Mitkadem.co.il רוק מתקדם - מדריך עברי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

ג'נסיס מבראשית ועד היום

ביוגרפיה מלאה של הלהקה


ג'נסיס מבראשית ועד היוםג'נסיס

היא הגיעה מאוחר יחסית לסצינת הרוק המתקדם הבריטית, אבל כבשה אותה בסערה והפכה לאחת הלהקות המצליחות ביותר בהיסטוריה של הרוקנרול. למעשה, יש שתי ג'נסיסיות: הראשונה – הרכב רוק מתקדם אצילי, אנגלי, מעודן, מורכב ומתנשא. השנייה – מפלצת פופ כובשת, היסטרית, מלודרמטית, גדולה מהחיים ובלתי-מנוצחת. רוב העולם מכיר את הלהקה השנייה בלבד, וחבל.

ג'נסיס שימשה מקפצה יעילה לקריירות הענקיות של פיטר גבריאל ופיל קולינס, שתי דמויות דומיננטיות בפסגה העליונה של תעשיית המוסיקה. שני הגברים השאפתניים הללו, כל אחד בתורו, עיצבו את הכיוון האמנותי של ההרכב והתאימו אותו לסביבה העולמית המשתנה. לעתים נראה הסיפור של ג'נסיס כמו כיסוי בלתי-נחוץ לסיפור האמיתי: תולדות האגואים של שני מנהיגי הלהקה.


סיפורנו מתחיל בלונדון של 1950, בה נולדו ארבעה מתוך חברי הלהקה. סטפן ריצ'רד האקט נולד בלונדון, ב12- בפברואר. יום אחר כך, נולד פיטר בריאן גבריאל במקום ושמו ווקינג (Woking) באיזור סארי. אנת'וני ג'ורג' באנקס חיכה עד 27 במרץ במקום ושמו איסט הואת'לי (East Hoathly) באזור סאסקס. ועכשיו כדאי להכין הרבה אוויר לשם האחרון: מייקל ג'ון קליאוטי קרופורד ראת'רפורד נולד בגילדפורד, סארי, ב-2 באוקטובר.


קצת אחר כך, בסוף ינואר 1951 פרץ לאוויר העולם פיליפ דיויד צ'ארלס קולינס, שנולד בצ'זוויק, מערב לונדון. וממש בסוף 1951 (23 בדצמבר) הצטרף אנת'וני אדווין פיליפס, שנולד בפאטני, דרום לונדון.


Gabriel (R) & Banks (L) at Charterhouse (1966)
גבריאל (ימין) עם באנקס,
צ'רטרהאוס 1966
גבריאל, ילד חולמני ועדין, בן למשפחה של סוחרי עץ אמידים, החל ללמוד פסנתר בגיל צעיר אבל הפסיק מרוב עצבנות. "אתה תתחרט על זה" אמרו לו במשפחה. והוא אכן התחרט על כך בהמשך. למזלו הספיק ללמוד קצת חליל ואבוב. ילדותו המוקדמת עברה עליו "במשחקים עם בעלי חיים וילדות קטנות. חיי המין המוקדמים שלי, בגילאים 4-7, היו מאוד ליברליים, תופעה שלקח לי זמן רב להתאושש ממנה". סבא גבריאל החזיק אחוזה ויקטוריאנית באזור קוקס היל (Cox Hill), ששימשה לנער הצעיר השראה רבה בעתיד: מגרשי קרוקט, אגם דגי-זהב, חממה וגפנים, גן שושנים ומגרש סקווש, כיאה למעמד הגבוה של הממלכה הבריטית.


עוד בילדותו המוקדמת, שנא גבריאל את הבדלי המעמדות הנהוגים בבריטניה. מלחמות בין כנופיות נערים ממעמדות ובתי ספר שונים גרמו לו להבין ששיטת החינוך הנהוגה בארצו רק מנציחה את הפער המעמדי. גם משפחת פיליפס השתייכה לבורגנות הגבוהה: אביו של אנת'וני היה בנקאי מצליח, ובנו החל ללמוד לנגן על גיטרה בגיל 11.


Tony Banks 1964
טוני באנקס 1964
אימו של טוני, נורה באנקס, אירגנה לבנה הצעיר שיעורי פסנתר מגיל 7 ועד 17, והוא לימד את עצמו לנגן על גיטרה. באנקס העריץ מלחינים סימפוניים כמו מאהלר, סיבליוס ושוסטקוביץ'. כשהיה מייקל בן חמש, עברה משפחת ראת'רפורד למקום ושמו צ'שייר (Cheshire). כן, כן, כמו החתול הנעלם מתוך 'אליס בארץ הפלאות'. אביו של מייקל היה אדמירל בצי הבריטי. הוריו קנו לו גיטרת ניילון (6 מיתרים) כשהיה בן שבע. הוא אהב באותה תקופה את קליף ריצ'ארד, ולימד את עצמו לנגן תוך האזנה לתקליטים ולרדיו. בגיל עשר נכנס לחנות כלי נגינה וביקש "גיטרה חשמלית, בבקשה". המוכר שאל אותו "איזה מגבר אתה רוצה?" ומייקל הצעיר ענה לו: "אני לא רוצה מגבר, אני רוצה גיטרה חשמלית. בשביל מה אני בכלל צריך מגבר?".


גבריאל, באנקס, ראת'רפורד ופיליפס השתייכו לבורגנות הבריטית. הוריהם היו מסוגלים לממן להם לימודים בבית ספר פרטי ומכובד. היה זה צ'רטרהאוס, פנימייה שמרנית באזור סארי. שם הסתובבו בחליפות ועניבות, למדו את המבטא הנהוג בבי-בי-סי, בקושי ראו את ההורים ובעיקר סבלו. גבריאל: "שנאתי את זה. זה היה נורא. לא יכולתי לישון בלילות. חינכו אותנו להיות מנהיגים, התייחסו אלינו כמו אל גזע נפרד, ועודדו אותנו לא לקיים מגע עם נערים אחרים בעיירה". באנקס: "הייתי מאוד לא שמח. הייתי ביישן, הרגשתי מתוסכל, לא אהבתי מסגרות וחוקים". ראת'רפורד: "אסרו עלי לנגן בגיטרה. הסתכסתי עם אחד המנהלים שם. הוא כנראה ראה בגיטרה החשמלית סימן למהפיכה".


צ'רטרהאוס, אחד מאותם בתי ספר בריטיים קודרים וקשוחים, שעליהם שפך רוג'ר ווטרס את זעמו באלבום החומה (The Wall), חינך דור שלם להדחיק את עצמו, להיות מנומס ולא לעשות בלגן. כל מי שחרג מן הנורמה, קיבל עונשים. "זה הכל חלק מהתהליך שנקרא להתבגר ולהיות בריטי", אמרה על כך חבורת מונטי פייטון.


Charterhouse Boarding School
פנימיית צ'רטרהאוס לבנים בלבד
בשנת 1974 עדיין כונו חברי הלהקה באחד המגזינים בשם "נערי צ'רטרהאוס". ואכן, הם היו מבודדים שם בפנימייה, עשרים מייל דרום-מזרחית ללונדון. הם המשיכו להתנהג כמו אנשים מבודדים גם אחרי שסיימו את בית הספר. הפעילות המוסיקלית היחידה שעודד בית הספר היתה שירה של המנוני-כנסייה ומוסיקה קלאסית.


הנערים המתבגרים נהגו להסתובב בחנות תקליטים באיזור גודלמינג, בה קלטו את המוסיקה של אוטיס רדינג וג'יימס בראון. גבריאל ובאנקס היו חברים טובים מאוד. הם התעניינו מאוד בנגינה על הפסנתר, ונאלצו ממש להיאבק מול נערים אחרים כדי להשיג גישה לכלי הנחשק. גבריאל נהג להתגנב אל חדר הביליארד המוזנח, להשתלט על הפטיפון הישן ולרקוד לצלילי תקליטיו של הזמר אוטיס רדינג (1941-1967) עד שהזיע מרוב מאמץ. פיטר גם עסק במכירות כובעים צבעוניים וצביעת חולצות תמורת תשלום. הוא הגדיר עצמו כ"היפי של סופי שבוע".


במאי 1965 הקימו את להקתם החובבנית הראשונה 'אנון' (Anon), והופיעו לראשונה בצ'רטרהאוס עצמו. ההרכב: אנתוני פיליפס (שכונה בקיצור 'אנט' בקרב חבריו) בגיטרה, ריוורס ג'וב על הבאס, רוב טיירל מאחורי התופים, ריצ'רד מקפייל במיקרופון ומייק ראת'רפורד בגיטרה. בתחילת דרכה של אנון, הם רק עשו קאוורים. רק כאשר ראת'רפורד ופיליפס החלו לכתוב שירים עצמאיים, ופיתחו סגנון ייחודי תוך ניצול דיאלוג מעניין בין גיטרות אקוסטיות של 12 מיתרים, השתנה אופיו של ההרכב.


במהלך החורף הוקמה להקה נוספת (מתחרה?) בשם 'גארדן וול' (The Garden Wall). הצוות: גבריאל במיקרופון, באנקס בפסנתר וכריס סטיוארט בתופים. שתי הלהקות לא זכו לתמיכת בית הספר השמרני והמכופתר.


פיליפס יצר קשר עם האחרים במקרה: "הייתי אז מספיק מבוגר בשביל לדבר עם גבריאל ובאנקס, שהיו מבוגרים ממני בשנתיים. פיטר היה יצור מוזר מאוד. הוא נראה כמו חבית אז. הוא תמיד היה שקט. ניגשתי לטוני שניגן שירי ביטלס על הפסנתר, ואז הצטרפתי אליו בגיטרה. אז גם שמתי לב לאדם המוזר הזה שמדי פעם היה עולה על השולחן ושר. זה היה פיטר".


ביולי 1966 הופיעו שתי הלהקות יחדיו בסוף הסמסטר. בהופעה הראשונה של אנון בבית הספר, ביולי 66', פיליפס זוכר איך "המנהל כיסה את האוזניים בגלל שלא היה מסוגל לסבול את הרעש". הממסד החינוכי בצ'רטרהאוס התעלם מהם. ג'נסיס עשו קריירה ארוכה מהתעלמות הדרגתית מכל הסביבה, לאורך השנים. זאת למרות שבאנקס היה המוסיקאי היחיד מביניהם בעל השכלה פורמלית מוצקה. ראת'רפורד הודה בראיון משנת 77' ש"אני לא יודע לקרוא תווים ואין לי שום מושג לגבי אקורדים, מבנים הרמוניים ומעברים, אבל אני חושב שזה דווקא עוזר לי".


ואז הפתעה: מקפייל וג'וב עזבו את צ'רטרהאוס. להקת אנון הקליטה שיר אחד, הופיעה בשלישיה והתפרקה. אז נוצרה ג'נסיס הראשונית, רק בלי השם. אז גם התחילו הדברים לזוז. ראת'רפורד מספר ש"התחלתי לראות הרבה הופעות. אני לא זוכר למה זה קרה פתאום, אבל זרקנו את כל הבלוז דרך החלון והתחלנו לעשות דברים מקוריים משלנו". באנקס טוען ש"בלוז זה דבר מאוד פשוט. היו המון להקות שפשוט ניגנו את זה בלי סוף. רציתי להיות יותר מקורי. באותה התקופה, מוסיקה קלאסית כמעט ולא שולבה עם רוק".


Jonathan King (1999)
ג'ונתן קינג 1999
באפריל 67' הקליט ההרכב-ללא-השם את קלטות הדמו הראשונות, בעזרתו של ידידם בריאן רוברטס. הם שלחו קלטות לבכירים בתעשיית המוסיקה, ונענו בשלילה. לבסוף הצליחו לעורר את תשומת ליבו של ג'ונתן קינג, מפיק מתחיל וכוכב פופ ידוע-יחסית, שהאזין והתעניין.


קינג ביקר בצ'רטרהאוס, כיוון שסיים את לימודיו שם, שנים קודם לכן. "מה הוא מצא בנו?" שאל באנקס את עצמו, שנים רבות אחר כך. מסתבר שקינג התרשם בעיקר מקולו המיוחד של גבריאל. עד פגישתם עם קינג, הארבעה כבר כתבו 300 שירים, מתוכם היו חייבים לבחור אחד, ולהציגו בפני 'האיש החשוב'. הוא הדהים את הנערים כאשר שילם עשרה פאונד בשביל הקלטת דמו נוספת, שנשמעה בהחלט טוב יותר.


צי'ק-צ'ק, על כוס תה ובלי לחשוב יותר מדי, הוחתמה הלהקה הצעירה על חוזה עם חברת המוסיקה ג'ונג'ו (Jonjo) בבעלותו של קינג. החוזה נחתם לעשר שנים, לא פחות. הוריהם היו מזועזעים, אבל למזלם של המוסיקאים התמימים, החוזה לא היה תקף מכיוון שהחותמים היו עדיין קטינים. חוזה שני הוכן, והפעם נחתם בחסות ההורים, לשנה אחת בלבד, מול חברת 'דקה' (Decca). במהלך הסתיו ועד דצמבר המשיכו להקליט דמואים שונים, שחלקם נעלמו וחלקם יצאו לאור רק כעבור כשלושים שנה. קינג הציע להם את השם 'המלאכים של גבריאל'. בסופו הסכימו על "ג'נסיס", שהוא שמו של הספר התנכ"י "בראשית" באנגלית. השם נבחר על ידי קינג כדימוי מתאים לתחילת הקריירה שלו כמפיק מצליח.


"עידן הרוק המתקדם טרם הגיע", ציין פיליפס במבט-לאחור, "זה היה בתקופת סרג'נט פפר, צריך לזכור. היינו עמוק בקטע של 'סטרוברי פילדז פוראוור' ו'וולרוס', דברים מעניינים כאלה. כתבנו יצירות ארוכות ורועמות. אנחנו לא היינו בתחום הפופי. קינג התמחה בסינגל-פופ של שלוש דקות. הוא היה מוצלח מאוד בתחום הזה. הוא גם היה אדם פיקח מאוד, למרות שתמיד טען שהוא יודע רק שבעה אקורדים. כיבדנו אותו מאוד, ולכן עשינו כל מה שאמר לנו. וכשהוא הודיע לנו שהקטעים הארוכים לא עובדים, לדעתו, הוא חשב שהם לא היו מביאים אותנו לשום מקום. הוא ניסה להיות פרקטי. ואני חושב שהצדק היה איתו, באותו שלב". למזלם, הסינגל החדש שלהם, "דה סיילנט סאן" (The Silent Sun) הגיע בדיוק בזמן כדי להציל אותם מול קינג.


באנקס וגבריאל חיפשו נואשות דרך לחבב את קינג על המוסיקה שלהם, וכששמעו שהוא אוהב את הבי-ג'יז, חיברו שיר שנשמע דומה למדי. קינג אהב אותו והחליט להמשיך להשקיע בהם. בפברואר 1968 הוציאה חברת 'דקה' את הסינגל הראשון שלהם 'דה סיינלט סאן', שיתוף פעולה ראשון בין גבריאל ובאנקס. הוא קיבל ביקורת טובה פרי עטו של כריס וולץ' מהמגזין הנחשב מלודי מייקר, הושמע ברדיו של ה-בי-בי-סי, אך לא המריא יותר.


John Silver (1968)
ג'ון סילבר 1968
הסינגל השני, 'ווינטרס טייל' (A Winter's Tale), שיצא לאור במאי 68', לא קיבל תגובות כלשהן. שיתוף הפעולה הפורה בין גבריאל ובאנקס נמשך גם לסינגלים הבאים. את החומרים כתבו בבית מפואר אצל ידיד של הוריהם. גם את החזרות עשו שם, עם מתופף חדש בשם ג'ון סילבר שהחליף את כריס סטיוארט, שמספר: "גו'נתן קינג החליט שאנחנו צריכים להיות מקצוענים, ולכן דרש מאיתנו לעזוב את בית הספר. ההורים שלי התנגדו, וזה סוף הסיפור. קיבלתי 300 פאונד תמורת ויתור על כל הזכויות שלי על השירים. זה היה הרבה כסף, והסכמתי בשמחה. חוץ מזה, הייתי מתופף מחורבן". סטיוארט הפך לכותב מצליח של מדריכי תיירות.


בקיץ כבר מצאו עצמם המוסיקאים הצעירים, שהיו בגילאים 16-18, באולפני ריג'נט סאונד, לקראת הקלטת אלבום ראשון. במשך עשרה ימים הקליטו תריסר שירים.


Tony Banks 1968 Regent Studios
טוני באנקס 1968
אולפני ריג'נט
Gabriel (L) & Phillips (R) [1968, Regent Studios]
גבריאל, פיליפס 1968
אולפני ריג'נט
פיליפס: "טוב מאוד שזה לא הצליח. אם היינו מצליחים מסחרית, זה היה תוקע אותנו אמנותית. כי ברגע שאתה מצליח ועושה כסף, תעשייה שלמה מתנפלת עליך ומצפה ממך להמשיך באותה דרך. כך לא היינו מצליחים לצאת מזה. לכן טוב מאוד שלא הצלחנו, אני חושב, עם הסינגלים הפשוטים והקליטים האלה".


כאן כמעט והסתיימה הקריירה הלא-מפוארת של להקת ג'נסיס. ההתעלמות הכללית מכשרונותיהם היתה מדכאת. גבריאל, למשל, סיפר שבאנקס חשב לעזוב מספר פעמים - ונשאר בגלל סיבה מוזרה: האוכל שנתנו להם היה טוב. אבל בסופו של דבר הם היו בחורים רציניים, האמינו שגורלם כמעט ונחרץ בתחום המוסיקה, והחליטו שצריך השכלה ממוסדת בשביל להצליח.


באנקס הלך לאוניברסיטת סאסקס כדי ללמוד פיזיקה, מתמטיקה ופילוסופיה. ראת'רפורד התקבל לקולג' הטכני של פארנבורו. גבריאל ופיליפס חזרו להשלים את בחינות הסיום שלהם. בסופו של דבר, מצא עצמו גבריאל לומד קולנוע במוסד ושמו 'לונדון סקול אוף פילם טכניק' (London School of Film Technique). התעניינותו של גבריאל בקולנוע לא דעכה במשך עשרות שנים בעתיד: למרות שלא הצליח להגשים את חלומו להסריט את האלבום דה לאמב לייז און ברודוויי, הוא כתב את הפסקול לסרטים מפורסמים כמו 'בירדי' ו'הפיתוי האחרון של ישו'. כמו כן, הפכו הוידאו-קליפים שנעשו בפיקוחו לשם-דבר בתעשיית המוסיקה של שנות השמונים והתשעים.


From Genesis to Revelation
From Genesis to Revelation
1969
הזמן עבר, ובמרץ 1969 יצא לאור האלבום הראשון "מבראשית להתגלות" (From Genesis to Revelation) בחברת התקליטים 'דקה' (Decca).


