להקת הייקן - מימין לשמאל:
דייגו טחיידה - קלידים; ריי הרן - תופים; רוס ג'נינגס - שירה; טום מקלין (הבלונדיני) - בס
צ'רלס גריפית' - גיטרות; ריצ'רד הנשל - גיטרות, קלידים, רוב הלחנים והעיבודים

חברי הלהקה לא מסתירים את ההשפעות הפרוגרסיביות המאוד-מגוונות שלהם; ריצ'רד הנשל לבדו מציין לפחות 60 להקות פרוגרסיב, מוסיקאי ג'אז ומלחינים קלאסיים ברשימה הפרטית שלו. ההקבלה המיידית ביותר היא דווקא להקת טו-מרה (To-Mera), הרכב בריטי שבו משתתפים הנשל ומקלין (האחרון מנגן שם על גיטרה חשמלית, לא על בס). מעבר לעובדה שאת'טו-מרה' מובילה זמרת (ג'ולי קיס) ולא זמר, ב'אקווריוס' יש מגמה לקטנית (אקלקטית) חזקה מאוד, כזאת שלא מוכנה לשקוע יותר מדקה אחת בסגנון מוסיקלי אחד; האלבום מקפץ בחדווה בין פיוז'ן, רוק-נשמה בסגנון קנזאס, פסקולי סרטים של דני אלפמן ואלכסנדר דפלה, דת-מטאל עם גראולים נבחרים (קונטרסט מבריק, דרך אגב), מארשים קרקסיים מהירים (השפעה של ג'ורדן רודס, אין ספק) והרבה פרוג-מטאל סטנדרטי שסוחב את העגלה קדימה.


הקטעים הכיפיים ביותר באלבום מתחלקים לשלושה סוגים מרכזיים: א) סולואי גיטרה לולייניים של הצוות הנשל-גריפית'; ב) ערימות קלידים המשחררים עומס של אקורדים סינמטיים וקווים סימפוניים מורכבים על רקע גיטרת-מטאל ותופי-יום-הדין; ג) מקהלה של איש אחד (ג'נינגס) שבונה את השיאים הרגשיים הנחוצים עם ליריקה חד-משמעית. חובה להדגיש את האיכות הפנומנלית של ההקלטה והמאסטר, עם הפרדה אופטימלית בין כל הכלים, שימוש נכון בדינמיקה של העמסת-ערוצים ושיחרור פתאומי כדי לאזן בין לחץ ורגיעה. האנשים שדאגו למיקסים של האלבום הזה השתמשו בטכנולוגיות המתקדמות ביותר כדי להתמודד עם המנעד הדינמי הרחב של 'הייקן'.


'אקווריוס' יצא בחודש מרץ 2010. במשך חודשים ארוכים האזנתי לאלבום שוב ושוב, למעשה עשרות פעמים. ניסיתי להבין למה האלבום כל כך מהנה להאזנה, אבל לא גורם לי לריגושים מיוחדים. קטעים רבים מתוכו נכנסים לזיכרון ולא יוצאים משם; מעברים הרמוניים נבחרים וסולואים שנונים נחרטים ולא נמחקים; ועדיין, מספר מרכיבים מרכזיים מונעים מ'הייקן' להצטיין באמת, לחרוג מפס-הייצור, ולהיכנס בגאווה לפנתיאון הפרוג עם יצירה בולטת, מובחנת וייחודית.


ראשית, הסולן רוס ג'נינגס עושה עבודה טובה אבל צבע הקול שלו אינו יוצא דופן בשום דרך. שנית, הסאונד המהונדס והנקי של הייקן נותן למוצר הסופי ניחוח מובהק של תצוגת-תכלית, מפגן-ראווה של מיומנויות טכניות, אבל לא עוצמה אמנותית. שלישית, הליריקה ה'מימית' אינה סוחפת את המאזין עם הסיפור, שסובל מחוסר-בהירות גם אם יושבים על ה'בוקלט' של המילים וקוראים שוב ושוב; לא נראה של'הייקן' יש באמת מה להגיד, ברמה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: המוסיקה לא סוחבת על גבה מסר שמאתגר את האינטלקט. והכי חשוב, אולי: האלבום זז לאט מדי - מהירות הנגינה ('טמפו', בשפת המוסיקה) לא מספיק גבוהה בשביל מאזין פרוג-מטאל מן המניין.


אם אפשר לתמצת את הרושם הדו-משמעי שמייצר 'אקווריוס' בקרב המאזינים למשפט אחד, הרי הוא זה: כדאי מאוד לתפוס את האלבום הזה ולתת לו את הזמן שמגיע לו - אבל הוא לא משהו שיהפוך את עולמכם מן הקצה אל הקצה. הבשורות הטובות הגיעו מיד אחרי שהאלבום יצא לאור: חברי 'הייקן' סיפרו בראיונות ב-2010 שהם כבר עובדים בפרך על האלבום השני, ושהוא אמור להיות יותר טוב: כבד יותר, עם יותר גיטרה, אולי מהיר יותר (?), עם יותר השפעות של מוסיקת-עולם, ועדיין משהו שאפשר לשיר איתו.

לסיכום, לא יהיה נכון להתעלם מ'אקווריוס', שכן מדובר באלבום פרוג-מטאל ששווה להתעמק בו, בעבודה הרבה שהושקעה בו, ובמיומנות המוסיקלית והטכנית שהוא מדגים בצורה ברורה. עם זאת, הקונספט הלירי די צולע, הסולן לא ניחן בקול ייחודי, והלהקה צריכה להתמקד באמירה אמנותית מקוריות יותר, על חשבון הנקיון הטכני והמעברים המתוחכמים בין סגנונות שונים. בהחלט מורגש שיפור באלבום השני של 'הייקן', שלאחריו הגיעה הייקן לשיא האמנותי שלה, באלבום השלישי, 'דה מאונטן'.

הציון: 8/10

 אלבומים באותו כיוון

• האלבום השני של הייקן - ויז'נס (חזיונות)


• האלבום השלישי של הייקן - דה מאונטן (ההר)


• טו-מרה - טרנסנדנטל


• אנדרגראונד ריילרואד - ת'רו אנד ת'רו


• אנדרומדה - קיימרה

מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")

 

ביקורות אלבומים נוספות...