 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
VIII Strada La Leggenda Della Grande Porta 2008 Ma.Ra.Cash Records Italy (53:37) ביקורת: אורי ברייטמן 18/04/09 | |
הרכבים איטלקיים טובים ורבים מדי בשנות ה-70 היו קורבן של תעשייה מקומית בלתי-מפותחת, שלא איפשרה להם להמריא רחוק. להקות סבלו מהפקה מוסיקלית בינונית, איכות הקלטה גרועה, ויכולות מוסיקליות בלתי-אחידות. במילים אחרות, אלבומים עם חומר מוסיקלי טוב נשמעו רע; קלידנים מעולים קיבלו מתופפים גרועים; המוסיקאים הצעירים לא קיבלו מספיק זמן-אולפן כדי ללטש ולסנן את החומרים שכתבו; וכדי להחמיר את המצב, התחרות עם אנגליה היתה תמיד קשה מדי. הפרוג האיטלקי אמנם הציג שמות גדולים כמו פי-אף-אם או באנקו, אבל בהשוואה לרמה הגבוהה של אולפני לונדון, סבלו הסצינות של נאפולי, מילאנו ורומא מתנאים נחותים.
זה לא המצב כיום, ולהקת "אוטבה סטרדה" נהנית מסאונד דיגיטלי מושלם, מיומנויות ביצוע גבוהות ואחידות (כל חברי הלהקה שולטים היטב בכלים), וניכר מן האלבום שהחומרים המוסיקליים התבשלו זמן רב עד שהגיעו למצבם הסופי. מי שלא מבין איטלקית לא יבין על מה שר טיטו ויצוזו, כמובן, אבל זה לא פוגע באלבום. הליריקה אמנם מקבלת מעמד משמעותי, אבל לא חסרים סולואים וקטעים אינסטרומנטליים שהם העיקר (רוק מתקדם הוא סגנון מוסיקלי, לא לירי-פואטי).
ראויה לציון מיוחד היא עבודת הקלידים של סילבאנו נגרינלי, חבר הלהקה המבוגר ביותר (וכנראה המוח האמיתי מאחורי רוב יצירות ההרכב, ובעיקר העיבודים). נגרינלי מאזן את ההתלהבות הצעירה של הגיטריסט דויד ביסקרדי עם פסנתר אלגנטי וסינתיסייזרים עדינים, שאינם מתחרים בדיסטורשן. המתופף ריקרדו פרדה בהחלט לא נשלף מן הרחוב, והטכניקה שלו מעידה על כמה שנים טובות של לימודי תיפוף מפרכים. גם הבסיסט דוד מלטג'ליאטי לא עבר במקרה ליד האולפן: הנגינה שלו מצטרפת לקולאז' מרשים של נגנים - סופר-גרופ של אנשים אלמוניים.
להקת אוטבה סטרדה
מימין לשמאל: סילבאנו נגרינלי (קלידים), דויד ביסקרדי (מאחור)(גיטרות),
דוד מלטג'ליאטי (מאחור)(בס), ריקרדו פרדה (מלפנים)(תופים), טיטו ויצוזו (מלפנים)(שירה)
האלבום מורכב משבעה קטעים בעלי אופי דומה למדי. היצירה הנושאת את שם האלבום פותחת את האלבום בצורה חזקה (11 וחצי דקות), במה שנדמה בתחילה כשיאו המוקדם. כאמור, לא חסרים אלבומים שנפתחו ביצירה מעולה, אבל איבדו את התנופה תוך דקות ספורות לאחר מכן. זה לא קורה פה: כבר כשמגיעים לקטע הרביעי (סינרג'י, גם היא באורך 11 דקות) אפשר להבין שללהקה יש מספיק תחמושת כתובה כדי להעביר את 53 דקות האלבום בצורה חלקה.
סינרג'י הוא הקטע היומרני ביותר באלבום, וככזה הוא גם לא מכיר ליריקה כלשהי, פזמון חוזר או משהו שמזכיר מבנה שיר מסורתי; סולו הגיטרה היפה (והכתוב-היטב) של ביסקרדי בדקה השמינית מעורר התפעלות אמיתית, עד כדי הזלת דמעה. גם הקטע השביעי (לה טרה דיי פאלו, באורך 7 וחצי דקות) מהווה טקס-נעילה מרהיב לאלבום שאין בו מעידות, נפילות, גליצ'ים, החלקות, פספוסים, בזבוז-זמן, חלטוריזם או רמזים לחובבנות מסוג כלשהו.
אם אפשר לשלוח תלונה אחת גדולה בעניין "אגדת הדלת הגדולה", הרי שהיא המחווה הברורה להרכבים המפורסמים של הסצינה האיטלקית מלפני 35 שנים. "אוטבה סטרדה" לא חורגת מן המסורת האיטלקית שפותחה בתקופת תור הזהב של דרום אירופה. היא עוסקת בעיקר ברסטורציה של יצירות אמנות קלאסיות מן העבר, ובשאר הזמן מצחצחת את הפסלים היפים בתוך פנתיאון הפרוג של מילאנו. זה יפה, זה נעים לשמוע, אבל זוהי לא תחילתה של המצאת-גלגל. לזכותם ייאמר שהם לא מתיימרים לעשות שום דבר מלבד מוסיקה יפהפייה.
לסיכום, "אגדת הדלת הגדולה" הוא אלבום פרוג איטלקי אופייני, הנהנה מגישה מלודית ועיבודים סימפוניים מלכותיים. בניגוד לאלבומים רבים מדי בסצינה האיטלקית הישנה והחדה, הוא לא סובל מפשרות בתחום ההפקה והביצוע. כל חברי הלהקה שולטים בכלי הנגינה שלהם בצורה מוחלטת, ואף אחד מן המוסיקאים לא צולע מאחור עם יכולות בינוניות. במובנים רבים, אלבומים כמו זה מחזירים את האמון בסצינה האיטלקית הפרוגרסיבית, ובעיקר ביכולת שלה להיכנס לפרויקט רסטורציה של קלאסיקות רוק מתקדם בלי להסתבך עם חיקויים או להסתפק במפגני חובבות מביכים. שורה תחתונה: מקסים, לא הופך-יוצרות, אך מגשים את כל יעדיו המוצהרים.
הציון: 8.5/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")