אנשי 'דקה' הודיעו לקינג שיש בעיה עם שם הלהקה: יש כבר להקה אמריקנית שכינתה עצמה ג'נסיס, ולכן ייאלצו למצוא שם חדש. הם התנגדו לכך. בסוף נמצאה פשרה: שם הלהקה לא הופיע על האלבום, אלא רק בתוך שם האלבום עצמו From Genesis To Revelation, והרעיון היה שבארה"ב יכנו את הלהקה "רבליישן" (Revelation). כדי לבלבל את העסק עוד יותר, בחרה הלהקה האמריקנית ההיא לכנות את אלבומם "אין דה ביגיניג" (In The Beginning), שם זהה לאחד מן השירים באלבום הבכורה של ג'נסיס הבריטית. עטיפת האלבום הראשון היתה שחורה, ריקה מכל ציור או תרשים, והכותרת נכתבה בסגנון נוצרי-דתי; חברת 'דקה' כמעט ולא פירסמה את יציאת האלבום, ובמודעה נדירה שכן פורסמה בעיתון נכתב:
"התגלות היא מתנת הידע לאדם"
"ג'נסיס היא המקור לידע חדש"
Revelation is the giving of knowledge to man
Genesis is the source of new knowledge


התוצאה: חנויות תקליטים רבות סיווגו את האלבום כ'דתי', והניחו אותו במחלקה הנוצרית. לא פלא, לכן, שנמכרו רק 650 עותקים ("ואנחנו הכרנו כל אחד ואחד מאלו שרכשו אותם", סיפר פיליפס בצחוק). מערכת היחסים בין ג'נסיס לחברת 'דקה' לא היתה משביעת-רצון, בלשון המעטה: באחת הפעמים בה קבעו פגישה עם הסוכן שלהם במשרדו, הכריזה המזכירה בפניו: "להקה שנקראת הג'ניטורס באה לפגוש אותך!". כדי לקדם את אלבום הבכורה הצולע, יצא בסוף יוני סינגל נוסף בשם Where The Sour Turns To Sweet. גם הוא לא הגיע לשום מקום. זמן רב אחר כך, לאחר שג'נסיס הפכו לשם מוכר בכל העולם, הודפס האלבום שוב ושוב, והמספר ההתחלתי הצנוע גדל למספרים מרשימים הרבה יותר. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.


Michal Rutherford (1968)
מייקל ראת'רפורד
1968
שנתיים אחר כך תיאר גבריאל את האלבום כ"עסק חובבני למדי". פיליפס מודה ש"היו לנו המון ויכוחים בנוגע להפקה, ועל התוצאה הסופית. שנאתי את מה שיצא בסוף. הוסיפו לנו עיבוד של רביעיית מיתרים, בלי לשאול אותנו, ממש מאחורי גבינו. לא ידענו על זה כלום. הייתי מאוד מדוכדך. כל החברים שלנו שמעו את ההקלטות ושאלו אותנו 'איך הסכמתם שיעשו לכם דבר כזה?'. לא ידענו מה לענות להם".


1969 היתה שנה תוססת ביותר לרוק המתקדם בלונדון: קינג קרימזון הוציאו לאור את אלבומם הראשון והמהפכני "אין דה קורט אוף דה קרימזון קינג" (In the Court of the Crimson King). חברי ג'נסיס כמעט התפוצצו מרוב קינאה, ותלו את עטיפת האלבום על קיר חדרם, כדי להזכיר לעצמם את היעד הנשגב מכולם. גבריאל אמר שנתיים אחר כך ש"קרימזון הוציאו לפועל את האידיאלים שלנו". גם להקת יס החלה לצבור לעצמה מוניטין בעזרת אלבומם הראשון.


הלהקה הרגישה ששיתוף הפעולה עם ג'ונתן קינג רק מזיק להם. הם באו אליו, הודיעו שהם מתפרקים (שקר מוחלט, כמובן) ועזבו אותו. כעבור חודש התאחדו מחדש. פיליפס וראת'רפורד עבדו יפה ביחד, ושיתוף הפעולה ההדוק ביניהם החזיק את הלהקה בחיים. הדיאלוג שפיתחו בין שתי הגיטרות האקוסטיות החל להפוך לסימן-היכר ברגעים השקטים והפסטורליים של ג'נסיס המוקדמת.


החברים מצאו בית-קוטג' שקט, בלב היערות, כדי לעשות בו חזרות בלי הפרעות מן העולם החיצון. הם נכנסו אליו בנובמבר 69' (חורף) ויצאו ממנו רק באפריל 70'. חופשיים מהשפעות חיצוניות ולחצים מסחריים, גיבשו שם את הסגנון הייחודי שלהם. הם עבדו קשה, מהבוקר עד הערב. הם פשוט קמו בבוקר והחלו לנגן, לא הלכו לפאבים, לא בילו, לא טיילו. הם היו מאוד נחושים וממוקדים במשימה שלהם: סטארט-אפ של ממש.


בשלב זה גיבשו חברי ג'נסיס את צורת הכתיבה הדמוקרטית-יחסית שלהם: כל חבר להקה היה מציג רעיון מוסיקלי ומבקש את אישור "הוועדה", דהיינו שאר החברים. באנקס היה מוכשר במיוחד בפוליטיקה של "הוועדה", והצליח להעביר את רוב הרעיונות שלו. גם גבריאל ופיליפס הצליחו לעשות זאת. Peter Gabriel
פיטר גבריאל הצעיר



במשך החודשים האלו הם חיו בבועה משלהם, ניגנו, חיו ואכלו ביחד, כמעט מרבית היממה. החוייה החברתית הזו גיבשה אותם לכדי להקה אמיתית, אבל גם גרמה לריבים ומתיחויות, שנבעו באופן טבעי מהאינטימיות הכללית. גבריאל וראת'רפורד היו היחידים שניהלו מערכות-יחסים עם בחורות. כבר אז יצא גבריאל עם ג'יל, איתה התחתן מאוחר יותר. ראת'רפורד, לדברי פיליפס, הפך תוך תשעה חודשים, מ"נגן גיטרה ובאס די בינוני, לנגן גיטרה ובאס ממש טוב".


באנקס, המופנם והאקדמאי שבחבורה, היה קרוע בין האוניברסיטה לבין הלהקה. הבעיה נפתרה כאשר ההנהלה האקדמית הודיעה לו שאין להם בעיה לתת לו שנה חופש, עד שיחליט. גבריאל הודיע שהוא עוזב את בית הספר לקולנוע ונשאר בתנאי אחד: שהחברים מקליטים דמואים ומפיצים אותם בסביבה, כדי לראות מה הם שווים בכלל. לגבריאל נמאס להקליט למגירה.


ההופעה הפיזית הראשונה של ג'נסיס התקיימה בספטמבר 69', במסיבת יום הולדת של בני-נוער, תמורת 25 פאונד. "לא עשינו ממש חזרות, ואף אחד לא האזין לנו, בכל מקרה", העיד פיליפס.


המתופף ג'ון סילבר עזב לטובת קריירה אקדמית בארה"ב, והלהקה נאלצה לפרסם מודעה נוספת במלודי מייקר. הם בחרו במהירות את ג'ון מייהיו. המתופף החדש לא ממש הסתדר עם החברים, מסיבות של הבדלי-מעמדות. "ממזרים מתנשאים", כינה אותם בחור באוניברסיטת לסטר. באוגוסט נכנסו להקלטות ויצאו עם ארבעה דמואים: "פמילי" (Family) שאחר כך נקרא "גואינג אאוט טו גט יו"; ווייט מאונטן (White Mountain); דאסק (Dusk); פסידי (Pacidy).


Anthony Phillips 1968
אנתוני פיליפס 1968
אבל אי אפשר רק להקליט ולהישאר באולפן החשוך: ההופעה המקצועית הראשונה של ג'נסיס התקיימה בתחילת נובמבר 1969, באוניברסיטת ברונל. היא היתה נוראית: הקהל ציפה ללהקת-ריקודים, והתאכזב לגלות שג'נסיס לא מעונינים להרקיד. המוסיקאים נאלצו לסגת ולתת כמה גרסאות-כיסוי ללהיטים של הביטלס והסטונס. ראת'רפורד נזכר ש"הקהל ביקש הדרן, משום מה. אין לי מושג איך זה קרה. לדעתי כולם היו שיכורים". כסף לא היה להם: בזמן ההופעות ניהלו אורח-חיים סגפני, וניזונו בעיקר משעועית קרה, תפוחי-אדמה אפויים וביצים מבושלות. זה היה פשוט יקר מדי לאכול בחוץ, והבריטים ידועים בכישורים הגסטרונומיים הדלים שלהם בכל מקרה.


קהילת הסטודנטים היתה ונשארה הקהל האדוק ביותר של ג'נסיס, מאז ועד היום. הם בנו את עצמם בקרב אקדמאים צעירים, ונעזרו במהפיכת ההשכלה העממית שלאחר מלחמת העולם השנייה כדי להתקדם הלאה. פיל קולינס סיפר בראיון, שנים רבות אחר כך: "קהל הסטודנטים שלנו היה נאמן. להקות רבות באותה תקופה בנו את עצמן דרך הקהל של המכללות והאוניברסיטאות. זו היתה הדרך לטפס למעלה, וזו היתה דרך מכובדת. לא ציפינו להצליח במהירות. שלושים האנשים שהופענו לפניהם בתחילת הדרך הפכו לחמישים אחר כך, ואותם חמישים סיפרו לחברים שלהם וכו'. הלהקות של היום לא בונות את עצמן באיטיות, ולכן יש כל כך הרבה תחלופה בתחום הזה".


באותה תקופה נכתב השיר "דה נייף" (The Knife) בהשראת אחת ההופעות של להקת "דה נייס" (The Nice) בה צפו גבריאל ובאנקס. באופן פרדוקסלי, הצלחת השיר בתחילת הדרך גרמה להם להרהר ברצינות על זניחתו. למזלם, החליטו להשאיר אותו ברפרטואר ולהפוך אותו לשיר הסיום, כדי לקבל בקשות להדרן. זה עבד יפה. הקטע, שסיפר על מנהיג כריזמטי המוביל את אנשיו לקרב אבוד, היה אגרסיבי, קיצבי ומעניין. עברו ארבע שנים תמימות עד שהלהקה הצליחה להוציא לאור הקלטה מוצלחת של "דה נייף" - בהופעה חיה, כמובן.


גבריאל חש שהצליל של הלהקה לא מספיק חזק, והחל להשתמש בתוף-באס על הבמה. באנקס גם לא נתן לו להתקרב לקלידים. גבריאל נהג לסיים את ההופעות בהתפרעות, השליך מצילות לכל עבר והרגיז את השאר. אחרי כמה שנים זנח את התוף, ונתן למתופף המקצועי לעשות את העבודה. מדי פעם הרים טמבורין ("תוף מרים"), וזה דווקא הלך לו טוב.


למרות שהיו שקועים בחובות ולא הצליחו לממן לעצמם את ארגון ההופעות, המשיכו ללכת מסוכנות לסוכנות, מאמרגן לאמרגן, כדי להשיג את המשקיע המובטח. גבריאל עשה את רוב העבודה השחורה, חיזר אחרי מזכירות וסוכנים, וניסה לארגן פגישות עסקיות. לאחר אינספור דחיות, כמעט והתייאש. באחת הפעמים ייעץ לו אחד המנהלים לעזוב את תחום המוסיקה ולעשות משהו אחר.


Tony Stratton Smith - Charisma Founder
טוני סטארטון-סמית'
מייסד הלייבל 'כריזמה'
למזלם הרב, שמעו את זעקתם חברי להקת רר בירד (Rare Bird), שפנו למנהל שלהם, טוני סטראטון-סמית'. בתחילה סירב סטראטון-סמית', הידוע בתעשייה בכינויו "סטראט", להיפגש איתם. אך בזכות לחץ מצד ידידם המפיק ג'ון אנת'וני, נעתר, בא לראות אותם בהופעה, התרשם לטובה והציל את ג'נסיס מכליה.


עד אפריל 1970, בו חתמו על חוזה עם חברת התקליטים "כריזמה" (Charisma), בניהולו של סטראטון-סמית', הופיעו פעמים רבות ברחבי אנגליה: קינגסטון, בירמינגהם, טוויקנגהם, ווטפורד, אקסברידג', ברייטון, אסקס ועוד. בעשרים ושתיים בפברואר הקליטו סשן אחד בבי-בי-סי, חיממו את דיויד בואי ו'אטומיק רוסטר' באמצע מרץ, חיממו את דיפ פרפל באמצע אפריל והצליחו להופיע גם במועדון ה'מארקי' (Marquee) היוקרתי בחודש מאי. אחר כך צירפו לרשימה גם את מועדון 'ליסיום' (Lecium).


ב-13 אפריל 70' הופיעו בפעם הראשונה במועדון "פרייארס" (Friar’s), באיילסבורי. מנהל המועדון הזה, דיויד סטופס, הפך לאחד מחשובי מעריציהם, שילם להם היטב, הזמין אותם פעמים רבות להופיע ותמך בהם, בתקופה חשובה ושברירית בקריירה של הלהקה חסרת-הביטחון.


עם הזמן הצליחו חברי ג'נסיס לצבור מספיק כסף בשביל להיפטר ממשאית הלחם החורקת שלהם, ורכשו מונית משומשת כאמצעי תחבורה להופעות. "אני זוכר שהרבה זקנות מאוד כעסו שלא עצרנו להן", נזכר גבריאל במונית ההיא.


Genesis 1970
ג'נסיס מודל 1970
בסוף יוני נכנסו החברים להקלטות באולפני "טרידנט" (Trident) בלונדון. תוך מספר ימים השלימו את אלבומם השני, "טרספאס" (Tresspass) (בתרגום לעברית: הסגת גבול) והמשיכו להופיע כרגיל. האולפנים היו קפיצה רצינית בתחום המקצועיות והאיכות. פשוט לא היה מה להשוות: הפעם הם קיבלו מספיק כסף, זמן ותשומת-לב בשביל להקליט הכל כהלכה. למרות שהשתמשו בעודף של שכבות צליל ('אובר-דאבינג')(Overdubbing), הסאונד החל להתקרב לזה שהפך אותם למה שהם.


Genesis - Trespass 1970
Trespass - 1970
אחד מהשירים שלא הופיע באלבום היה Let Us Now Make Love, קטע מוצלח שזכה לשבחים מאת הזמר ניק דרייק (ז"ל), איתו הופיעה ג'נסיס במספר מקומות. 'טרספאס' מכר פי עשר מהאלבום הקודם, דהיינו בערך 7,000 עותקים. גם איור העטיפה היה מרשים הרבה יותר, מאת האמן פול ווייטהד, שעבד באותה תקופה עם חברת כריזמה ולהקת ואן דר גראף ג'נרייטור. וויטהד זיעזע את חברי ג'נסיס כאשר לקח את הציור הפסטורלי שעמל עליו -- וחתך אותו לכל אורכו במכה אחת עם סכין. האפקט המפתיע רמז לעוצמה האלימה של הקטע המפורסם שלהם, "דה נייף" (The Knife).


אז הגיעה המכה: הגיטריסט אנת'וני פיליפס החליט לעזוב. הסיבה המרכזית: הוא פיתח פחד-במה שלא איפשר לו להופיע. אחרי הכל, הוא היה רק בחור בן 17 בלי הרבה ביטחון, ובמצב בריאותי לקוי. תוך כדי העבודה על טרספאס, לקה פיליפס בדלקת-ריאות. הלהקה נאלצה להפסיק להופיע במשך שלושה שבועות. כשחזר, לא התאושש, ולא יכול היה להמשיך. בנוסף, הוא גם לא אהב לנסוע ממקום למקום כדי להופיע, ולא יכול היה לסבול את העובדה שנאלץ לנגן את אותם החומרים שוב ושוב. גם השחיקה הנמשכת מעבודה קבוצתית הדוקה התישה אותו סופית.


באנקס לא האמין שג'נסיס תצליח להתקיים בלעדיו, אבל מכיוון שהאחרים היו נחושים להמשיך, נרגע ונשאר. אנת'וני פיליפס, או 'Ant' כפי שכונה על ידי חבריו, הופיע איתם בפעם האחרונה באמצע יולי בפני 25 איש בלבד. מאז למד מוסיקה קלאסית ופתח בקריירת סולו ארוכה ופורייה. כמחליף זמני על הגיטרה נבחר מיק ברנרד (Mick Bernard), שהגיע אליהם מלהקת "פארם" (Farm) האלמונית.


ברנרד אמנם ויתר על התמחות במעבדה להדמיית טיסה בשביל להקדיש עצמו לג'נסיס, אבל המשימה היתה גדולה עליו. הוא לא ידע לנגן בגיטרות 12 מיתרים, לא הסתדר עם באנקס ולא הצליח להתמודד עם העיבודים המסובכים. המוסיקה של ג'נסיס היתה בלתי-מאולתרת בעליל. הוא אהב בלוז, והם לא. הכל היה כתוב מראש, אפילו הסולואים. ברנרד מעולם לא הקליט או הוקלט עם הלהקה, ופעילותו איתם נמשכה חודשים ספורים. "כל הזמן שאלתי אותם 'נו, אני בלהקה או לא?' והם לא ענו. הם בחנו גיטריסט אחר, ואפילו לא סיפרו לי על זה". בינואר 71' הוא מצא את עצמו בחוץ.

גם המתופף ג'ון מייהיו פוטר באופן דומה. ג'נסיס היתה זקוקה בדחיפות לגיטריסט מצוין ומתופף נורמלי. שוב פורסמה מודעת 'דרושים' במגזין המוסיקה המבוקש מלודי מייקר, והפעם ענה לה מתופף גוץ, נמרץ וחייכני בשם פיל קולינס.


Phil Collins - age 11
פיל קולינס בגיל 11
עוד בילדותו היה פיליפ קולינס בחור היפראקטיבי. אימו האמינה באמת ובתמים שהוא יהיה שחקן דגול, ודחפה אותו לעולם התיאטרון ומחזות הזמר. בהחלט לא היה לפיל הצעיר פחד-במה, והוא ידע לשחק אותה לפני קהל רב בלי למצמץ. ולמרות הביטחון העצמי והחן הטבעי שלו, ספג כשלונות לא מעטים באודישנים הרבים להם נבחן. אמנם בגיל 14 זכה בתפקיד ה"ארטפול דודג'ר" במחזמר 'אוליבר' ואפילו עסק בדוגמנות (!) לתקופה קצרה, אבל בשלב מסוים החליט לעזוב את התחום לטובת אהבתו הגדולה: מערכת תופים אישית. פה ושם עשה תפקידים קטנים בטלוויזיה וברדיו, אבל לא הצליח לפרוץ. הוא גם נכשל באודישן לסרט 'רומיאו ויוליה' בבימויו של פרנקו זפירלי הגדול.


בבית הספר פגש פיל את אנדריאה ברטורלי, נערה יפהפייה ממוצא איטלקי, שהיתה זמרת בלהקת הפופ שהקים בבית הספר. כמה שנים אחר כך הפכה לאשתו, אחר כך לגרושתו המפורסמת, וכתוצאה מכך שינתה את כל חייו, האישיים והמקצועיים, מן הקצה אל הקצה.


Phil Collins - Going Back
פיל קולינס בגיל 13
עטיפת האלבום 'גואינג באק' (2010)
המתופף הנלהב הפך את מועדון ה'מארקי' בלונדון למקדש היומי שלו: הוא הגיע ראשון בתור, פיתח קשרים עם המנהלים ועזר בעבודות השחורות (שטיפת רצפות, סידור כיסאות). במועדון הרוק הזה, ללא ספק החשוב ביותר באירופה באותה עת, זכה לשבת בשורה הראשונה ולראות מקרוב את כל הלהקות הגדולות של התקופה. כך גם למד את הטריקים החדשניים, באופן בלתי-אמצעי, מן המתופפים הגדולים ביותר. למרות שהמועדון היה קטן יחסית (1,300 בני-אדם בהופעה הדחוסה ביותר), השפעתו על הסצינה הלונדונית היתה אדירה.


