואר 'האורגזמה בהיכל'. גילמור, מוסיקאי שבע-הופעות, בוודאי לא מרחף מאושר כשהוא נדרש לבצע שוב את הקטעים המפורסמים והשחוקים של פינק פלויד. אבל החומר המוסיקלי חזק ממנו ומהעדפותיו האישיות, והוא כנראה הבין שהקהל רוצה פלויד, לא גילמור.
דיויד בואי התארח לשני השירים האחרונים במופע: פעם אחת הוא נכנס לנעליו המשועשעות של סיד בארט המנוח ('ארנולד ליין'); ופעם שנייה הוא לוקח את השירה הסרקסטית של רוג'ר ווטרס ('קומפורטבלי נאמב') ונותן לה פרשנות קולית חדשה, שהופכת את השיר הכל-כך-פלוידי הזה ליצירה טיפוסית, כמעט קלאסית, של בואי עצמו. גם רוברט ווייאט, ידיד טוב של גילמור, מתארח לאחד השירים עם סולו קורנט (חצוצרה קצרה) קצר וסימפטי.
שאר הנגנים השכירים עושים את העבודה, לא הרבה יותר מזה: הבס של גאי פראט כבר מוכר לכל חובב פינק פלויד, כמו גם הקלידים של ג'ון קארין, הסקסופון השרמנטי של דיק פרי, הגיטרות של פיל מנזנרה (האיש שאולי קישר את גילמור עם בואי, דרך העבודה עם בריאן אינו, עמיתו של מנזנרה ללהקת רוקסי מיוזיק), והתופים הסולידיים של סטיב דיסטניסלאו. האמת היא שניק מייסון ממש לא חסר.
רוב הבונוסים מעניינים למדי, במיוחד זה שלוקח את מעריץ פינק פלויד אל מאחורי הקלעים של סיבוב ההופעות עצמו. אפשר להבחין עד כמה גילמור, אשתו וילדיו מתייחסים לסיבוב ההופעות כמו טיול ארוך ורגוע ברחבי אירופה וארצות הברית. גילמור רחוק מלהיות פראייר, ולכן בחר לעצמו את המקומות היפים ביותר בעולם: דורטמונד, המבורג, פריז, פרנקפורט, אמסטרדם, מילאנו, רומא, ניו-יורק, טורונטו (אוקיי, טורונטו לא משהו), סן פרנסיסקו, לוס אנגל'ס, מנצ'סטר, גלאזגו, לונדון, טירת קלאם (אוסטריה), מינכן, פירנצה, ונציה -- ולקינוח, העיר גדאנסק (לשעבר דנציג), שבה החלה המהפיכה האנטי-קומוניסטית בפולין, ב-1980, על ידי לך ולנסה.
בלי להתכוון, הפך מותו המפתיע של ריצ'רד רייט, בספטמבר 2008, את הדיוידי הזה לסוג של 'שירת הברבור'. רייט זוכה ליחס מיוחד בסרט התיעודי של הסיבוב, כאילו ידעו המעורבים שהוא חי על זמן שאול.
בצירוף מקרים מביך, יצא דיוידי נוסף ("לייב אין גדאנסק"), מאותו סיבוב הופעות, בדיוק שבוע לאחר מותו של רייט. הדיוידי שצולם בעיר גדאנסק מתעד נאמנה הופעה שנערכה ב-26/8/06 מתחת לכיפת השמיים, הפעם מול 50 אלף פולנים בנמל קודר, בגיבוי התזמורת הפילהרמונית הבאלטית.
ההשוואה בין הדיוידי של אלברט הול ובין זה של גדנסק מצביעה על רשימת שירים כמעט זהה, איכות צילום שונה לגמרי (גדנסק כחול, מנוכר ומפוזר; אלברט הול חמים, מדויק ואינטימי), עם דגשים שונים: בגנדסק אין אורחים מפורסמים, אבל יש שישה מסכי-ענק מעל הבמה, שמאפשרים לקהל הרב לחזות בנגנים מקרוב. מבחינת צרכני פינק פלויד, העובדה שיש שני דיוידי מאותו סיבוב הופעות עלולה ליצור בלבול מסוים. ההופעה בגדאנסק טובה לכשעצמה, אבל ההופעה באלברט הול מרגשת יותר, חדה יותר, ומתאימה יותר לפורמט הדיוידי.
לסיכום, הדיוידי של גילמור ב'אלברט הול' מציג הפקה יוצאת-דופן המצדיקה את הערך לצרכן. צילום מבריק, עריכה אלגנטית, תאורה חלומית, סאונד מושלם, משתתפים מכובדים, בחירת שירים טובה, ערימות של תוספות -- שווה לשלם עליו. עם זאת, חומרי הסולו של גילמור נותרו חלשים ומרדימים גם על רקע האולם הכי מפואר באנגליה. גם הביצוע הקולי של גילמור לא דרמטי מספיק. למזלו של גילמור, ואולי למרבה צערו, הקלאסיקה 'אקוז' לבדה מכניסה את הפריט הזה אל רשימת הקניות ההכרחית, של כל מי שרוצה לחוות את פינק פלויד כפי שהיא צריכה להיות מבוצעת על במה כיום.
הציון: 9/10
תגובות |
- ראיון עם דיויד גילמור
- פולס - דיוידי
- מדל - Meddle
- אין דה פלש - דיוידי
עוד גילמור ופינק פלויד
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")