רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Aquarius by Haken

Haken

Aquarius

2010 Laser's Edge / Sensory

UK

(72:44)

hakenmusic.com

ביקורת: אורי ברייטמן

04/02/11

אלבום הבכורה של להקת 'הייקן', הרכב בריטי שהוקם ב-2007 על ידי שלושה חברים מבית הספר, הוא פרויקט שאי אפשר להתעלם ממנו. שבעים ושתיים דקות של פרוג-מטאל סימפוני, מגוון ומושקע, המתהדר בהפקה מוסיקלית מושלמת. אבל יש לו שתי בעיות: הוא קצת איטי מדי, והוא עדיין לא מספיק מקורי: ששת חברי הייקן לא ממציאים כאן יותר מדי דברים חדשים. אבל הם יודעים לבנות מלודיה, להרכיב עיבוד שאפתני ולהקליט אלבום רב-שכבתי, שמצליח להישמע בו-זמנית כמו אלבום פרוג בועט ואקלקטי, ובמקביל גם כמו פסקול של סרט דרמה הוליוודי. מעריצי דרים ת'יאטר וסימפוני-אקס צריכים לזקוף אוזניים: משהו טוב קורה כאן.


האלבום "אקווריוס" הוא פרי עבודה של 3 שנות הופעות, גיבוש רעיונות והקלטות דמואים; כל חברי הלהקה מחזיקים במשרות-יום רגילות, במקביל לתחביב הפרוגרסיבי שלהם. חלוקת התפקידים בין חברי הלהקה ברורה מאוד: הקלידן והגיטריסט ריצ'רד הנשל, שמכונה בקיצור 'הן' (Hen), כותב את כל המוסיקה; הסולן רוס ג'נינגס כותב ושר את כל המילים. זה אלבום קונספט על בתולת-ים שנולדה להורים אנושיים רגילים; ההורים מתכחשים לה, והיא עוברת סדרת אירועים דרמטיים שנוגעים לקשר שבין זרימת החיים וזרימת המים בעולם, דרך שטפון גלובלי - עד שמתגלה בסוף הסיפור, לאחר שהקשת מפציעה בשמיים, שבעורקיה זורם דם מסוג נדיר, שיכול להציל את האנושות.


להקת הייקן
להקת הייקן - מימין לשמאל:
דייגו טחיידה - קלידים; ריי הרן - תופים; רוס ג'נינגס - שירה; טום מקלין (הבלונדיני) - בס
צ'רלס גריפית' - גיטרות; ריצ'רד הנשל - גיטרות, קלידים, רוב הלחנים והעיבודים


חברי הלהקה לא מסתירים את ההשפעות הפרוגרסיביות המאוד-מגוונות שלהם; ריצ'רד הנשל לבדו מציין לפחות 60 להקות פרוגרסיב, מוסיקאי ג'אז ומלחינים קלאסיים ברשימה הפרטית שלו. ההקבלה המיידית ביותר היא דווקא להקת טו-מרה (To-Mera), הרכב בריטי שבו משתתפים הנשל ומקלין (האחרון מנגן שם על גיטרה חשמלית, לא על בס). מעבר לעובדה שאת'טו-מרה' מובילה זמרת (ג'ולי קיס) ולא זמר, ב'אקווריוס' יש מגמה לקטנית (אקלקטית) חזקה מאוד, כזאת שלא מוכנה לשקוע יותר מדקה אחת בסגנון מוסיקלי אחד; האלבום מקפץ בחדווה בין פיוז'ן, רוק-נשמה בסגנון קנזאס, פסקולי סרטים של דני אלפמן ואלכסנדר דפלה, דת-מטאל עם גראולים נבחרים (קונטרסט מבריק, דרך אגב), מארשים קרקסיים מהירים (השפעה של ג'ורדן רודס, אין ספק) והרבה פרוג-מטאל סטנדרטי שסוחב את העגלה קדימה.