את המגזין מלודי מייקר הפך קולינס לתנ"ך החילוני שלו. במיוחד פינטז על הופעה במדור הרכילות האגדי "דה רייבר" (The Raver) של המגזין, קרא כל אות ושמר קטעים נבחרים. לפעמים היה מגיע הביתה אחרי לילה במועדון, יושב מול השולחן וכותב ביקורת עיתונאית על ההופעה. כך בילה את מרבית ימיו כבחור צעיר. הוא גם היה חסיד נלהב של מודעות ה'דרושים' במגזין. הוא לא בחל בשום עבודה, כי היה צריך את הכסף. קולינס, בניגוד לג'נסיסאים הוותיקים, לא הגיע ממשפחה של בנקאים או סוחרים, ולא חי חיי-מותרות: פיל קולינס עבד קשה בשביל כל פאונד.


קולינס עבר מלהקה ללהקה ללא הרף:
  • קליף צ'ארס בלוז בנד (Cliff Charles Blues Band)
  • דה גלדיאייטורז (The Gladiators)
  • ווקר בראדרז (Walker Brothers)
  • דה צ'ארג' (The Charge)
  • דה פריהולד (The Freehold)
  • זוקס (Zox)
  • דה ריידאר בויז (The Radar Boys)
בסופו של חשבון התגלגל קולינס ללהקת פליימיניג יות' (Flaming Youth), עם ידידו הוותיק, הגיטריסט רוני קריל. הלהקה הזו הוציאה את "ארק שתיים" (Ark 2), אלבום הבכורה שלה באוקטובר 69', שהושפע קשות מן הנחיתה על הירח. האלבום זכה לביקורות נאות אך לא הצליח להאפיל על האלבומים החשובים שיצאו לאור במקביל אליו. אחרי שנה ללא הופעות ועתיד מבטיח, החליט קולינס לעזוב את פליימינג יות', ההרכב הדועך שלא סיפק לו פרנסה, וחזר להיות מחוסר-עבודה.


השנה היתה 1970. להקת יס כמעט איבדה את המתופף ביל ברופורד, שהחליט לערוק מעולם הרוקנרול לטובת האוניברסיטה. קולינס הסקרן פגש את ג'ון אנדרסון בדיוק באותה תקופה, שאל אותו עם השמועה נכונה, והוזמן לאודישן. למרבה הפלא, הוא לא הגיע אליו. קולינס העריץ את ברופורד, וייתכן שפחד להיכנס לנעליו. חמש שנים אחר כך קרה ההיפך: ברופורד נכנס לנעליו של קולינס.


בינתיים הוזמן קולינס לעבודת 'סשן' חשובה ביותר, באולפני 'אבי רואד' בלונדון: אלבום הסולו הראשון של ג'ורג' האריסון (All Things Must Pass), אחרי שעזב את הביטלס. פיל הגיע עצבני ומרוגש, תופף בהתלהבות על תופי קונגאס עד שהאצבעות שלו דיממו, הלך הביתה והתאכזב מרה כאשר רכש את האלבום וגילה שהוא איננו מופיע בו, לא בקרדיטים ולא במוסיקה עצמה. נדרשו לקולינס 30 שנה כדי להתגבר על תחושת הדחייה והכישלון של אותו סשן אבוד.


קולינס חזר למודעות הדרושים של ה'מלודי מייקר', ושם מצא משהו מעניין: "טוני סטארטון-סמית' מחפש מתופף רגיש למוסיקה אקוסטית, וגיטריסט המנגן על גיטרת 12 מיתרים אקוסטית". קולינס שיכנע את חברו רוני קריל להצטרף אליו, והשניים העמיסו את הציוד על האוטו הקטן ונסעו מחוץ לעיר.


האודישן לג'נסיס התקיים בביתה המפואר של משפחת גבריאל, בעיירה קובהאם באזור סארי. קולינס מספר ש"זה היה יום מקסים. הם דחפו את פסנתר-הכנף החוצה אל הפאטיו, והרכיבו שמשיה גדולה בשביל להגן על מערכת התופים. בגלל שהקדמתי, מייקל ראת'רפורד פגש אותי עם חלוק-בית וכפכפים והציע לי לקפוץ לבריכת השחייה בינתיים, עד שיסיימו שני הנבחנים האחרים. בזמן ששחיתי, האזנתי למה שהנבחנים ניגנו. לא הכרתי את השירים לפני שהתחלתי לשחות, וכשסיימתי כבר זכרתי אותם בעל-פה. נכנסתי לשם והעמדתי פנים שזה קצת קשה לי, כדי שלא יחשבו שרימיתי".


Phil Collins, Peter Gabriel 1972/3
גבריאל, קולינס 1972/3
אכן, המתופף חד-האוזן הקשיב היטב לקטעים "דה נייף" ו"סטגניישן" מהאלבום השני שלהם (טרספאס), שטרם יצא. כך היה מוכן-היטב לבחינה, והרשים את מייסדי ג'נסיס בביטחונו העצמי ובביצועיו, במשך עשרים דקות. גבריאל היה בהלם, ראת'רפורד חייך מאוזן לאוזן, והתשובה החיובית ניתנה לו במקום. קולינס המרוצה הגיע לביתו ורשם ביומנו האישי, בארבעה באוגוסט 1970 את המשפט הבא: "השגתי את הג'וב עם ג'נסיס" ("Got Job With Genesis"). זה היה היום הגורלי בחייו של פיל, שסימן את תחילתה של קריירה מוסיקלית מפוארת.


ידידו הטוב של פיל, רוני קריל, נכשל באודישן בקבלת תפקיד הגיטריסט. עם זאת, בתחילת דרכה של ג'נסיס, המשרה של קולינס לא היתה מן הזוהרות ביותר בעולם. המשכורת השבועית של הקבוצה היתה 15 פאונד בלבד, הלהקה היתה עדיין שקועה בחובות -- והמוסיקאים לא ציפו לראות כספי תמלוגים עד האלבום הרביעי לכל הפחות. ג'נסיס לא נחשבה אז לסיפור הצלחה פיננסי בשום צורה שהיא.


קולינס הגיע מרקע חברתי עממי יותר, עירוני יותר וחצוף יותר מחבריו המבוססים והמפונקים. הוא היה ונשאר ברנש משעשע בעל אנרגיה בלתי-נדלית, התלהבות של ילד ומוסר-עבודה גבוה ביותר. מקורות ההשראה שלו היו פחות 'מתקדמים', והוא לא התחבר במיוחד לעולם הספרותי הדקדנטי של גבריאל ושות'. אבל הוא היה מתופף מעולה, אחד הטובים והחרוצים ביותר באנגליה, שלימד את עצמו לנגן עליהם עוד מגיל חמש. ברשימת ההשפעות המוסיקליות שלו היה אפשר למנות את הביטלס, יס ומהווישנו אורקסטרה.


לפיטר גבריאל לא היה ספק, אפילו לא לרגע אחד, שקולינס איננו מרוצה לגמרי מהכיוון האמנותי של ג'נסיס. המתופף אהב יוצרים אישיים שכתבו טקסטים 'בגובה העיניים' כמו אלטון ג'ון וג'יימס טיילור, והעריץ את הכשרונות המוסיקליים של עולם הג'אז והפיוז'ן. ג'נסיס היתה הרכב שלא התעניין במיוחד במקצבים אפריקניים, בעיקר בגלל ההשפעה הסימפונית האירופאית, והטקסטים שנכתבו עסקו בעולם הפנטזיה, הספרות והדמיון הקוסמי.


ב-24 באוגוסט 1970 החלה ג'נסיס לעשות חזרות ראשונות עם קולינס באיזור ושמו פארנהם (Farnham). הלהקה כתבה אז את היצירה "דה מיוזיקל בוקס" (The Musical Box), אחד הקטעים הבולטים באלבומם השלישי. החזרות נמשכו, בהפסקות קלות, עד סוף אוקטובר. בינתיים יצא האלבום "טרספאס" (Trespass) לאור בעשרים ואחת באוקטובר. היצירה הסוגרת "דה נייף" (The Knife) הפכה עם הזמן למצרך מבוקש ביותר, בכל ההופעות.


האלבום "טרספאס" העלה את ג'נסיס לליגת העל של הרוק המתקדם. המפיק ג'ון אנת'וני שידרג את רמת ההפקה של ההרכב. הניהול המקצועי והנלהב של סטראטון-סמית' נתן להם את הדחיפה לליגה של הגדולים. הלהקה זכתה לראיון במלודי מייקר, הופיעה בתוכנית 'דיסקו 2' של הבי-בי-סי (הופעה נוראית, שגרמה לגבריאל להכריז שהוא לא רוצה להופיע בטלוויזיה למשך זמן רב), אבל המשיכה לחמם הרכבים מצליחים יותר: ואן דר גראף, פיירפורט קונוונשן, רר בירד, איסט אוף אידן, ועוד.


כאמור, ברנרד לא היה גיטריסט ראוי ללהקה. הם המשיכו לחפש לו תחליף. בעשרים בדצמבר צדה את עינו של גבריאל מודעה במלודי מייקר: "גיטריסט וכותב-מילים בעל דמיון מעונין לעבוד עם מוסיקאים פתוחים, הנחושים לפרוץ מעבר לתבניות המוסיקליות המקובעות כיום. סטיב 7302445". גבריאל הרים טלפון למפרסם המודעה: סטיב האקט (Steve Hackett), בחור ממושקף ומזוקן, שהגיע לראות את ג'נסיס בהופעה בסוף החודש.


האקט עבד בעבר עם להקות כמו "היל פיר" (Heel Pier), "קנטרברי גלאס" (Canterbury Glass) ו"סרבנדה" (Sarabande). הוא העריץ את הביטלס, הסטונס, קינג קרימזון, ומלחינים קלאסיים ומודרניים כמו אריק סאטי, אלבינוני, סקלרטי ובאך. הוא היה נשוי אז לאשתו, אלן. תוך שבע שנים עזב את אשתו ואת הלהקה.


Steve Hackett USA 1972
סטיב האקט, 1972
האקט הזמין את גבריאל ובאנקס לדירתו. שם הוא הציג בפניהם את אחיו ג'ון, שניגן על חליל בעוד סטיב עצמו מפגין את יכולותיו המרשימות על גיטרת 12 מיתרים, כמו שג'נסיס רצו למעשה. השניים התרשמו מסטיב, ולאחר אישורם של קולינס וראת'רפורד, האקט היה בפנים. ההרכב היה מושלם: זו היתה ג'נסיס הקלאסית, ששינתה את פני הרוק המתקדם.


ג'נסיס אמנם המשיכה לחמם אחרים (הוקווינד, קווין איירז וסטימהאמר) אבל זכתה לשידרוג רציני עם כניסתו של האקט לפעולה. הוא כבר הופיע איתם באמצע ינואר 1971, וגבריאל המשיך לפתח את הפרסונה הבימתית הכריזמתית שלו. "הרגשתי שאנחנו נכשלים בגלל שכל חברי הלהקה ניגנו בישיבה, ולא השתינו על הקהל. זו היתה גישה מאוד מרוכזת-בעצמה: אם הקהל לא מעריך אותנו, אז הוא טיפש. מאוד שחצני מצידנו!", התלונן גבריאל. "הרגשתי שמוטלת עלי המשימה הקשה: לנסות להיות הצד האנושי והמקובל של ג'נסיס. אני חושב שהיו זמנים, בשנים הראשונות שלנו, שכמות מסוימת של יהירות קיצונית איפשרה לנו להמשיך הלאה. פיליפס ובאנקס היו הגרועים ביותר בעניין הזה, הם פשוט היו עיוורים לדרך שבה הקהל הגיב לחלק מהחומר שלנו".


בראיון שנתן במאי 1971 הסביר למראיין שלו "אתה לא תאמין איזה הבדל זה עושה כשאני מתחיל לזוז על הבמה ולנענע את עצמי". עם הזמן הוא הפך את ההופעה למחזמר סוריאליסטי, וליהק את עצמו לתפקיד הראשי. למרות שניגן בחליל-צד, אף אחד לא הישווה אותו לאיאן אנדרסון מלהקת ג'טרו טאל, פשוט בגלל שהשניים שונים לגמרי מכל הבחינות האפשריות.


ב19- ביוני 71' אירעה תקרית מצערת לסולן הנמרץ. במהלך הופעה מוצלחת במועדון פריאר'ס החליט גבריאל לאזור אומץ ולזנק לעבר הקהל. המעריצים לא היו מוכנים לקבלו בזרועות פתוחות, והחליטו להתפצל לשני הצדדים כמו באגדת ים סוף. פיטר המסכן נחת על הרצפה האכזרית ושבר את קרסולו. לתקופה קצרה הופיע בכיסא גלגלים.


ביולי-אוגוסט 71', שנתיים לאחר שקינג קרימזון הפכו אותו לכלי מפורסם ונחשב, רכשה ג'נסיס לעצמה סוף-סוף מלוטרון. הצליל הסימפוני של הסינתיסייזר האנלוגי החדשני העשיר את עיבודיהם, אלמנט שהתבטא היטב באלבומיהם הבאים. בסוף אוגוסט נכנסה ג'נסיס בשנית לאולפני טרידנט (Trident) בלונדון, כדי לצאת עם האלבום השלישי שלהם, "נרסרי קריים" (Nursery Cryme). שם האלבום ("פשע בחדר הפעוטות", בתרגום קלוקל) הוא משחק מילים אופייני על הביטוי האנגלי ל'שיר ערש' - 'נרסרי ריים'.


המפיק הצעיר דיויד הנטצ'ל גוייס לעבוד איתם: "זו היתה תקופה מרגשת מאוד, בעיקר בגלל שכל המעורבים היו צעירים ונלהבים. פיל וסטיב בדיוק הצטרפו, ונתנו לכל הלהקה דחיפה אדירה. כמו כן, באותם שנים תעשיית המוסיקה היתה מאוד חיובית בגישתה לאלבומים נסיוניים. עם השנים, נעשה יותר ויותר קשה לבוא להקלטות של אלבום רק מהגישה האמנותית, מותרות שהיו ברשותנו באותו זמן. חברות התקליטים נוהלו אז בידי אנשים שבאמת אהבו מוסיקה. לא היינו צריכים לדאוג לגבי סינגלים, רדיו, שיווק וכו'".


Genesis Classic Line-up: Banks, Collins, Gabriel, Hackett, Rutherford
ההרכב הקלאסי של ג'נסיס
משמאל לימין: באנקס, קולינס, גבריאל, האקט, ראת'רפורד
מעטים יודעים על הקשר ההדוק בין קבוצת מונטי פייטון וג'נסיס. חשוב לציין שהפייטונים היו גם הם חתומים על חוזה עם כריזמה, ולכן ההשפעה של הקומיקאים החדשניים על גבריאל וקולינס, למשל, היתה משמעותית. חלק מן ההומור המיוחד של הפייטונים התבטא אצל ג'נסיס ביצירות בריטיות טיפוסיות כמו "הרולד החבית" (Harold the Barrel) וגם ציור העטיפה עצמו, שהושפע מהאיורים האבסורדיים של הפייטונים.


ווייטהד, הצייר הנאמן של הלהקה, ליווה אותם בתהליך הכתיבה והחזרות. הוא הראה להם דוגמאות ורעיונות, שוחח ארוכות עם גבריאל על משמעות הטקסטים של "מיוזיקל בוקס" (The Musical Box), ולבסוף הוסכם על סגנון ציור בריטי-ויקטוריאני, עם רמזים סוריאליסטיים מתוך הספר 'אליס בארץ הפלאות' (לא 'עליסה'!): הילדה שעורפת את ראשו של אחיה בעזרת מחבט קרוקט מזכירה מאוד את מלכת הלבבות מתוך ספרו המפורסם של לואיס קרול. גם סלבדור דאלי נמנה בין המשפיעים על רוח העטיפה.


Nursery Cryme (1971)
Nursery Cryme - 1971
בעשרים בנובמבר 1971 יצא 'נרסרי קריים' לאור, אך לא זכה לביקורות נלהבות במיוחד. התחושה הכללית של חברי הלהקה היתה שההתייחסות דומה לאלבומם הקודם. כמה עיתונאים האמינו שהמוסיקאים היו מסוממים, תופעה מוכרת באותה תקופה. ביקורת שפורסמה בגירסה האמריקנית של מגזין ה'רולינג סטון' טענה שההפקה של האלבום נוראית ואיכות הצליל משובשת. רק בסוף שנות התשעים זכה האלבום להשבחה דיגיטלית, כאשר יצא לאור ב"דפיניטיב ורז'ן" (Definitive Version) שניקתה את ה"בוץ" מן הסליל העתיק.


לאחר זמן מה, הגיע 'נרסרי קריים' למקום ה-30 ברשימת הגדולים של רשת חנויות המוסיקה ורג'ן (Virgin). באלבום זה, לראשונה, כיכב קולו של קולינס, ביצירה "פור אבסנט פרנדז" (For Absent Friends), שנכתבה על ידי סטיב האקט בהשפעת 'אלינור ריגבי' של הביטלס. האקט סיפר ש"היו פעמים שהיה קשה מאוד להבחין מי היה הזמר, פיטר או פיל".


בהופעות החיות שיעשע גבריאל את הקהל בסיפורים קצרים, הומוריסטיים וסוריאליסטיים בין הקטעים, כשהגיטריסטים כיוונו את הגיטרות. בין השאר, אהב לתאר את הקטע שבו עורפת ילדה את ראשו של אחיה, הנרי, במגרש קריקט. גבריאל כיכב בכל הביקורות והחל להעפיל למעמד של כוכב-רוקנרול אמיתי. הוא גילח את חזית ראשו, איפר את פניו בכבדות והחל לעצב לעצמו תחפושות שונות ומשונות. "אני מאוד משועמם מהמראה שלי", הסביר, "הייתי רוצה לעשות הרבה יותר דברים ספונטניים ומוזרים...אני חושב שהייתי נהנה הרבה יותר מהחיים אם הייתי נכנס יותר לסיפור של תורת הזן".


גבריאל לא הושפע רק מתורת הזן. בראיון למגזין "סאונדס" (Sounds) סיפר שאחד מהמוסיקאים המשפיעים ביותר עליו הוא המלחין הגרמני קרלהיינץ שטוקהאוזן. באותו ראיון גם גילה שחלומו הגדול הוא לקנות חווה בצפון-וויילס ולהפוך אותה לשילוב בין גלריית אמנות ודיסנילנד. גבריאל, באנקס וראת'רפורד קראו הרבה מאוד ספרי מדע בדיוני, וההשפעות חילחלו אל הטקסטים שכתבו. גם המיתולוגיה היוונית שיחקה תפקיד חשוב בעולם הדימויים שלהם; דוגמה בולטת לכך היא היצירה "המזרקה של סלמאסיס" (The Fountain Of Salmacis).


Genesis in Belgium (1972)
ג'נסיס - בלגיה 1972
בסוף 71' קיבלו הג'נסיסאים חדשות טובות מן ההנהלה: האלבום "טרספאס" הגיע למקום הראשון במצעד הבלגי. זו היתה הפעם הראשונה שג'נסיס נכנסה למצעד עולמי כלשהו. חיש-קל טסה הלהקה אל בלגיה וזכתה להצלחה נאה כשהופיעה בפסטיבל שרלואה (Charleroi) ליד העיר בריסל. הלהקה הצטלמה בהופעה אולפנית לטלוויזיה הבלגית, בהופעה קצרה שמאז הפכה לבוטלג חיוני עבור מעריצי תקופת גבריאל. הפרסום עשה את שלו. לאט-לאט, זה קרה.


הפתעה נעימה נוספת נרשמה במרץ 72', כאשר המצעד האיטלקי אירח את ג'נסיס במקום הרביעי. שוב הזדרזה ג'נסיס לנצל את המצב לטובתה, ופתחה בסיבוב הופעות איטלקי ראשון. הקהל ברומא מקבל את ג'נסיס בזרועות פתוחות: ג'נסיס זכתה להופיע לראשונה בפני אלפי רומאים אוהדים, נלהבים ולגמרי מחוברים לצד האופראי-סימפוני של הלהקה. היתה זו תחילתה של ידידות נפלאה עם הקהל האיטלקי, שהגיעה לסופה בהופעה האירופאית האחרונה של ג'נסיס, ב-14 ביולי 2007: חצי מליון בני-אדם זכו לראות אותה, ובחינם.




Genesis - Happy the Man / Seven Stones - Single
שני סיגלים - האפי דה מאן
שבע אבנים 1972
במאי 72' יצא לאור הסינגל "האפי דה מן" (Happy The Man), נסיון כושל של ג'נסיס להחדיר להיט למצעד הפזמונים התקופתי. שמו נלקח מתוך שיר מפורסם מאת ג'ון דריידן, אבל הליריקה השטותית של גבריאל החווירה קשות בהשוואה ליצירה של דריידן. בניגוד לדעה הרווחת, השיר של ג'נסיס *לא* היה זה שנתן השראה ללהקת רוק מתקדם אמריקנית שנוסדה באותה שנה והחליטה לקרוא לעצמה "האפי דה מן"; ההרכב, שנוסד בצפון קרולינה, התבסס דווקא על ספרו של גתה, בו מופיע ביטוי זה פעמים רבות -- וחברי הלהקה כלל לא ידעו על קיומו של הסינגל הבריטי.


בצד ב' של התקליטון מאת ג'נסיס הוטבע השיר "שבע אבנים" (Seven Stones). לרוע המזל, הזמן המועט וההשקעה הכספית הקמצנית מצד חברת כריזמה להקלטת הסינגל, הפכו עילה למריבה בין ג'ון אנת'וני לבין מנהליו. המריבה הסתיימה בפיטוריו של המפיק הנאמן. הסינגל נכשל ולא צורף לאף אלבום רשמי של ג'נסיס, עד ההוצאה לאור של הקופסה המהודרת "ג'נסיס ארכייבז", עשרים ושש שנים מאוחר יותר.


Peter Gabriel Paris June 1972
פיטר גבריאל, פריז
יוני 1972
באותו חודש גילח גבריאל את החלק הקדמי של פדחתו בצורת משולש. איפור לבן בוהק בסגנון נשי עם שרשרת מצרית עתיקה השלימו את הפיגורה החדשה. ההסבר המוצהר והפשוט של גבריאל לעיצוב השיער החריג: "זו דרך זולה מאוד להכניס את עצמי לעיתונים". הוא צדק: תקשורת המוסיקה באנגליה התנפלה על הגימיק כמו צלמי פפראצי על בית המלוכה הבריטי. המראה האקסצנטרי של גבריאל הזין את דפי השער של העיתונים והמגזינים בתחילת שנות השבעים, עד שהפך לאייקון של רוק תיאטרלי - בדומה למראה הססגוני של דיויד בואי ודומיו.


בגלל הקשיים הפיננסיים של הלהקה, המראה של גבריאל היה למעשה קמפיין פרסום תעשייתי ללא תשלום. גבריאל העדיף להתלבש בבגד גוף שחור, שנתן לחלק מן הקהל את התחושה כאילו הראש שלו מרחף באוויר -- במיוחד כאשר תאורה אולטרה-סגולה על הבמה הדגישה את הלבן על חשבון השחור. בגד הגוף הצמוד גם איפשר לו להחליף תחפושות בקלות - גלימות, מעילים, שמלות, חליפות, כנפיים, מפלצות, חיילים, חייזרים ומה לא.


זו היתה רק ההתחלה בעלילות פיטר ועולם התחפושות: המשיכה שלו אל העולם החזותי התבטאה בהמשך בפרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים - וכמובן בשלל וידאוקליפים מושקעים שהמחישו את הדמיון העשיר שלו. ומעל לכל, המראה הבימתי של גבריאל העביר תחושה דו-מינית מסקרנת: בדומה לדמויות כמו ה"המפרודיטוס" ו"אבא תרזיאס" עליהן כתב בשיריו, גבריאל שיחק בזהות מינית כמו להטוטן בקרקס. התוצאה היתה מהפנטת.


Peter Gabriel Paris June 1972
פיטר גבריאל והחליל
פריז, יוני 1972
כמות ההופעות הלכה וגדלה, אך הקהל עדיין היה זה של הקמפוסים השונים, ולא הקהל הרחב. ג'נסיס מצאה את עצמה עסוקה מעל הראש בחזרות לקראת הקלטת האלבום הבא, שנקרא "פוקסטרוט" (Foxtrot). האלבום יצא לאור ב-7 באוקטובר 72'. עיקר ההקלטות נערכו ביולי-אוגוסט, הפעם באולפני "איילנד" (Island) ברחוב בייזינג, לונדון. איכשהו הם הספיקו להגיח לרגע מן האולפן, לגנוב את ההצגה בפסטיבל רדינג, וטסו לאיטליה להמשך ההופעות.


השיר Watcher of The Skies, שפתח את האלבום, הפך לפריט-חובה בכל הופעותיהם באותה התקופה. הם חשבו שיש לו פוטנציאל להיות להיט באמצעות הוצאת סינגל. לצורך כך, הם החליטו לקצץ את הפתיחה האגדית של המלוטרון, כיוון שהיא היתה ארוכה מדי. האקט אמר: "הסינגל לא המריא ולא הצליח. אפילו בלי הפתיחה שהורדנו, הוא לא נשמע כמו להיט פופ. אי אפשר לרקוד עם זה, ואי אפשר לתופף עם הרגל על הרצפה עם זה. זה היה נסיון כושל נוסף של ג'נסיס לכתוב להיט".


Genesis - Foxtrot 1972
Genesis - Foxtrot - 1972
ציור העטיפה הסוריאליסטי של האלבום "פוקסטרוט" (Foxtrot) הוא עבודה נאה נוספת מבית היוצר של פול וייטהד:
"ההשראה הגיעה מהיצירה סאפר'ס רדי (Supper's Ready), מתת-הפרק על האפוקליפסה. ניסיתי להציג בדרך מקורית את ארבעת הרוכבים של האפוקליפסה. הרעיון הבסיסי הזה התפתח למשהו קצת יותר היתולי. זה היה, במידה מסוימת, המשך הציור של 'נרסרי קריים', בגלל שהאלבום ההוא עסק במשחק ה'קרוקט', השייך למעמדות העליונים".

"לכן, באופן הגיוני, בחרתי בספורט יוקרתי נוסף, ציד-שועלים. למעשה, חלק מהמשפחות של חברי ג'נסיס עסקו בספורט הזה, מה שדי מצחיק. הדמות של האישה עם ראש השועל הגיעה מהסלנג האמריקני המתייחס לאישה מושכת כאל שועלה (Fox), כמו למשל אצל הנדריקס בשיר 'פוקסי לייד'י (Foxy Lady)".


לרוע המזל, היגר האמן פול וייטהד לארה"ב, ואיבד קשר עם ג'נסיס. זה היה ציור העטיפה האחרון שהפיק עבורם.


Peter Gabriel, Foxtrot custome - Paris January 1973
גבריאל בתפקיד פוקסטרוט
הופעה - פריז, מועדון בטקלאן (Bataclan)
10 ינואר 1973
גבריאל התרשם מאוד מדמותה של השועלה הסקסית והשמלה האדומה שלה. ב-28 בספטמבר 72' עלה לבמה של האצטדיון הלאומי בעיר דבלין (אירלנד), כשהוא לבוש בשמלה האדומה של אשתו ג'יל. מסיכת ראש-שועל ענקית כיסתה את רוב פניו. שאר חברי הלהקה היו מופתעים בדיוק כמו אלפיים הצופים האיריים: פיטר סירב להתייעץ איתם לפני שהגיח כך לפתע, בסוף היצירה 'דה מיוזיקל בוקס'. את הרעיון הגה איש יחסי הציבור של הלייבל 'כריזמה', פול קונרוי.

תחפושת השועלה בשמלה האדומה עוררה סנסציה בעיתונות המוסיקה הבריטית. תמונה ראשונה של "גבריאל השועלה" הופיעה לראשונה במגזין מלודי מייקר, ואחר כך המגזין הנחשב "סאונדס" (Sounds) התלהב, ומרח את השועלה על פני עמוד השער. הגימיק הפך למנהג קבוע אצל גבריאל, שהפריך את המשפט "לא כל יום פורים". הפרסום התקשורתי הקפיץ את שכר הלהקה מ-35 פאונד ל-350 פאונד כל ערב. האייקון המרכזי של "פוקסטרוט" נצרב היטב בתודעת מעריצי הלהקה, והשפיע על ההתייחסות אליו.


הביקורות על האלבום "פוקסטרוט" היו מעולות, ובצדק. כבר ביצירה הפותחת 'ווטשר אוף דה סקייז' (Watcher Of The Skies), חיברו המוסיקאים המנון נפלא, שנתן השראה למוסיקאי רוק מתקדם בכל רחבי העולם. גבריאל התעלה על עצמו שכתב את המילים הנוקבות ליצירה "תוציא אותם עד יום שישי" (Get 'Em Out By Friday), מתקפה ישירה כלפי הקפיטליזם הדורסני של ענף הנדל"ן -- בעלי הבית נגד הדיירים המרוששים.


צד ב' של תקליט הויניל הוקדש כולו ליצירת קונספט ארוכה במיוחד (23 דקות), אלמנט שהפך לאופנתי באותה שנה. מבחינה טכנית, כמעט בלתי אפשרי היה לדחוס שנייה אחת נוספת. הסוויטה הפרוגרסיבית "סאפר'ס רדי" (ארוחת הערב מוכנה) רשמה שיא חדש וחסר-תקדים בשאפתנות של ג'נסיס: הלחנה כבירה, איכות הקלטה והפקה עילאיות, איזון ריגשי מלא בין הפרקים השונים, חיבור קפדני בין החלקים וסיום דרמטי במיוחד בעל מימדים דתיים. רוב הקרדיט הולך לטוני, מייק ופיטר.


האלבום "פוקסטרוט" סימן את התחלתה של קריירה מבטיחה. האלבום הגיע למקום השלישי ברשימת הנמכרים ביותר ברשת חנויות ורג'ן. בפעם הראשונה גילה פיל קולינס לעולם את העובדה שיש לו אגו עצמאי, מתחרה רציני לזה של גבריאל. בראיון למגזין NME בסוף 72' אמר קולינס שלדעתו הכיוון האמיתי של ג'נסיס צריך להיות דומה לזה של להקת "מהווישנו אורקסטרה" (Mahavishnu Orchestra) בהנהגתו של הגיטריסט הבריטי ג'ון מקלפלין. כמו כן אמר קולינס שהקטע היחיד שהוא מאזין לו באלבום הוא הפרק המכונה 'אפוקליפסה בתשע שמיניות'.


שנתיים אחר כך יגשים המתופף הנמרץ את שאיפותיו בתחום האינסטרומנטלי, בהרכב הפרוג-פיוז'ן המשובח "ברנד-אקס" (Brand-X). שנים אחר כך סיפר קולינס שהוא לא ממש התלהב מהכיוון האמנותי של ג'נסיס דאז; קולינס לא העריך את התחפושות של גבריאל, והאמין שהן פוגעות במוסיקה הטהורה: "לפעמים זה לא משנה לאף אחד אם ניגנתי טוב או רע. הם רק מתייחסים לגימיקים החזותיים. אם זה היה תלוי בי", אמר בלי לדעת מה צופן העתיד, "דברים היו נראים אחרת".


Michael Rutherford live August 1972 Italy
מייקל ראת'רפורד - גיטרה כפולה (בס + שישה מיתרים)
הופעה - איטליה, אוגוסט 1972
בספטמבר 72' סיפר גבריאל איך באחת מן ההופעות הוא ביקש מן הקהל לצעוק 'בוז' במקום למחוא כפיים. הפרובוקציה הזו הצטרפה לרשימה ארוכה של טריקים בימתיים שונים ומתוחכמים. גבריאל הסביר ש"אנחנו רוצים ליצור אווירה מלנכולית וחלומית על הבמה. יש בזה אלמנט של אסקפיזם, אבל אין לזה שום קשר עם תרבות הסמים, ממנה אני מסתייג. אני מאמין שצריך ליצור ולשמר מצבי-רוח מתוך מצב טבעי. לדעתי, מצבי-רוח המבוססים על סמים אינם בעלי-ערך". יש לציין שגבריאל היה מראשוני הצמחונים בבריטניה, כמו חלק מחברי להקת "יס", שהקדימו את זמנם גם במנהגיהם הגסטרונומיים. באותה תקופה הוא כבר היה נשוי לג'יל ואב לשבעה חתולים קטנים - עדיין בלי ילדים.


הג'נסיסאים החלו בסוף 72' במסע הכיבוש האיטי שלהם את ארצות הברית: בוסטון וניו-יורק קיבלו אותם בהתלהבות. ההופעות הראשונות בארה"ב היוו אתגר עבור ההרכב, שהתפנק באנגליה מול תקשורת אוהדת וקהל מוכר. הם ניסו להעביר רעיונות מוסיקליים מורכבים עבור קהל שלא ידע מה זה 'ארט-רוק' ו/או 'רוק מתקדם', והכיר רק רוקנרול ישיר וקיצבי. לכן נדרש זמן-עיכול כדי להבינם כראוי. בדיעבד אמר ראת'רפורד על ההרפתקה האמריקנית הזאת: "עזבנו בתחושה שכבשנו את אמריקה. חזרנו לשם אחרי ארבעה חודשים, וגילינו שניו-יורק שכחה אותנו, ובשאר ארצות הברית לא היה להם מושג מי אנחנו בכלל", אמר בראיון משנת 2000.


באנקס הסביר ש"במצבים כאלה, קל לחשוב שאנחנו מנסים לחנך את הקהל, וזה לא נכון. אני יכול להבין למה להקות אנגליות רבות מתפרקות לאחר הופעות בארה"ב [סביר להניח שבאנקס התייחס לפירוק של קינג קרימזון לאחר סיבוב ההופעות האמריקני הראשון שלהם]. אתה באנגליה, רגוע ובטוח בעצמך, ובארה"ב התחושה היא שאתה לא מגיע לשום דבר. המצב הזה יכול ממש לדכא אותך, ולהשאיר אותך עם אגו מרוסק וכל זה".


לסטראטון-סמית' היו תוכניות גדולות עבורם: סיבוב אמריקני, חזרה לאנגליה לתריסר הופעות, שוב חזרה לארה"ב, עבודה על אלבום נוסף, הפסקה ונסיעה לאוסטרליה, ניו-זילנד ויפן. הם החלו לעלות על המסלול המהיר.


כבר אז נרשמו חיכוכים מאחורי הקלעים. גבריאל משך יותר מדי תשומת-לב. קולינס: "זה לא היה לעניין שחלק מהשירים שעליהם פיטר קיבל קרדיט היו למעשה שירים שכל הקבוצה עבדה עליהם; והטקסטים שעליהם פיטר קיבל קרדיט נכתבו בידי שניים-שלושה מהחברים. זה הוביל לתסכול מסויים". בהופעותיהם בדרורי-ליין ובניו-יורק החליט גבריאל שהוא רוצה להתעופף באוויר כמו פיטר פן בסוף "סאפר'ס רדי" (Super’s Ready), ואכן הוא ריחף בעזרת כבל שחובר לגופו. האקט חשב שזה קצת מביך, אבל הקהל אהב את הגימיק. גבריאל ויתר די מהר על התעלול, לאחר שבאחת ההופעות הסתבכו החבלים והוא כמעט נחנק למוות.


לקולינס היתה ללא ספק מנטליות שונה, ישירה ובוטה הרבה יותר מזו של שאר החברים. זה אמנם עזר להם להשתחרר קצת, אבל לפעמים חשף את ההבדלים העמוקים בגישותיהם. גבריאל התוודה ש"אנחנו חונכנו לא לחשוף שום דבר ממה שחשבנו או הרגשנו. אני נהניתי מהפתיחות של פיל. לא היה לו שום מושג מה היתה המשמעות של הטקסטים בג'נסיס, והוא אמר זה לעתים קרובות". מה שהרגיז את גבריאל היתה התכונה המיוחדת של קולינס להימנע מעימותים ישירים: "אני חושב שהוא בכוונה נמנע מעימותים. לכן כששלושה מאיתנו היינו רבים בנושא מסוים, בעיקר טוני ואני, הוא לא היה תופס צד. קיבלתי יותר תמיכה מסטיב האקט. בדרך כלל מייק היה מסכים עם טוני, וסטיב הסכים איתי. פיל ישב באמצע".


בחג המולד של סוף דצמבר 1972 סופג פיל קולינס מהלומה: אביו מת בערב החג, ונקבר ב-1 בינואר 1973. האב, גרוויל קולינס, היה סוכן ביטוח במקצועו, וכאשר נפטר, בנו פיל עוד לא היה אפילו בן עשרים ואחת. למרבה הצער, אביו של קולינס לא זכה לראות את הצלחתו האדירה של בנו, ולא נהנה מפירותיה הכלכליים של קריירת הסולו שלו. בכל מקרה, הלהקה לא נתנה למתופף שלה יותר מדי זמן להתאבל ולהרהר: סיבוב ההופעות של 'פוקסטרוט' התחדש בלונדון ב-7 בינואר. הסיבוב לוקח אותם שוב לארה"ב, כולל הופעה חגיגית אחת ב'קרנגי הול', ומסתיים בפריז ובריסל בתחילת מאי. פיטר המשיך לשכלל את התלבושות שלו, ואף חבש כנפי-עטלף על ראשו עבור התחפושת הפותחת של המופע.


באמצע 1973 העביר טוני סטארטון-סמית' את ניהול הלהקה לאמרגן המשופשף טוני סמית' [שלא היה קשור אליו מבחינה משפחתית] כיוון שהלהקה המשיכה לצבור חובות גדולים, בעיקר בגלל ניהול חשבונות רשלני. אחרי סיבוב ההופעות השני שלהם באביב 73', הם החליטו להפסיק, להירגע ולהתרכז בעבודה לקראת הקלטות אלבומם הגדול, "סלינג אינגלנד ביי דה פאונד" (Selling England By The Pound). החבורה התגוררה בבית כפרי באיזור צ'סינגטון, הממוקם בירכתי לונדון. חברת 'כריזמה' נתנה להם שלושה חודשים, זמן רב לכל הדעות; אבל הכתיבה ארכה זמן רב יותר מן הצפוי, כיוון שהחומרים היו שאפתניים וחברי הלהקה הפכו יותר ויותר פרפקציוניסטיים.


Genesis - Live 1973
Genesis - Live 1973
כדי לא ליצור מצב שבו ג'נסיס נעלמים מן התודעה, החליט סמית' להוציא לשוק אלבום נוסף. כך יצא לאור ביולי 73' "ג'נסיס לייב" (Genesis Live), בנסיון מוצלח לבסס את הפופולריות הגואה של ג'נסיס ברחבי אירופה וארה"ב. העובדה שמדובר בהקלטות קיימות, ללא עבודת הפקה מסובכת ויקרה, סייעה לאלבום לצאת במחיר-ביניים ובהפצה רחבה יותר מבעבר. ההימור השתלם, והאלבום החי הראשון של ג'נסיס הגיע למקום ה-9 במצעד הבריטי. לראשונה בקריירה שלהם, הוא גם חדר איכשהו לקצה המצעד האמריקני (מקום 105 בלבד).