הקטעים הכיפיים ביותר באלבום מתחלקים לשלושה סוגים מרכזיים: א) סולואי גיטרה לולייניים של הצוות הנשל-גריפית'; ב) ערימות קלידים המשחררים עומס של אקורדים סינמטיים וקווים סימפוניים מורכבים על רקע גיטרת-מטאל ותופי-יום-הדין; ג) מקהלה של איש אחד (ג'נינגס) שבונה את השיאים הרגשיים הנחוצים עם ליריקה חד-משמעית. חובה להדגיש את האיכות הפנומנלית של ההקלטה והמאסטר, עם הפרדה אופטימלית בין כל הכלים, שימוש נכון בדינמיקה של העמסת-ערוצים ושיחרור פתאומי כדי לאזן בין לחץ ורגיעה. האנשים שדאגו למיקסים של האלבום הזה השתמשו בטכנולוגיות המתקדמות ביותר כדי להתמודד עם המנעד הדינמי הרחב של 'הייקן'.


'אקווריוס' יצא בחודש מרץ 2010. במשך חודשים ארוכים האזנתי לאלבום שוב ושוב, למעשה עשרות פעמים. ניסיתי להבין למה האלבום כל כך מהנה להאזנה, אבל לא גורם לי לריגושים מיוחדים. קטעים רבים מתוכו נכנסים לזיכרון ולא יוצאים משם; מעברים הרמוניים נבחרים וסולואים שנונים נחרטים ולא נמחקים; ועדיין, מספר מרכיבים מרכזיים מונעים מ'הייקן' להצטיין באמת, לחרוג מפס-הייצור, ולהיכנס בגאווה לפנתיאון הפרוג עם יצירה בולטת, מובחנת וייחודית.


ראשית, הסולן רוס ג'נינגס עושה עבודה טובה אבל צבע הקול שלו אינו יוצא דופן בשום דרך. שנית, הסאונד המהונדס והנקי של הייקן נותן למוצר הסופי ניחוח מובהק של תצוגת-תכלית, מפגן-ראווה של מיומנויות טכניות, אבל לא עוצמה אמנותית. שלישית, הליריקה ה'מימית' אינה סוחפת את המאזין עם הסיפור, שסובל מחוסר-בהירות גם אם יושבים על ה'בוקלט' של המילים וקוראים שוב ושוב; לא נראה של'הייקן' יש באמת מה להגיד, ברמה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: המוסיקה לא סוחבת על גבה מסר שמאתגר את האינטלקט. והכי חשוב, אולי: האלבום זז לאט מדי - מהירות הנגינה ('טמפו', בשפת המוסיקה) לא מספיק גבוהה בשביל מאזין פרוג-מטאל מן המניין.


אם אפשר לתמצת את הרושם הדו-משמעי שמייצר 'אקווריוס' בקרב המאזינים למשפט אחד, הרי הוא זה: כדאי מאוד לתפוס את האלבום הזה ולתת לו את הזמן שמגיע לו - אבל הוא לא משהו שיהפוך את עולמכם מן הקצה אל הקצה. הבשורות הטובות הגיעו מיד אחרי שהאלבום יצא לאור: חברי 'הייקן' סיפרו בראיונות ב-2010 שהם כבר עובדים בפרך על האלבום השני, ושהוא אמור להיות יותר טוב: כבד יותר, עם יותר גיטרה, אולי מהיר יותר (?), עם יותר השפעות של מוסיקת-עולם, ועדיין משהו שאפשר לשיר איתו.

לסיכום, לא יהיה נכון להתעלם מ'אקווריוס', שכן מדובר באלבום פרוג-מטאל ששווה להתעמק בו, בעבודה הרבה שהושקעה בו, ובמיומנות המוסיקלית והטכנית שהוא מדגים בצורה ברורה. עם זאת, הקונספט הלירי די צולע, הסולן לא ניחן בקול ייחודי, והלהקה צריכה להתמקד באמירה אמנותית מקוריות יותר, על חשבון הנקיון הטכני והמעברים המתוחכמים בין סגנונות שונים. בהחלט מורגש שיפור באלבום השני של 'הייקן', שלאחריו הגיעה הייקן לשיא האמנותי שלה, באלבום השלישי, 'דה מאונטן'.

הציון: 8/10

 תגובות על הייקן

התגובות שלכם

***



מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il