גבריאל היה שרוי במצוקה באותה תקופה. החומרים לא זרמו בקלות, והתהליך היה מפרך ומעיק. השלישייה גבריאל-באנקס-ראת'רפורד עשתה את מרבית העבודה. חברי הלהקה לא מפחדים להודות, למשל, שהטקסטים ליצירה 'דה סינמה שואו' (The Cinema Show) נלקחו מתוך הפואמה "ארץ הישימון" (The Waste Land) של המשורר הבריטי טי.אס. אליוט. לעומת זאת, באנקס לא חושש גם לומר בקול רם וברור ש"הטקסטים של היצירה "פירת' אוף פיפת" (Firth of Fifth) הם הגרועים ביותר שיצא לי לעבוד איתם אי-פעם. הם לא רק מעורפלים, הם פשוט לא מבוססים על שום דבר".


Selling England by the Pound gimmick - promo fake pound note, given away for free at the time of the album (1973-1974)
גימיק בהופעות: שטרות פאונד מיוחדים
שחולקו בהופעות ג'נסיס 1973-1974
השורה "סלינג אינגלנד ביי דה פאונד" (Selling England By The Pound) נלקחה מתוך תעמולה רשמית של מפלגת הלייבור הבריטית באותה תקופה. גבריאל חיבר את המילים ל-'איי נואו ווט איי לייק' (I Know What I like) לאחר שקיבל השראה מציור של האמנית בטי סוונוויק (Betty Swanwick), שבסופו של דבר מצא את דרכו אל העטיפה: גנן עייף, שלצידו מכסחת-דשא, ישן על ספסל, ומאחוריו זוגות אוהבים צעירים ואישה מגונדרת. עוד כשעבדו על השיר בחזרות, התייחסו אליו כאל להיט פוטנציאלי: "פיטר, תעביר לי את הלהיט, בבקשה!", הם אמרו וצחקו. אבל הוא אכן הצליח יפה. ג'נסיס ידעה איך לכתוב להיטים מצליחים, אבל בחרה לכתוב מוסיקה מאתגרת רוב הזמן. הסינגל נוצר רק בשביל שישימו לב אליהם.


סטראטון-סמית', במפתיע, לא אהב את האלבום, אבל מכיוון שהעריך את הכנות האמנותית של ג'נסיס, לא התערב בתכנים ולא שינה דבר. מעניין לציין שסולו הפסנתר המרהיב של באנקס בתחילת פירת' אוף פיפת' (Firth Of Fifth) לא נוגן בהופעות חיות: הקלידן התקשה לשחזר כהלכה את הביצוע המדויק שהוקלט באלבום, והעדיף לוותר על האתגר ערב-ערב.


Genesis in the Selling England by the Pound Lineup 1973
ג'נסיס של 1973
גם הטקסט הארוך והמייגע של "קרב יער אפינג" (The Battle Of Epping Forrest), שנכתב בהשראת כתבה על קרב כנופיות בעיתון מקומי, זכה לביקורת נוקבת מצד חברי הלהקה. קולינס הסביר בדיעבד, ודי בצדק, ש"יש שם יותר מדי מילים לדקה. אם היינו עובדים על המילים בהתחלה, היינו הופכים את הסיפור לאוורירי יותר. אבל המאזינים שלנו ממש נאלצים לקחת נשימה עמוקה כשהוא נגמר. לגבריאל נגמר האוויר בהופעות, בסוף השיר הזה. והוא עוד שר עם גרב על הפנים, מה שלא ממש ממש עזר!". אפילו גבריאל עצמו מודה "באמת נסחפתי עם המילים לקטע הזה. הם לא התאימו למוסיקה. אני מאוד איטי, ולכן עד ששאר החברים ראו את המילים, הם כבר סיימו להלחין".


עבור האקט, היתה זו תקופה קריטית במיוחד: "הצלחתי לפתח את הסגנון שלי במהלך האלבום הזה, למרות שהנישואים שלי קרסו. הלהקה היתה החיים שלי. מעולם לא הרגשתי קרוב כל כך אליה. ג'נסיס היתה קרש ההצלה שלי מהטראומה המשפחתית שחוויתי". קולינס שוב כיכב כזמר בקטע "מור פול מי" (More Fool Me). דרכו אפשר להבין עד כמה הקפיד לגעת בחומרים אישיים, צנועים ועממיים יותר. זאת בניגוד לפואטיקה הסוריאליסטית של גבריאל, או האפוסים האגדתיים של הקואליציה באנקס-ראת'רפורד. השיר הרומנטי-אקוסטי הזה משמש מרחב-נשימה הכרחי בין שני הקטעים הארוכים ביותר באלבום, הנעים באיזור 10 הדקות כל אחד.


Genesis - Selling England by the Pound 1973
Genesis - Selling England by the Pound
האלבום "סלינג אינגלנד ביי דה פאונד" עוסק במגוון רחב מאוד של נושאים: חומרנות, פלילים, מושג הזמן, צביעות, דת, פוליטיקה והבדלי מעמדות. הוא משלב מיתולוגיה יוונית ('האב תרזיאס'), סאטירה חברתית (מאבקי כנופיות של גנגסטרים אנגליים), פילוסופיה וביקורת קשה כלפי החברה הבריטית. גבריאל היה מאוד פרו-אמריקני באותה תקופה, ולכן נבחר השם הנוקב לאלבום. הוא יצא לאור באוקטובר 1973 והגיע למקום השלישי במצעד האלבומים הנמכרים ביותר. הסינגל I know What I like הפך כצפוי ללהיט, והגיע למקום ה-22 במצעד הבריטי.


הצלחת הסינגל לא הפתיעה את ג'נסיס, אבל גם לא ריגשה אותם. גבריאל התחרט על העובדה ש"תמיד ניסינו להימנע מכתיבת להיטים. אני חושב שזה ממש היה טיפשי מצידנו. באותה תקופה חשבתי שאנחנו הולכים בדרך הקלה עם השיר הזה. היו לנו אידיאלים גדולים לפיהם צריך לעשות דברים בדרך שונה, להימנע מקלישאות בכל דרך אפשרית. וזאת למרות שלקחנו רעיונות מאנשים שונים בזמנים שונים".


בתאריכים 30-31 באוקטובר 1973, זמן הוצאת "סלינג אינגלנד", הקדישה ג'נסיס יומיים לצילום הופעה מיוחדת באולפני שפרטון, אנגליה. המופע מעולם לא יצא לאור באופן רשמי, ורק קבוצות מעריצים מפיצות את 'שפרטון' במחתרת. הגרסה הסופית של הופעת 'שפרטון' מכילה חמישה שירים מצולמים (וביניהם גם גרסה מלאה של סאפר'ס רדי!), ואורכה 45 דקות. הצילום נעשה על סרט 16 מ"מ, ורק שיחזור דיגיטלי קפדני שבוצע בעזרת תוכנות עדכניות הצליח להציל את התיעוד מהתדרדרות נוספת. התאורה המסתורית והצילום הסבלני הפכו את גלגל הפילם הזה לפיסת היסטוריה פרוגרסיבית, שנים ספורות לפני כניסת הוידאו, הצילום הדיגיטלי והדיוידי.


קולינס החל להתייחס ללהקה ברצינות הולכת וגדלה. כשהופיעה ג'נסיס בקנדה, הוא נפגש עם אהובתו הנושנה אנדריאה ברטורלי בעיר ונקובר, וחידש איתה את הקשר. היא היתה כבר אם חד-הורית לג'ואלי, ילדה בת שנה, וקולינס היה נחוש בדעתו להביא אותה חזרה לאנגליה. הוא הצליח בשכנועיו ושכר דירת חדר במקום ושמו "סאנינגהיל דאונס" (Sunninghill Downs) באזור סארי. משכורתו הצנועה מג'נסיס הצליחה להחזיק את השלישייה בחיים, אבל הוא חש (ובצדק) שעליו להרוויח יותר, כדי להשיג רווחה כלכלית עבור המשפחה שבדרך. "בשבילי", הוא סיפר, "הלהקה היתה סיפור של חיים ומוות. שאר החברים הודו שאני המוסיקאי הטוב ביותר בלהקה, אבל לא הייתי ממש כותב. הכוח שלי היה הביצועים המוסיקליים וההתלהבות שלי".


דוגמה מוצלחת למוטיבציה של קולינס היא מוסר העבודה שלו. "אחרי כל הופעה", הוא סיפר, "הייתי חוזר הביתה או לחדר המלון ומאזין להופעה, כפי שהוקלטה באותו הערב על ידי הטכנאי שלנו. והייתי כותב הערות. אז הייתי הולך חזרה לטכנאי ועובר איתו על הדברים שכתבתי. הייתי היחיד שעשה את זה. לפעמים הייתי גורר את טוני, מייק, פיטר או סטיב כדי שיאזינו יחד איתי להקלטה והייתי אומר להם 'זה טוב' או 'זה גרוע' או 'צריך לעבוד על החלק הזה'. וגם הייתי מחליק להם פתקים מתחת לדלת עם הערות מדויקות. לא הייתי המנהיג של הלהקה, אלא יותר בכיוון של 'המאמן', אפשר לומר".


Genesis Live ההצלחה האמנותית והתקשורתית של ג'נסיס הגדולה לא היתרגמה עדיין להצלחה כלכלית. עקב ניהול חשבונות רשלני מצידו של אדריאן סלבי, ההרכב עדיין היה שקוע בחובות עצומים של 150,000 פאונד (בערך 2 מליון פאונד בערכים של ימינו). האמנים עדיין הרוויחו רק 35 פאונד לשבוע. כניסתו של טוני סמית' לתמונה החלה לשפר במקצת את מצבם מבחינה וניהולית; אך לפני שהתחיל לסדר את הבלגן, סיבובי ההופעות שלהם באמריקה אורגנו בצורה מרושלת להחריד.


סיבוב ההופעות האמריקני של ג'נסיס נמשך יותר מחודשיים, בכל הערים המרכזיות, כולל קנדה. הקהל של מונטריאול היה נלהב במיוחד, וגבריאל המשכיל אף הצליח לפטפט בצרפתית בין הקטעים, מחווה מרשימה עבור הצופים המקומיים. הקהל האמריקאי לא תמיד הבין אותם, אך נותר סקרן, וראה בהם אטרקציה תיאטרלית נדירה. בפילדלפיה קלטו יפה את ג'נסיס, אבל בוסטון עדיין לא נתנה לה יחס חם. הביקור בלוס אנג'לס היה משמח במיוחד, עם 6 הופעות במועדון 'דה רוקסי', בגיבוי חברת התקליטים 'אטלנטיק'.


סיבובי הופעות בינלאומיים נוטים להקצין מתחים קימים. כך אכן קרה גם כאן: באנקס העקשן נכנס לוויכוחים חריפים עם עמיתיו, ונהג לברוח מן החדר מרוב כעס, לטייל במשך חצי שעה בחוץ ואז לחזור שוב לעבודה. גבריאל לא תמיד זכה לתמיכה מקולינס, האקט הסתגר בתוך עצמו, וראת'רפורד תמך בבאנקס. גבריאל התעצבן במיוחד מן העובדה שבאנקס לא נתן לו לגעת במערכת הקלידים. הוא הרגיש שלא נותנים לו להתבטא. כל התמלוגים והקרדיטים חולקו בשוויוניות, אבל הלהקה לא קיבלה מפיק רציני שיפתור את המחלוקות ויכתיב קו החלטי.


גבריאל חש באותו הזמן שהוא נאלץ לשלם מחיר כבד תמורת היותו "הכוכב של ג'נסיס". הדומיננטיות שלו בתקשורת ועל הבמה גרמה לשאר חברי הלהקה לדחוק אותו החוצה, לריב איתו על קרדיטים ולסרב לתת לו להשתלט על היצירות. לשיטתו של פיטר, הוא לא קיבל מרחב-יצירה ראוי, כיוון שהחברים סיווגו אותו כ"זמר" בלבד.


אל תוך המתחים המובנים הללו הגיעה התקופה הקשה של כתיבת האלבום הכפול "הכבשה נחה על ברודוויי" (The Lamb Lies Down on Brodaway), שהחלה ביוני 1974. יצירת הקונספט הזו היא ה"בייבי" של גבריאל, שדרש מחבריו לתת לו יד חופשית כדי לכתוב את הסיפור והטקסטים לגמרי בעצמו. רעיון של ראת'רפורד להלחין את 'הנסיך הקטן' נדחה בבוז. "אף רומאן גדול לא נכתב בעזרת וועדה", הוא שיכנע אותם, במיוחד את באנקס שלא רצה לתת לגבריאל לקבל כוח אבסולוטי.


בהשראת הביקור הראשון והמרגש שלהם בכרך הניו-יורקי, פנה פיטר לכתוב סיפור מודרני-דמיוני על בחור פורטוריקני ושמו ראל (Rael), שהיא כמובן גבריאל עצמו, ועלילותיו בארה"ב. חלקים רבים מתארים חוויות רגשיות שעבר הסולן הכריזמטי, לעתים באופן בלתי-נהיר לחלוטין, דבר שעליו גבריאל מצטער עד היום (וגם כמה מאזינים מתוסכלים). ההשראה המקורית באה לו מן המחזמר 'סיפור הפרברים'.


The Lamb Lies Down on Broadway 1974
The Lamb Lies Down on Broadway 1974
לעיצוב העטיפה נבחרה הפעם חברת 'היפגנוסיס' (Hipgnosis). חברת הגרפיקה הבריטית, בניהולו של סטורם ת'ורג'רסון, קנתה את עולמה בשנת 1973 לאחר שעיצבה את העטיפה המפורסמת לאלבום הצד האפל של הירח עבור להקת פינק פלויד. יש הטוענים כי הנחל והמפל המצולמים בחלק השמאלי של צילום העטיפה זהי לאלו המופיעים בעטיפת האלבום "בדרך שלך" של להקת אתניקס, ששכרה גם היא את שירותיה של היפגנוסיס בשנת 2001.


גבריאל החל במגמת אמריקניזציה הולכת וגוברת בקירבו. הביקורת החברתית הנוקבת של "סלינד אינגלנד" נמשכה בעבודה הזו, שפזלה יותר מתמיד אל המיתוסים האמריקניים של הצלחה ועושר. שנים ספורות אחר כך נסע לניו-יורק והחל לסגל לעצמו בהדרגה את אורח החיים האמריקני. אנגליה השמרנית והצבועה של מרגרט תאצ'ר פשוט נמאסה עליו.


Peter Gabriel Paris February 1974
גבריאל - פריז, פברואר 1974
תהליך העבודה על "הכבשה" היה קצת משונה: גבריאל נאלץ לחזור הביתה כדי לשהות לצד אשתו ההרה, ולכן שלח לחבריו את המילים. הארבעה האחרים הלחינו אותם או חיברו אליהם לחנים שהוכנו קודם. את רוב עבודת ההלחנה עשה טוני באנקס, והעיבודים התגבשו במשותף. הפעם העבודה זרמה במהירות גדולה יותר, אבל היה להם ביד חומר שהתאים רק ל-60 דקות של מוסיקה, ולא ל-80 דקות כפי שנדרש לתקליט ויניל כפול. עובדה זו מסבירה את נפילת המתח שהורגשה בצד ב' של התקליט, כאשר היה ברור לחלק ממאזיני ג'נסיס שהלהקה "מורחת" את החומר על פני זמן רב מדי.


הם שהו בבית ושמו הדלי גריינג' (Headley Grange), באיזור המפשייר באנגליה. בבית-אבן מפורסם זה התגוררו ועבדו שמות גדולים כמו לד זפלין, פריטי ת'ינגס (Pretty Things) ו'באד קאמפני' (Bad Company). המקום היה קצת הפוך והרוס, מוכה עכברושים ומסריח. לחץ הזמן נתן את אותותיו על הג'נסיסאים, אבל האווירה בין הארבעה (בלי גבריאל) היתה עדיין סבירה.


William Friedkin
הבמאי ויליאם פרידקין בשנת 2000
הבידוד מן הלהקה גרם לגבריאל, שנאלץ לעבוד טקסטים בביתו, להבין את המצב לאשורו. הוא החל להרגיש את התסכול בעבודה הקבוצתית, ואת הפגיעה בחופש הכתיבה והיצירה שלו. יום אחד קיבל פיטר טלפון מבמאי הקולנוע האמריקני המצליח ויליאם פרידקין, שהציע לגבריאל לעבוד איתו על סרט מדע בדיוני. ההצעה המפתה הכריעה את הכף, וגבריאל היה נחוש לעזוב את ג'נסיס לטובת עולם הקולנוע.


גבריאל בא לחזרות, כולו נלהב מן האפשרויות החדשות הפתוחות בפניו מעבר לים. הוא ביקש מעמיתיו להפסיק את העבודה במשך שלושה חודשים עד שיסיים את הפרויקט החדש עם פרידקין. החברים סירבו, כמובן. גבריאל הודיע להם שהוא עוזב, והם התנגדו בתוקף. סטארטון-סמית' תפס את גבריאל לשיחה והצליח לשכנע אותו להתחייב על סיום האלבום. זה לא שינה יותר מדי, כיוון שכולם הבינו שימיו של גבריאל בהרכב ספורים. בינתיים חזר גבריאל לביתו באזור באת' (Bath), ולא ממש תיקשר עם טוני, מייק, פיל וסטיב.


לאחר מספר שכנועים נוספים, חזר גבריאל לעבודה אבל המשיך להציב דרישות: "אם לא תתנו לי לעשות דברים נוספים במקביל לג'נסיס, אני לא אישאר". גבריאל האמין שחבריו פשוט חוששים להמשיך בלעדיו. השמועות על עזיבתו של גבריאל הגיעו עד לפרידקין עצמו, שלא רצה לקחת על עצמו את האחריות לפירוק להקת רוקנרול שלמה. הוא הסביר לגבריאל שאין שום טעם להיסחף, ולמעשה ביטל את כל ההצעה. גבריאל חזר אל חבריו עם הזנב בין הרגליים, מאוכזב ומתוסכל. מעתה ואילך ידעו כולם שפרישתו של הסולן האקסצנטרי היא רק עניין של זמן.


החומר המוסיקלי לאלבום "דה לאמב" היה מוכן, והחברים הלכו לאולפן אחר בוויילס כדי להקליט. תוך שבועיים הוקלטה כל המוסיקה, אבל המילים בוששו להגיע במשך חודש. גבריאל המעורער והאיטי התמהמה, ושעון-החול כבר התרוקן. חבריו למודי-הניסיון הבינו שאין טעם לריב איתו, ופשוט נתנו לו עוד זמן. אחרי חודשיים קשים בוויילס, הוספת השירה ותהליך המיקסינג נערכו באולפני 'איילנד' ברחוב בייזינג, לונדון.


בשלב האחרון של העבודה, גבריאל שוב הצליח לעצבן את שאר החברים, כאשר החליט לפתע להוסיף קטעי שירה על מעברים שהיו אמורים להיות אינסטרומנטליים לחלוטין. סטיב האקט המזועזע סיפר על מעשיו של גבריאל ש"זה היה בשבילי כמו לגמור ציור, ואז לראות מישהו שבא ומצייר משהו אחר לגמרי, ממש על הציור שלי". זה היה עוד קש כבד בדרך לשבירת הגב הרעוע של האקט.


Genesis, October 1974
ג'נסיס, אוקטובר 1974: "כולנו נורמליים, חוץ מהבחור עם כנפי העטלף על הראש"


אין ספק ש"דה לאמב" בילבל מאזינים רבים, אפילו הוותיקים שבהם. הסיפור היה מעורפל, האלבום היה ארוך, החיבור בין הקטעים היה מסובך. לאף אחד מחברי ג'נסיס לא היה ברור מה קורה שם בליריקה של פיטר, ולא היה להם זמן או כוח כדי להביע מחאה על כך. קולינס סיפר בראיון למגזין NME ש"הצרה היתה שזה היה אלבום כפול. זה היה צריך להיות אלבום יחיד".


בשלב מסוים, השתעשעה הלהקה ברעיון להוציא את 'דה לאמב' בשני חצאים, במרווח-זמן מסוים בין הראשון לשני. הרעיון היה יכול לסייע בידם ללטש את ההקלטה ולהפוך אותה ליותר קלה לעיכול. אבל הוא לא יצא לפועל. גבריאל ניסה להגן על פרי יצירתו ואמר ש"אני חושב שצריך להפוך את זה לסרט", אבל גם זה לא התממש. לחץ הזמן וסיבוב ההופעות המתקרב אילצו את כולם לחתוך ולסיים. האלבום הכפול 'הכבשה נחה על ברודוויי', באורך כולל של 94 דקות, יצא לאור ב-18 בנובמבר 74'. באנגליה הוא הגיע למקום העשירי, פחות טוב מקודמו. בארה"ב, לעומת זאת, הגיע למקום 41 המכובד.


Genesis - The Lamb Lies Down - lineup 1974
ג'נסיס בתקופת הכבשה 1974
קולינס אמר ש"זה לא היה האלבום האהוב עלי ביותר באותה תקופה, אבל היום אני מבין שזו אחת ההקלטות היותר-טובות שלנו, למרות שעדיין סבלנו מהפקה גרועה עד אותו זמן". האקט העיד במרירות ש"האלבום הזה נעשה למרות שהייתי שם, לא בזכות העובדה שהייתי שם".


אין ספק שהאלבום הזה, שבו באנקס היה דומיננטי, גרם לגיטריסט לחוש שלא נותנים לו להתבטא כראוי. הוא האמין שהקטעים ארוכים מדי, שהקשר ביניהם רופף, ושהאלבום כולו יומרני מאוד. סיבוב ההופעות העולמי לקידומו של 'דה לאמב' שהכיל 104 תאריכים, נדחה בגלל שסטיב האקט נפצע בידו: הוא היה שיכור ומדוכא (היחסים עם אשתו המשיכו להתדרדר), ומרוב כעס ותסכול שבר כוס יין שהחזיק בידו. למזלו של האקט המסכן, ידו נרפאה והוא אפילו נהנה מן הסיבוב שנפתח בשיקגו, ומבחינתו הביצועים על הבמה היו טובים בהרבה מתהליך הקלטת האלבום.


לא כולם נהנו כמוהו. באנקס סבל רוב הזמן: מסתבר שהקהל האמריקני פשוט לא יכול היה להכיר את השירים ולעכל את היצירה, מפני שהתקליט טרם יצא לחנויות בארה"ב כשהתחילו להופיע שם. החצי השני של הערב היה פחות טוב מהחצי הראשון, האפקטים התיאטרליים לא פעלו כשורה, וגבריאל (שנאבק בתלבושות מסובכות וקהל המום) הלך והתנתק עוד יותר מן המציאות. קולינס, שהגדיר מאוחר יותר את המופעים כ'ספיינל טאפ' (Spinal Tap) באופיים, אמנם אהב חלק מהמוסיקה החדשה, אבל התמרמר על ריבוי התלבושות והפעלולים, וכמעט שקל לעזוב. למזלו, הקדים אותו הסולן.


בדצמבר 74', במהלך הופעה בקליבלנד, ניגש גבריאל לחדרו של מנהל הלהקה, טוני סמית', והודיע לו על כוונתו לעזוב את הכל ("אני פשוט לא יכול יותר להמשיך עם זה"). סמית' ניסה לשכנע אותו להישאר, אבל הסולן היה נחוש בדעתו. שאר החברים ידעו על כך רק כמה ימים לאחר מכן, במהלך ההופעות בקנדה. הם חששו שעכשיו, אחרי שמונה שנים קשות של עבודה, ורגע לפני ההצלחה הגדולה, גבריאל האגואיסט יהרוס להם את הכל.


Peter Gabriel - a Flower?
פיטר גבריאל פורח מחוץ ללהקה
אסור לשכוח שההחלטה לעזוב את הלהקה נבעה גם מסיבות משפחתיות פשוטות: גבריאל היה ההורה הראשון בלהקה. בזמן העבודה על "דה לאמב", שהתה בתו הבכורה, אנה-מארי, באינקובטור במשך שלושה שבועות מורטי-עצבים. הרופאים באנגליה לא האמינו שאשתו, ג'יל מור, תשרוד את הלידה הקשה (שהתרחשה ב-26 ביולי, 1974). באופן טבעי, לחצה עליו ג'יל להישאר לצידה ולסייע לה בגידול הצאצאית. סיבוב ההופעות האמריקני ניתק באכזריות את גבריאל ממשפחתו החדשה והשברירית. שאר חברי הלהקה לא היו מסוגלים להבין או להזדהות עם כאבו העמוק, בהיותו אב צעיר וחסר-ביטחון. הם לא הבינו שסדר העדיפויות של גבריאל השתנה, והוא מעדיף עכשיו "לגדל כרוב בגינה", כהגדרתו, מאשר להיות כוכב רוק של סופר-גרופ פרוגרסיבי ברחבי ארה"ב.


ככל שג'נסיס הפכה מפורסמת יותר, כך הרגיש גבריאל כלוא יותר במכונה שעזר ליצור: "כל הזמן קרו דברים גדולים, אנשים תכננו סיבובי הופעות ענקיים לטווח הרחוק, ואני הרגשתי כמו בורג במכונה. הרגשתי שאני לא חופשי. כשעזבתי, עדיין לא היינו רווחיים, למרות שכולם חשבו שהיינו מיליונרים. צברנו חובות כבדים, וזו הסיבה המרכזית למה הופעל עלי לחץ כל כך כבד להישאר בלהקה באותה תקופה".


הלחץ שהופעל על גבריאל להישאר עד סיום הסיבוב הנוכחי עשה את שלו. רק ב-21 מאי 75', לאחר הופעה בצרפת, כשמאחוריהם מאה הופעות של 'דה לאמב' בארה"ב, קנדה ואירופה, עזב אותם סופית. במקביל, התחייב גבריאל שלא להתראיין בנושא או לספר על עזיבתו עד שהלהקה תמצא לעצמה מחליף. במשך שנתיים נטש לחלוטין את סצינת הרוקנרול, שבמהלכה נולדה לו בת שנייה (מלאני, ב-23 אוגוסט 1976), עד שיצא לקריירת סולו מצליחה ושאפתנית, אנטי-רוקרית, עם השפעות חזקות של מוסיקת-עולם, ניו-אייג' ופופ.


האקט סיפר שלקראת סוף סיבוב ההופעות של 'דה לאמב', ''פשוט היינו מתים מרוב עייפות. היינו פשוט ירוקים, נראינו כמו זומבים. הזמר שלנו החליט לעזוב. החובות שלנו הגיעו ל-220,000 פאונד. זו היתה תקופה מדכאת, למרות שהקהל שלנו התרחב והמופע היה להיט". החמישייה הפכה לרביעייה.


ג'נסיס בלי פיטר גבריאל

Steve Hackett - Voyage of the Acoylte 1975
סטיב האקט - מסע השוליה
Steve Hackett - Voyage of the Acoylte
בשלב שברירי זה היתה ג'נסיס מודל 1975, רביעייה תשושה ומבולבלת, שרוייה במצב של תרדמת קלינית כפויה. התהפוכות האחרונות גרמו לסטיב האקט להאמין שזהו זמן טוב לעבודה עצמאית. הוא החל לכתוב חומרים חדשים, הלך לאולפן והקליט בחודשיים של יוני-יולי את אלבום הסולו הראשון והמשובח "מסעו של חניך הכנסייה", או 'מסע השולייה' (Voyage Of The Acolyte) שיצא באוקטובר 1975. האקט מספר ש"זו היתה תקופה נהדרת עבורי. זה היה אדיר להרגיש שאני יכול להשלים אלבום לבדי. מאוד התרגשתי לשמוע את המוסיקה הזאת שחיברתי אותה למקשה אחת".


באנגליה הגיע אלבום הבכורה של סטיב האקט למקום 26 במצעד הבריטי, הישג לא רע בכלל לאמן סולו אלמוני למדי. עם זאת, הוא לא זכה לתפוצה ראויה כשעבר לדיסק דיגיטלי בשנות ה-80 וה-90. למרבה הצער, מעריצים רבים של ג'נסיס עדיין לא יודעים שהאלבום הזה קיים. במבט לאחור, מהללות הביקורות את היצירה, ויש הרואים בה "אלבום ג'נסיס אבוד". זוהי אולי היצירה השלמה והמהפכנית ביותר של האקט, מאז ועד היום. גרסה מחודשת ומשופרת של האלבום, עם תוספות, יצאה לאור במסגרת חברת 'קמינו' של האקט בשנת 2005. הגיטריסט נאבק במשך שנים בבתי המשפט על הזכויות לאלבומיו מתקופה זו.


הקטע "כוכב סיריוס" (Star Of Sirius) בו שר קולינס את התפקיד הראשי, סימן את העתיד של ג'נסיס בעידן הפוסט-גבריאלי. גם ראת'רפורד השתתף בהקלטות. בין הכוכבים האורחים היה אפשר למצוא גם את סאלי אולדפילד (כן, האחות של מייק) ואחיו של סטיב, ג'ון האקט. את ציור העטיפה יצרה האמנית קים פור (Kim Poor), אשתו לעתיד. ההצלחה המסחרית הצנועה של האלבום עודדה אותו מבחינה נפשית, אך הוא טרם אזר אומץ ויוקרה כדי להיפרד מן הלהקה כמו גבריאל. לכן נותר האקט בתפקידו עוד שנתיים.


גם קולינס החל לצבור ביטחון מחוץ לג'נסיס, בלהקת הפרוג-פיוז'ן ברנד-אקס (Brand-X), שהורכבה מחבורת מוסיקאים מוכשרים ביותר שנפגשו במקרה באולפנים שונים: ג'ון גודסאל (גיטרה), פרסי ג'ונס (בס), רובין לאמלי (קלידים) ועוד כמה עוברי-אורח מיומנים, ביניהם ביל ברופורד. ברנד-אקס הוציאה מספר אלבומים טובים מאוד במחצית השנייה של שנות השבעים, בסגנון אינסטרומנטלי-ברובו שאפשר לתאר אותו כשילוב של מונטי פייטון, וות'ר רפורט, מהווישנו אורקסטרה ו-ריתרן טו פוראוור. במאמר מוסגר נציין שהרכב מצומק של ברנד-אקס התאחד בשנות התשעים והוציא שני אלבומים חדשים.


קולינס החרוץ (אפשר לומר - וורקוהוליק כרוני) הצליח לדלג בין שתי הלהקות בזכות לוח-זמנים רצחני וחריצות מדהימה. באחת ההזדמנויות הוא פשוט התרוצץ, פשוטו כמשמעו, בין האולפנים השונים, כשג'נסיס וברנד-אקס הקליטו באותו הבניין. חברי שתי הלהקות גילו שקולינס רוקד על שתי החתונות. הוא תיאר את ברנד-אקס כ"הפילגש שלי", בעוד ג'נסיס הייתה "הרעיה הנאמנה". החלוקה בין פילגשות ובין רעיות נאמנות התאימה גם לדרך שבה חילק קולינס את חייו: המוסיקה קודמת לכל - אפילו לנשים שבחייו.


בספטמבר 75' התחתן קולינס עם אנדריאה באנגליה. אפילו ביום הכלולות שלו, ניגן על התופים בכניסה לאולם עם ידידו הטוב, רוני קריל. ג'ון אנדרסון, הסולן של להקת 'יס', הוזמן גם הוא לאירוע, והציע לבאנקס וראת'רפורד לנסות את קולינס בתפקיד הסולן: "למה שלא תיקחו נגן אחר לתופים? לפיל יש קול מעולה! הוא האיש שלכם!". יום אחד, כשקולינס תופף באולפן הקלטות עם ברנד-אקס ולצידו ביל ברופורד על כלי ההקשה, הוא פתח את ליבו בפני המתופף-לשעבר של 'יס': "גבריאל עוזב אותנו, ואנחנו עושים אודישנים לזמרים חדשים. הם כולם גרועים, ואני יכול לשיר יותר טוב מהם ממילא". ברופורד ענה לו: "אז למה שלא תשיר? אני אהיה המתופף!". ההצעה נותרה באוויר, לעת עתה.


Gabriel Interview on Melody Maker 1975
גבריאל מספר הכל
שער מגזין מלודי מייקר 1975
הפתעה לא נעימה נפלה על ארבעת חברי הלהקה כשפתחו יום בהיר אחד את מגזין המלודי מייקר. על השער נכתב "גבריאל עוזב את ג'נסיס" בגדול, והכתבה הספידה את הלהקה. מסתבר שמר גבריאל, בהחלט לא אדם יציב במיוחד, הוציא באוגוסט 75' הודעה עצמאית לעיתונות, שבה כתב, בין השאר:


"הכלי שבנינו לעצמנו כדי לשתף פעולה הפך לאדוננו…כדי להעביר רעיון דרך ג'נסיס הגדולה נדרש מאמץ גדול יותר מבעבר...עבור כל הלהקה, המעבר מהתלהבות אידילית אל מקצוענות הוא מבצע מסובך...אני מאמין שהשימוש בצלילים ודימויים חזותיים יכול להתפתח יותר ממה שאנחנו הגענו אליו. אבל בגדול, נדרש חזון עקבי וברור, שאותו המערכת הדמוקרטית-לכאורה שלנו לא יכלה לספק...".


"כאמן, אני זקוק לספוג מגוון רחב של חוויות. קשה להיענות לאינטואיציה ולדחפים בתוך מצב של תכנון לטווח ארוך, לו הלהקה נזקקה. הרגשתי שאני צריך לפתח את עצמי, ללמוד ולהביט, ולהשיג עבודה נוספת מחוץ לתעשיית המוסיקה. אפילו התענוגות החבויים של גידול ירקות וחיים בקהילה מתחילים לגלות את סודותיהם. לא יכולתי לצפות מן הלהקה לקשור את גורלה במחוייבות שלי לגידול כרוב. הגידול בכסף וכוח, אם הייתי נשאר, היה מציב אותי באור הזרקורים. היה חשוב לי לתת מקום גם למשפחה שלי, שאותה רציתי לשמור, ולשחרר את האבא שבתוכי".


"למרות שלמדתי המון בשבע השנים האחרונות, מצאתי את עצמי חושב כמו גבריאל המפורסם...התחלתי לחשוב במונחים עסקיים...ההתייחסות לתקליטים ולקהל כאל כסף, הרחיק אותי מהם. כשהופעתי, כבר לא הרגשתי את אותה צמרמורת בעמוד השידרה...רוב השאיפות הנפשיות שלי התגשמו...אבל אני עדיין יכול להפסיק את משחק הכוכבות מדי פעם".


"אין שום איבה ביני ובין חברי הלהקה. זה לא בלתי-אפשרי שנעבוד בעתיד על פרוייקטים אחרים. אני לא מצליח לבטא את עצמי כראוי בראיונות, ולכן הרגשתי שאני חייב לתת תמונה מדוייקת על הסיבות לעזיבה שלי, לטובת כל מי שתמך בלהקה. לכן אני מבקש מכם לפרסם את כל מה שכתבתי, או לא לפרסם בכלל".


הלחץ על הרביעייה הלך וגבר. לקראת סוף 75' כבר הקליטו את כל המוסיקה לאלבום החדש שלהם, Trick Of The Tail, אבל טרם הצליחו למצוא זמר, למרות שבחנו יותר מארבעים מועמדים. קולינס שוב הציע "למה שלא תתנו לי לנסות לשיר?". הפעם הוא קיבל אישור מבאנקס וראת'רפורד, והתוצאה הסופית נשמעה מצויין.


Genesis a Trick of the tail Sessions 1975
ג'נסיס מודל 1975 בלי גבריאל
בזמן הקלטות "א טריק אוף דה טייל"
תוך כמה ימים הקליט פיל קולינס את כל קטעי השירה ליצירות שחיברו באנקס וראת'רפורד. קולינס עצמו עזר בכתיבה של שלושה קטעים בלבד: "שוד, תקיפה וחבלה" (Roberry, Assult and Battery) עם באנקס, "לוס אנדוס" (Los Endos) ו"לרקוד על הר געש" (Dance On A Volcano) שהיו מאמץ משותף של כולם.


הקטע האחרון, "לוס אנדוס", תערובת אינסטרומנטלית של הנושאים המוסיקליים השונים לאורך חלקים מן האלבום, הפך לפריט-חובה בהופעותיהם, ועבד מצוין כשיר-סיום. הטריק הקולנועי לכאורה, שנתן לאלבום את התחושה כאילו מדובר ב'קונספט', זכה לשימוש עוד קודם באלבום "סלינג אינגלנד", ומכיוון שהוא עבד כל כך יפה גם כאן, ג'נסיס השתמשו בו שוב ושוב באלבומים הבאים כמו "ווינד אנד וות'רינג" וגם ב"דיוק".


סגנון העבודה של קולינס היה שונה מזה של גבריאל, ולטובה: בעוד גבריאל נהג להקליט את הקטעים הקוליים שלו בבידוד מוחלט משאר החברים, והיה מציג בפניהם את התוצאה המוגמרת, קולינס עבד אחרת. לכן כל הלהקה היתה יכולה להביא הצעות ולשפר את הביצוע שלו. איכות ההפקה של האלבום השמיני, שיצא לאור בפברואר 76', היתה הגבוהה ביותר עד כה, ולא בכדי: הלהקה זכתה למפיק צמוד, המקצוען דיויד הנטצ'ל. חברי הלהקה סיפרו שבמפתיע, ההקלטות היו ממש תענוג.


Genesis - a Trick of the Tail
Genesis - A Trick Of The Tail 1976
קולינס שמר על קור-רוח לאורך כל הדרך: "זה מגוחך. בדיוק סיימנו להקליט אלבום מצויין, והתקשורת קוברת אותנו. חכו שהם ישמעו את מה שיש לנו כאן". באנקס אמר בראיון, מיד אחרי הודעתו של גבריאל: "הבעיה באנגליה היא שאנשים מחליטים בשלב מאוד מוקדם אם הם אוהבים משהו או לא. מה שאני רוצה זו הערכה-מחדש. לאנשים רבים יש דעות קדומות בנוגע למהותה של ג'נסיס".


השירה של קולינס זכתה להצלחה מיידית, ו"א טריק אוף דה טייל" (A Trick of the Tail) הגיע למקום השלישי במצעד המכירות הבריטי ולמקום ה-31 בארה"ב. גם בלי גבריאל, ג'נסיס הוכיחו שיש להם מספיק כישרון ויכולת כדי להמשיך ולהעפיל מעלה-מעלה. התופים מעולם לא נשמעו טוב כל כך, אף קטע לא היה חלש או מעצבן, ולמרות שהיה מדובר ביצירה הרבה פחות שאפתנית מ"דה לאמב", למשל, היא עבדה נהדר.


Trick Of The Tail - Inner Sleeve Art
טריק...טייל - עטיפה פנימית
חברת 'כריזמה' התאמצה מאוד לקדם את האלבום. גירסה מקוצרת של "ריפלז" (Ripples) יצאה כסינגל בארה"ב, בעוד הקטע "א טריק אוף דה טייל" עצמו יצא כסינגל באנגליה. הלהקה צילמה קטעי וידאו לגיבוי הסינגלים, מעין קליפים פרימיטיוויים, בהם הציגה את התדמית החדשה והעממית שלהם. הקליפים הללו יצאו לראשונה, במהדורה דיגיטלית, במסגרת הדיוידי המקיף "דה וידאו שואו" (The Video Show) בשנת 2004.


באותו זמן נכנסה אנדריאה קולינס להריון, והם עברו לבית קטן באזור המבודד אילינג (Ealing). סיבוב הופעות ענק לארה"ב וקנדה עמד בפתח, והחברים נאלצו להחליט מי יהיה הזמר סוף-סוף. ההכרעה נפלה באופן ספונטני, וקולינס נכנס לנעליו של גבריאל. כששמע הסולן-לשעבר על העניין, הוא היה בהלם: "באותו זמן לא חשבנו שהוא יצליח לעשות את זה. ותמיד תהינו מי ינגן על התופים".


Bill Bruford, Phil Collins 1976
פיל קולינס עם ביל ברופורד לפני סיבוב ההופעות של 1976
במהלך ארוחת צהריים עם ברופורד בביתו של קולינס, סיפר הסולן החדש על מצוקת הלהקה בעניין מתופף פוטנציאלי לסיבוב ההופעות הקרוב. ברופורד לא היסס לרגע, ואמר לו בזעף: "למה אתה לא מבקש ממני, טמבל? אני לא עושה שום דבר אחר כרגע". קולינס הסכים במהירות, אבל לא שכח לציין בראיונות שונים שהוא ימשיך לתופף על הבמה בקטעים האינסטרומנטליים, וכמובן ימשיך להיות המתופף בכל ההקלטות. ברופורד היה מחליף זמני בלבד.


ההופעה הראשונה של ג'נסיס עם קולינס בתפקיד הסולן התקיימה בעיר המילטון, במדינת אונטריו, קנדה. במשך כל ההופעה, כשהקהל ישוב בכסאותיו, עמד ברציפות אחד המעריצים השרופים, לבוש בגלימה וכנפי-עטלף, בדיוק כמו גבריאל. המעבר עבר 'חלק' בקרב הקהל. אפילו גבריאל, שהגיע בחשאי לאחת ההופעות הראשונות באנגליה, הודה שקולינס עושה עבודה טובה, למרות שטען ש"אני הייתי עושה את זה אחרת". קולינס, בניגוד לקודמו, סירב לעטות על גופו תחפושות ותלבושות משונות. אצלו המוסיקה היתה העיקר, לא הביגוד. ג'נסיס הפכה ליצור ידידותי-לסביבה, נגיש ועממי יותר.


Brand-X Unorthodox Behaviour released 1976 recorded 1974
Brand-X
Unorthodox Behaviour
הוקלט: 1974; יצא: 1976
ביולי 76' יצא לאור "התנהגות בלתי-אורתודוקסית" (Unorthodox Behaviour), אלבום הבכורה של ברנד-אקס. הוא זכה לביקורות טובות ומכר 100,000 עותקים ברחבי העולם. אלבום בלתי-ידוע זה הוא כלי הנשק האולטימטיבי בידי אלו הטוענים שקולינס הוא אחד המתופפים הגדולים בעולם הרוק והפיוז'ן. צריך לשמוע בשביל להאמין, וחבל שאלבום זה אינו מופץ בצורה המונית כמו שאר אלבומיו של קולינס.


לרוע המזל, אנדריאה לא אהבה במיוחד את השינוי בקריירה של בעלה: "הוא הפך מאוד אגואיסיטי לפתע, ולא בצורה טובה. התפקיד שלו כזמר גרם לו לברוח ממני והילדים, בגלל שעכשיו היה לו הרבה יותר מה להרוויח. קודם לכן, העיתונות תמיד רדפה אחרי גבריאל. עכשיו כולם רצו כל הזמן את פיל, פיל ופיל". קולינס, וורקוהוליק חסר-עכבות, לא השכיל להשגיח במשבר המתקרב. הוא היה משוכנע שהכל יסתדר מעצמו.


לקראת סוף 76' הסתיים סיבוב ההופעות המצליח שלהם בארה"ב ואירופה. הרביעייה, ללא ברופורד, טסה לכפר קטן בהולנד ושמו הילוורנביק (Hilvarenbeek). הסיבה להגירה אל מחוץ לאנגליה היתה פיננסית גרידא: התחמקות חשבונאית ממס ההכנסה הבריטי. החובות שלהם אמנם חוסלו בנקודה זו, אבל בגלל העובדה שהאלבום החדש הוקלט מחוץ לאנגליה, הם הרוויחו 25 אחוזים יותר ממכירותיו.


Genesis - Wind & Wuthering 1977
Genesis - Wind & Wuthering
1977
החבורה התגוררה בבית קטן, בלי נשים וגירויים חיצוניים. חלק מן החומר כבר היה מוכן. את רוב הקטעים כתב באנקס, המיעוט נכתב בידי ראת'רפורד, וקולינס עזר פה ושם. דיויד הנטצ'ל שוב הפיק, בעזרתם של פייר ג'פרוי-שאטו וניק ברדפורד. האלבום Wind And Wuthering יצא לאור בינואר 77' ומכר קצת פחות מקודמו, "א טריק אוף דה טייל": הוא הגיע למקום השביעי באנגליה ולמקום 26 בארה"ב. שמו של האלבום, אגב, הוא שילוב מוזר בין מסעדה ושמה A House Of Four Winds בה אכל האקט, ובין הרומן המפורסם 'אנקת גבהים' (שבאנגלית נקרא Wuthering Heights). הסינגל Your Own Special Way, בלאדה מעט מסורבלת, הגיע למקום 62 בארה"ב, למעשה ה"להיט" האמריקני הראשון שלהם.


באנקס סיפר בגילוי-לב ש"אם מישהו ישאל אותי מה האלבום האהוב עלי ביותר, זה יהיה זה. הוא ללא ספק האלבום המורכב ביותר שלנו מבחינה מוסיקלית, ויש לו ניחוח מסתורי. אוקיי, זה נכון שאני כתבתי את הרוב ולכן אני גם יותר קשור אליו רגשית, אבל גם אהבתי מאוד את העובדה שהוא לא מכר הרבה עותקים כמו הקודם. אני מניח שאני פשוט סוטה. את Wind And Wuthering צריך לשמוע כמה פעמים בשביל להעריך אותו במלואו".


סטיב האקט מרגיש ההיפך לגמרי כלפי האלבום: "אני לא חושב שהקטעים שם היו הטובים ביותר שלנו. היה קטע ושמו Please Don't Touch שכתבתי, אבל פיל אמר פתאום שהוא לא יכול להסתדר איתו, והוא נפל. אמרתי לעצמי 'לעזאזל, זה אחד הקטעים הטובים ביותר שהיו לנו. לא אכפת לי, אני אשמור אותו לעצמי'. קטע נוסף ושמו Hoping Love Will Last גם הוא לא נכנס, בגלל שהאמנתי שהלהקה לא מסוגלת לבצע אותו כמו שצריך".


גם ראת'פורד החל להרגיש, באיחור רב, את תסמונת כלוב-הזהב שחשו האחרים קודם לכן: גבריאל שניסה להשתחרר מן המסגרת, קולינס שמצא להקה נוספת במקביל, האקט שהלך לעשות אלבום סולו. "הרגשתי שג'נסיס מתחילה לחזור על עצמה. לא חקרנו מספיק אזורים חדשים".


קולינס עצמו מתח ביקורת חריפה על הטקסטים של באנקס: "נתנו לי שיר על מרדף בין חתול לעכבר, ולא ידעתי איך להתחבר לזה בכלל" (השיר All In A Mouse’s Night). עוד זמן קצר יגלה קולינס את היתרונות בכתיבת טקסטים עצמאיים, בלי ללא תלות באנשים אחרים. כך יגרוף את כל התהילה לעצמו.


Genesis 1977 lineup: (L-R) Rutherford, Collins, Banks, Hackett
ג'נסיס של 1977
משמאל: ראת'רפורד, קולינס, באנקס, האקט
למרות שהוא רחוק מלהיות אלבום מושלם, "ווינד אנד וות'רינג" מכיל כמה רגעים חזקים: הקטע הפותח "הרוזן ה-11 של מאר" (Eleventh Earl of Mar), אפוס היסטורי על מלחמות ובגידות, ממשיך את הקו הלוחמני של האלבום הקודם. הקטע שאחריו (One for the Vine) הוא סיפור חכם אודות אדם הבורח מייסורי הדיקטטורה הצבאית והופך בעל-כורחו למפקד רצחני - עיבוד מבריק, ביצוע רגיש ומבנה מושלם. הקטע השישי, "דם על הגגות" (Blood on the Rooftops) נכנס לקטגוריית השירים החברתיים של ג'נסיס. הוא משקף גישה בריטית טיפוסית שתעניין אותנו הישראלים: "בוא נדלג על החדשות, ילד, אני אכין קצת תה; הערבים והיהודים זה יותר מדי בשבילי, הם מבלבלים אותי". אז מה השתנה?


Peter Gabriel - 1st album 1977
אלבום הסולו הראשון של גבריאל
באוקטובר 76' פורסם בעיתונות כי גבריאל נמצא בחזרות לקראת הקלטות אלבום סולו ראשון. ידידיו הוותיקים שמחו לשמוע שחזר לעסוק במוסיקה. בפברואר 1977 יצא האלבום לאור, והגיע למקום 13 באנגליה. בארה"ב הוא הגיע למקום 68 במצעד. גבריאל המשיך להוציא אלבומי סולו עד שנות האלפיים.


הצרות לא נפסקו: בתקופה שלפני ההקלטות, ברופורד החל להרגיז את כולם. הוא הרגיש כמו פועל שכיר בג'נסיס, ולא היה מוכן לקבל את העובדה שאין לו מה לתרום ברמה האמנותית. הוא החל להתפרע בהופעות, למתוח ביקורת על החומרים המוסיקליים ולהרהר בקול רם על עזיבה. אסור לשכוח שברופורד הגיע משורותיהן של להקות מכובדות כמו Yes וקינג קרימזון, שהתייחסו לג'נסיס כאל "האחות הקטנה" שלהן. בסופו של חשבון, הוא הודיע על עזיבתו כשג'נסיס הקליטו בהולנד. קולינס לא לקח את זה קשה מדי, והביא את המתופף צ'סטר תומפסון להחליפו. זמן-מה אחר כך התחרט ברופורד על התנהגותו והסביר ש"עם הזמן פיתחתי גישה צינית כלפי הלהקה, והם היו ממש מתוקים בעיניי על שהסכימו לסבול אותי. אני מעוניין להתנצל באופן רשמי כלפי הבחורים על כך שהייתי כל כך מגעיל איתם!".


Chester Thompson
צ'סטר תומפסון
תומפסון, אמריקני מבולטימור, ניגן בין השאר עם פרנק זאפה, וות'ר רפורט (Weather Report) אותה אהב קולינס במיוחד, ולהקת פוינטר סיסטרז (Pointer Sisters). הוא היה המוסיקאי השחור הראשון שכיכב בהרכב רוק מתקדם בולט. "בסיבוב ההופעות הראשון באנגליה הרגשתי ממש מוזר לנגן עם חבורה של בריטים, ולא הצלחתי להבין אף מילה ממה שנאמר, בגלל המבטא שלהם. מעולם לא הרגשתי כל כך בודד". זאת למרות שקולינס תופף לצידו בחלק מהקטעים, במפגן ראווה מרהיב של וירטואוזיות, עם שתי מערכות תופים מקבילות. עם הזמן הסתגל תומפסון למבטא הבריטי, הליריקה המוזרה והיתרונות הכלכליים שבעבודה עם הרכב פופ רב-תהילה.


הבחירה בתומפסון הבהירה את העובדה שקולינס היה למעשה המנהיג החדש: הוא קבע את סדר היום. אבל אפילו קולינס הכריזמטי לא צפה מראש את עזיבתו של האקט, בקיץ 77'. "אחרי שהוכחנו שאנחנו יכולים לעשות את זה ברביעייה, הכל הפך קל מדי. הופענו לפני 20,000 בני-אדם כל ערב, ושאלתי את עצמי מה אני רוצה. מצאתי את עצמי כותב המון חומרים חדשים, אבל הלהקה קיבלה פחות ופחות מהחומר הזה. בוא נודה על האמת: רוב החומר שהוקלט היה של באנקס. הבנתי שג'נסיס היא לא סיכום הקריירה שלי", הצהיר הגיטריסט המלנכולי.


Anthony Phillips - The Geese & The Ghost 1977
Anthony Phillips - The Geese & The Ghost
אנתוני פיליפס - האווזים ורוח הרפאים
1977
שנת 1977 היתה גם תאריך יציאתו לאור של "האווזים ורוח הרפאים" (The Geese And The Ghost), אלבום הסולו הראשון של אנתוני פיליפס, חבר ג'נסיס לשעבר. כזכור, נטש פיליפס את ספינת ג'נסיס בעקבות פחד-במה אמיתי, שגרם לו מצוקות קשות. לאחר כמה שנות לימוד סבלניות, הוכיח פיליפס כי יש לו מה להציע לעולם: האלבום כלל חומרים מגוונים משנים רבות. מייקל ראת'רפורד, ידידו הטוב של פיליפס מימי בית הספר, עזר בהפקה המוסיקלית, בכתיבה ובנגינה. גם פיל קולינס תרם את קולו הענוג.


הצליל של "האווזים" דומה לחומר האקוסטי והשקט של ג'נסיס מאותה התקופה, ולמרות שדי קשה להשיגו בחנויות, מעריצי ג'נסיס נוטים לחבב מאוד את האלבום המעניין הזה. שאר החומרים של פיליפס דומים לאלבום ראשון זה. פיליפס הגדיר חלק ניכר מעבודתו כ"מוסיקת ספריות" (Library Music) - רחוק מאוד מעולם הרוק המתקדם, הפופ הפומפוזי ורוק האצטדיונים של ג'נסיס ועמיתותיה למקצוע.


Genesis - Spot The Pigeon EP (1977)
Genesis - Spot The Pigeon EP 1977
במאי 77' הוציאה חברת כריזמה את "ספוט דה פיג'ן" (Spot The Pigeon), אלבום EP קצר ובו שלושה קטעים שלא הצליחו להיכנס, בגלל מגבלות-זמן בעיקר, לאלבום Wind And Wuthering. באנקס סיפר שמדובר בשלושה קטעים פשוטים-יחסית: פיג'נס (Pigeons), מ'ץ אוף דה דיי (Match of the Day), אינסייד אנד אאוט (Inside and Out). הויניל הפך לפריט אספנים. מיד אחר כך יצאה הלהקה לסיבוב הופעות גדול נוסף.


על המחסור בתיאטרליות של גבריאל פיצה מופע תאורה גרנדיוזי ומשוכלל, שסחט ביקורות מעולות. צילומים מסיבוב ההופעות הזה מלמדים על שינוי מהותי במוסיקה של ג'נסיס: לא עוד הופעות אינטימיות לקהל של כמה מאות אנשים -- אלא שואו אולטימטיבי שנועד לשלהב קהל של אלפים רבים, באולמות ספורט ובאצטדיונים הגדולים ביותר. ג'נסיס השתנתה ללא היכר. היא לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה בתחילת שנות השבעים. אף אחד לא הביט אחורה בערגה.


Genesis Seconds Out
Genesis - Seconds Out
אלבום הופעה חיה היה בתכנון. ביוני נסע דיויד הנטצ'ל לפריז, כדי להקליט את חמשת ההופעות של הלהקה באולם "פאליי דה ספורט" היוקרתי. רוב החומר נלקח מן ההופעה הרביעית בסידרה זו ומצא את דרכו לאלבום שקיבל את השם "סקנדס אאוט" (Seconds Out).


באותה תקופה החלו מעריצים רבים להפיץ בוטלגים אין-ספור של הלהקה בהופעותיה. אחד המפורסמים שבהם נקרא ארלז קורט (Earls Court), ומתעד הופעה מצוינת שלהם באולם גדול בעל שם זהה, בעיר לונדון. ג'נסיס הפגינה גישה ליברלית כלפי בוטלגים ויוצריהם. באנקס אמר בראיון רדיו ש"למען האמת, אני לא מכיר מישהו שקונה בוטלג מקום לקנות את החומר הסטנדרטי. זו בדרך כלל תוספת לאספנים שרוצים עוד דברים. אין לנו בעיה עם זה".


Steve Hackett 1977
סטיב האקט 1977
החבר'ה חזרו לאנגליה ביוני 77' ונכנסו לאולפן כדי לעבוד על המיקסים לאלבום ההופעה הכפול. לפתע צלצל האקט לאולפן ושאל את ראת'רפורד, 'הפוליטיקאי של הלהקה', כהגדרתו: "אתה מוכן בבקשה להודיע לכולם שעזבתי?". הוא לא רצה לפגוש אותם באופן אישי, כי פחד שינסו לשכנע אותו להישאר, כמו ששיכנעו את גבריאל בעבר. באותו היום נתקל בו קולינס במקרה ברחוב. האקט לא התבלבל ואמר לו: "אני לא אגיע היום לעבודה. מייק כבר יודע על זה". קולינס הביט בו בתדהמה, אבל לא ניסה לשכנע אותו להתחרט.


קולינס, הסולן האנרגטי והאופטימי, האמין שעזיבתו של האקט היתה מהלך מוזר ובלתי-הגיוני: "הוא היה יכול להישאר איתנו ולעשות כמה אלבומי סולו שרק רצה. הוא כאילו ביקש לקבל 10 דקות מכל 40 דקות שהקלטנו, בגלל שהיינו ארבעה. זה נראה לי מצחיק". תומפסון העיד ש"סטיב היה טיפוס שתקן, ואף פעם לא אמר מה שהוא חשב. להקה צריכה להיות כמו משפחה. אם מישהו לא פותח את הפה, עלולים להיווצר מתחים". העובדה שג'נסיס הפכה להיות משפחה חלופית, תכה בחיי המשפחה האמיתיים של קולינס ממש עוד מעט.


Steve Hackett Spectral Mornings 1979
Steve Hackett
Spectral Mornings - 1979
סטיב האקט - ספקטרל מורנינגז
Steve Hackett Defector 1980
Steve Hackett
Defector - 1980
סטיב האקט - דיפקטור
סטיב האקט פתח בקריירת סולו שאפתנית ומפוארת, הרחק מהזרם המרכזי ומצעדי המכירות, שהקיפה כמעט עשרים אלבומים שונים. הוא שיתף פעולה עם מגוון רחב של מוסיקאים, תזמורות ואמנים. בשנות התשעים, לאחר סכסוך משפטי עקוב-מדם עם חברות התקליטים השונות שניהלו אותו, החליט לפתוח את 'קאמינו', לייבל עצמאי משלו (Camino Records) שדרכו יפיץ את עבודותיו ואת עבודותיהם של אמנים דומים. במקביל לא פסק מלהיאבק כדי להשיג את הזכויות המשפטיות והשליטה האמנותית על אלבומיו משנות השבעים והשמונים. הוא לא הביט אחורה לרגע, וידע לשנות כיוונים ללא הרף. הוא ידע להפיק מחווה ראויה לג'נסיס בשנת 1996 (Genesis Revisited), וגם איחד כמה קולגות מן העבר להופעה מיוחד בטוקיו (Tokyo Tapes). בין האלבומים הבולטים שלו אפשר לציין את Spectral Mornings, Defector, Bay Of Kings ו-Darktown משנת 99'.


Steve Hackett 90s
Steve Hackett
עזיבתו של האקט, יש לומר את האמת, פגעה בצליל המיוחד של ג'נסיס. ראת'רפורד לא היה מעולם גיטריסט בעל שיעור קומה, והיעדרו של וירטואוז על הגיטרה שינה את ג'נסיס לתמיד. חסרונו של האקט היווה את אחת הסיבות לעובדה שג'נסיס החלה להתרחק מרוקנרול בכלל (ורוק מתקדם בפרט) אל כיוון הפופ, בו הגיטרה פחות דומיננטית. סטיב האקט נהנה עד היום מהערכה מקצועית רבה בקהילת הגיטרסיטים הבינלאומית. תחומי ההתעניינות הרחבים שלו, החיבה שלו למוסיקה קלאסית אקוסטית והטעם המעודן שלו הפכו אותו לאמן בעל מוניטין בלתי מעורער - אך מחוץ לזרם המרכזי.


באוקטובר 77', כשהאלבום הכפול החדש (Seconds Out) הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי, השלישיה טסה שוב לאותו כפר קטן בהולנד, כדי לעבוד על אלבום חדש שבו ביצע ראת'רפורד את תפקידי הגיטרה. ג'נסיס הלכה והתכווצה, אבל הביטחון העצמי של חבריה הלך והתעצם. בדיוק באותו זמן הכתיר אותם מגזין המוסיקה הנחשב מלודי מייקר כלהקת השנה. אחריהם, במקומות הבאים, הופיעו שמות כמו 'יס', 'לד זפלין', 'אמרסון לייק אנד פאלמר' ו'סקס פיסטולס'. למרות העומס באולפן, הם טסו חזרה ללונדון כדי לקבל את הפרס.


זה היה אולי האלבום הלא-פרוגרסיבי הראשון של ג'נסיס, אולי אפילו רגרסיבי במובנים רבים. הכיוון הרוקי הפך לאט-לאט לכיוון פופי, חלק מהלחנים והמילים היו ממש נוטפי-דבש, ולמרות ההפקה המושלמת, קשה לומר שזה היה הישג אמנותי חסר-תקדים. מצד שני, האלבום היה עקבי, ישיר ו'נורמלי' יותר מקודמיו.


Genesis - And Then There Were Three
Genesis - And Then There Were Three
ואז נותרו שלושה...בשנת 1978
שמו של האלבום (And Then There Were Three), שיקף היטב את התחושה של המוסיקאים: נטישה הדרגתית, חישול קבוצתי. עם זאת, בקרב השלושה שררה תמימות-דעים באשר לבינוניות המוסיקלית. קולינס העיר בזעף ש"אני לא מבין את האלבום הזה בכלל". באנקס הודה ש"אין לו את הקסם של האלבומים הקודמים, והוא פחות הרפתקני". ראת'רפורד גילה ש"החלטנו לעשות את השירים יותר קצרים הפעם". המטרה היתה שקופה: מצעדי המכירות.


בהאזנה עמוקה יותר, אפשר לקלוט שההתפוררות ההדרגתית של ג'נסיס מתבטאת היטב בצורת העבודה על הקטעים. ראת'פורד לא חשש לומר ש"השירים הקבוצתיים לא היו שירים קבוצתיים, בגלל שהם לא נולדו מתוך אלתורים. בכל אחד היה קצת פיל, קצת טוני וקצת אני". הסינגל הקיצבי "פולו יו, פולו מי" (Follow You, Follow Me) עשה ללהקה את העבודה ברמה המסחרית, והגיע, בפעם הראשונה בתולדות ג'נסיס, לעשירייה המובילה של המצעד הבריטי (מקום 7). השיר נשאר במצעדים במשך 13 שבועות רצופים. לראשונה הצליחה ג'נסיס "לעשות את זה" גם בארה"ב: הסינגל הגיע שם למקום ה-23 בטבלת ה'בילבורד'. האלבום עצמו יצא באפריל 78' ונמכר מצויין, בעיקר בזכות הסינגל: באנגליה הגיע אמנם "רק" למקום השלישי, אבל בארה"ב העפיל למקום 14, הישג חסר-תקדים עבורם.


באנקס אמר על הסינגל הפופולרי, שעדיין מושמע ברדיו של ימינו: "אולי הוא היה יותר מדי בנאלי, אבל התרגלתי לזה. אני חושב שקל לנו יותר לכתוב סיפורים ארוכים מאשר שירי אהבה פשוטים". באנקס צריך היה לדבר בשם עצמו: קולינס ללא ספק מעדיף סיפורים קצרים על פני אפוסים רחבי-יריעה.


Daryl Stuermer
דריל סטורמר
Daryl Stuermer
כדי לצאת לדרך, היה צריך למצוא גיטריסט להופעות. ושוב הפנו הג'נסיסאים את פניהם אל עבר ארה"ב. והפעם נמצא בחור משופם בשם דריל סטורמר, יליד 52' באזור מילווקי, ויסקונסין. ג'נסיס נזקקו לגיטריסט שידע לנגן גם באס. היה זה דיק פרייז'ר שאיתר אותו בלוס אנג'לס. סטורמר מעולם לא שמע אלבום של ג'נסיס או צפה בהם בהופעה, ותהה בינו לבין עצמו אם הוא בכלל יתאים להם. לאחר מספר חזרות, החל להתלהב מהחומרים המוסיקליים, ועם הזמן נקלט בהרכב.


המכונה של ג'נסיס המשיכה לעבוד בקצב רצחני, ללא הפסקה: שנת 78' סחטה את המיץ מן החברים בשלושה סיבובי הופעות אמריקניים ארוכים. באחת ההופעות בניו-יורק עלה גבריאל לבמה ושר עם קולינס את ההדרן. כשסיימו לחרוש את אמריקה, קיימו סיבוב אירופאי קצר, ששיאו היה פסטיבל נבוורת' (Knebworth) מול מאה אלף (!) צופים בערב אחד. כמו כן הצליחו להגיע גם ליפן. קהל היעד של ג'נסיס הלך והתרחב בהדרגה. "אין שום ספק", כתב אז הסופר והאמן פיט פריים, "שחלק או כל חברי ג'נסיס ימותו מתשישות עד סוף 1978".


Genesis 1978-1990s linup
שלישיית ג'נסיס - ההרכב היציב ביותר
הם לא מתו מתשישות. אפילו לא קרוב לזה. אבל משהו כן קרה - כי אי אפשר בלי משבר שנתי כלשהו. והפעם המשבר היה הקשה מכולם. אף מוסיקאי לא עזב, אף אלבום לא נכשל, אף אחד לא נפצע: זו היתה אנדריאה, אשתו של קולינס, שהחליטה לשבור את הכלים. זה קרה בתחילת 79', והלהקה כמעט התפרקה.


עוד בספטמבר 76', ביום שבו יצאה אנדריאה קולינס מבית החולים לאחר הלידה, היא חשה שבעלה איננו מה שהיה. "ביום שיצאתי מבית החולים, הוא כבר היה על המטוס. לא ראיתי אותו במשך שבועות רבים. זה נמשך כך במשך שלוש שנים תמימות". קולינס ניסה להסביר לה שג'נסיס חייבת לעבוד קשה כדי לפרוץ את הדרך בארה"ב. "אמרתי לו שהנישואים שלנו לא יחזיקו מעמד. הגישה הכללית שלו היתה 'תפסיקי להתלונן'. הוא פשוט לא התעניין בבעיות שלי".


השיפור הניכר במצב הכלכלי של משפחת קולינס רק החריף את המצב. באביב 78' רכשו בית מפואר עם שבעה חדרים במאה אלף פאונד, כולל בריכת-שחייה ומגרש טניס, בכפר הציורי שאלפורד, באיזור סארי. לכאורה שיפור באיכות החיים, אבל למעשה התדרדרות פסיכולוגית. אנדריאה הסבירה ש"ההבדל בינינו לבין שאר הזוגות בלהקה הוא שלשאר לא היו ילדים, ולכן הנשים יכלו להצטרף לסיבובי ההופעות. אני הייתי תקועה לבדי באמצע שומקום, עם שני ילדים לטפל בהם. הייתי מבודדת מהמשפחה שלי, במקום מרוחק בכפר נידח".


התוצאה לא איחרה לבוא: אנדריאה הבודדה והמתוסכלת בגדה בבעלה עם מעצב-פנים שהגיע לבצע עבודות בביתה. זה היה רומן קצרצר, גופני בעיקר, אבל הוא שבר את היחסים לרסיסים. האגו הגברי של קולינס נפגע קשות, והוא סירב להבין כיצד אשתו היקרה לא מקריבה את חייה למענו, "האמן הדגול". בתגובה, פגש קולינס עצמו אישה אחרת במהלך סיבוב הופעות אמריקני. השניים ניסו להציל את הנישואים, אבל הנסיונות היו לשווא. הסכם הגירושין נחתם במהלך 1981, לאחר סיבוכים משפטיים שנמשכו שנתיים. עד היום מתקשה קולינס להבין את אשמתו בסיפור, למרות שעבר שלושה סיפורי גירושין בעלי מאפיינים דומים.


עוד קודם, מיד לאחר ההודעה הראשונית של אנדריאה, ביקש קולינס משאר החברים לעשות הפסקה כללית לצרכי שיקום והצלה. באנקס וראת'רפורד ניצלו את הזמן כדי להקליט אלבומי סולו; האלבום של באנקס, "א קיוריוס פילינג" (A Curious Feeling), יצא בסוף 79' ולא זכה להצלחה מסחרית; ראת'רפורד הסתייע בידידו הוותיק אנתוני פיליפס בשביל להשלים את "סמולקריפ'ס דיי" (Smallcreep’s Day), אלבום שיצא רק בפברואר 80'. שניהם לא היו אמיצים מספיק כדי לחשוף את קולם בפומבי. באנקס החל לעשות פסקולים לסרטים שונים, ביניהם "הצעקה" (The Shout) של אלן בייטס, כמו גם "הגברת המרושעת" (The Wicked Lady) ו"קוויקסילבר" (Quicksilver) בעתיד.


קולינס חזר לביתו והרגיש כמו זר. אז נאלץ לטוס שוב. במהלך ההופעות ביפן הוא היה שיכור וזועף. כשחזר, ביקשה ממנו אנדריאה לטוס לואנקובר (קנדה), כדי שתוכל לבלות זמן עם אימה. קולינס בילה שם חודשיים וחיפש בית חדש. אחרי חודשיים שוב חזר לאנגליה חסר-מנוחה, השתתף באלבום נוסף של בראנד-אקס והופיע קצת. יחסיו עם אנדריאה לא השתפרו. הוא החל להפנים את העובדה שנישואיו מתמוטטים.


קולינס געש מבפנים, והחל לכתוב חומרים חדשים בעצמו, זועמים וישירים. השלושה נפגשו בביתו במשך שישה שבועות והפכו את חדר-השינה של קולינס לחדר-חזרות (תרתי-משמע, אם מתייחסים לטקסטים האינטימיים שלו כחומר "מחדר המיטות"), לקראת האלבום "דיוק" (Duke). קולינס הציע לבאנקס ולראת'רפורד שלושה שירים, והם דחו אותם. קולינס שמר אותם לאלבום הסולו הראשון שלו. השירים שכן התקבלו היו מוצלחים, והכתיבה המשותפת זרמה בקלות.


ההקלטות התקיימו שוב מחוץ לאנגליה (שוב, מסיבות פיננסיות של מס הכנסה), והפעם בשוודיה, בבניין ששימש בעבר את להקת אבבא (Abba) האגדית. קולינס הוכיח שוב שיש לו את 'הכישרון המסחרי', והשיר "אי-הבנה" (Misunderstanding), פרי עטו, יצא כסינגל בארה"ב והפך ללהיט רומנטי. ביוני הוא הגיע למקום ה-14 במצעד הבילבורד.


Genesis - Duke 1980
Genesis - Duke 1980
האלבום "דיוק" (Duke) יצא לאור במרץ 80'. קצת לפני שיצא לשוק, שלחו שלושת חברי גרעין ג'נסיס קלטות עם החומר לתומפסון (המתופף, זוכרים?) וסטורמר (הגיטריסט, כן?). "דיוק" הגיע למקום ה-1 באנגליה, הישג חסר תקדים לג'נסיס, ולמקום ה-11 בארה"ב.

בזכות הצליל הפשוט שלו, הצליח לחדור לקהלים חדשים לגמרי. הסינגל 'מיסאנדרסטנדינג' (אי-הבנה) הושמע היטב ברדיו, והפך ללהיט ענק, בין השאר, בגרמניה. באנקס טוען כיום שזהו האלבום האהוב עליו ביותר, ובתוכו נמצא גם הקטע האהוב עליו ביותר, "דאצ'ס" (Duchess) - הדוכסית, סיפור אלגורי על הצלחה מסחרית בתעשיית המוזיקה.


מכיוון שסיבוב ההופעות הקודם שלהם הזניח כמעט לגמרי את הקהל הבריטי, הם החליטו לפתוח בסיבוב הופעות בריטי מקיף, ב-40 אולמות שונים וקטנים יחסית. הביקוש היה עצום אך האולמות לא היו גדולים מספיק, ומעריצים מקומיים רבים נותרו בלי כרטיסים. ג'נסיס פיצתה את הבריטים בתוספת של כמה הופעות בלונדון, אך נאלצה מהר מאוד לטוס מעבר לים.


סיבוב ההופעות האמריקני התחזק בזכות ידי סינגל מצליח נוסף, "נו ריפליי אט אול" (No Reply At All), שהגיע למקום ה-29 בארה"ב. למרות שהופיעו מול אולמות מפוצצים, לא כל הביקורות פינקו אותם. רוברט הילברן כתב בעיתון 'לוס אנג'לס טיימס': "ג'נסיס פועלים כיום בתוך תבנית שמרנית מאוד, שאיננה שייכת לפסגות של הרוק המתקדם, אבל גם איננה רלוונטית ו'נושכת' כמו בסביבת ה"ניו-ווייב" (New-Wave) הנוכחי". אבל עם הצלחה מסחרית קשה להתווכח, וכשהקופות רועמות -- רוב המבקרים מעדיפים לשתוק.


באותה שנה (1980) מצא לעצמו קולינס שותפה חדשה לחיים: ג'יל טוולמן, בוהמיינית עשירה מלוס אנג'לס, אותה פגש במהלך סיבוב ההופעות של ג'נסיס. השניים הסתדרו מצויין ביחד במשך 14 השנים הקרובות עד הגירושין הבאים של קולינס. בניגוד לאנדריאה, ג'יל הצעירה והתוססת הכירה היטב את תעשיית הבידור ואת כלליה הבלתי-כתובים, ושימשה כ"עזר כנגדו" של בעלה. היא עזרה לו לנהל את הקריירה העצמאית שלו, ליוותה אותו לכל מקום והסתדרה היטב עם כל ה"מי ומי" של עולם המוסיקה, בלי תסביך נחיתות ו(עדיין) בלי ילדים שיקשו עליה את החיים. בשביל קולינס, זה היה סידור מושלם לקריירה סוערת.


Phil Collins - Face Value
פיל קולינס - פייס ווליו
Phil Collins - Face Value
לאחר מבצע כיבוש ארה"ב, חזרו הלוחמים התשושים לאנגליה, כדי לנוח מעמלם. ראת'רפורד ובאנקס ניצלו את הזמן כדי לנשום קצת, אבל לקולינס היו קוצים בישבן; הוא החל לעבוד על אלבום הסולו שלו בביתו, והקליט לבדו טיוטות אל תוך טייפ ביתי בעל שמונה ערוצים. קולינס מעולם לא ידע לכתוב או לקרוא תווים, וכל המוסיקה שהקליט לא עברה דרך פילטרים רבים מדי. לכן חילחלו נישואיו המרוסקים אל הכתיבה הנרגשת, בלי שום מעצורים.

בסופו של דבר שינה "פייס ווליו" (Face Value), אלבום הבכורה של קולינס, את חייה של ג'נסיס מן הקצה אל הקצה. התקליט, אסופה של 'שירי-גירושין' סוחטי דמעות, מכר מליונים. עכשיו קולינס היה גדול מג'נסיס. תוך שנים ספורות הפכה ג'נסיס ל"פיל קולינס ועוד שניים, נו, איך קוראים להם". מצב זה לא השתנה עד היום: קולינס נותר סופר-סטאר, בעוד שני עמיתיו יכולים ללכת ברחוב ראשי בניו-יורק בלי יותר מדי הפרעות - מלבד העובדה שטוני באנקס דומה במקצת לטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1997-2007.


Genesis Abacab 1981-1982
ג'נסיס 81-82 בתקופת אבאקאב:
קולינס ועוד שני אלמונים
הרווחה הכלכלית המתמשכת איפשרה לקולינס-ראת'רפורד-באנקס לבנות לעצמם אולפן פרטי אותו כינו "החווה" (The Farm) באזור סארי באנגליה. באולפן זה הקליטו את האלבום הבא, "אבאקאב" (Abacab), כשהם לוקחים את הזמן ומתירים לעצמם להנות מן החופש הטכני. המפיק הוותיק דיויד הנטצ'ל פוטר, ובמקומו הביא קולינס את המפיק היו פדג'אם, שעבד איתו על אלבום הסולו. הכיוון האמנותי של Abacab היה "לא להישמע כמו ג'נסיס של פעם". אפילו שם האלבום נבחר לגמרי ברוח-שטות: הם חילקו את השיר הראשון לשלושה חלקים שונים (A, B ו-C), ובסופו של דבר ראו שרשמו ABACAB על הדף.


עוד באלבום "דיוק" (Duke) הם חצו את הקווים לכיוון פופ ההמונים, הרומנטיקה היומיומית ותרבות הלהיטים האמריקנית. ג'נסיס של הפרוג-רוק התאיידה, האפוסים התפוגגו, הטקסטים החלומיים הפכו לאבק. שנות השמונים נתנו את אותותיהם על דור הרוקרים המבוגר. הם ניסו נואשות להישמע אחרת. וקולינס לא פחד לומר את זה בקול גדול.


Phil Collins - The Lady Lies
פיל קולינס בהופעה חיה
שנות השמונים
הסולן המקריח הכריז בראיון למגזין "סאונדס" (Sounds): "אני לא מצפה מאף אחד שאהב אותנו בשנת 1972 לאהוב אותנו עכשיו". בראיון נוסף לעיתון 'ניו-יורק פוסט' הודיע: "הרגשתי שאנשים מסווגים את ג'נסיס כמשהו נפוח, ורציתי לנער אותם ולהגיד 'תקשיבו, אנחנו לא מה שהיינו בשנות השבעים'". את משנתו המשיך לפתח בראיון למלודי מייקר: "אנחנו לא כמו כל הלהקות האלה עם הסינתיסייזרים והאורות...פגשתי לאחרונה את דיויד גילמור, והוא היה בדיוק האדם שקיוויתי שלא יהיה...אני אוהב את ג'ון אנדרסון כבן-אדם, אבל אני לחלוטין שונא את המוסיקה של 'יס'. מבחינתי זה עלבון כפול, כשמשווים אותי לחומרים שאני לא יכול לסבול".


די מדהים לקרוא את הדברים האלה, כשידוע שקולינס היה מעריץ נלהב של 'יס' בשנות השבעים המוקדמות. בנסיונו להתנתק מן התדמית הישנה של ג'נסיס כדינוזאור פרוגרסיבי, קולינס לא היסס לקרוע את הקשרים עם גיבורי נעוריו. זה היה צעד 'קולינסי' טיפוסי: אמיץ, אך לא לגמרי סימפטי או חכם. תשוקתו להצליח, להתפרסם, למכור עוד ועוד, גרמה לו להתכחש אל עברו כמוסיקאי וכמאזין.


באנקס לא התבייש לומר ש"מצחיק לחשוב על זה, אבל זרם הפאנק-רוק (Punk-Rock) דווקא עזר לנו מאוד, בגלל שלהקות רבות לא שרדו, והיתה לנו פחות תחרות בשדה שלנו. אני תמיד חשבתי שאנחנו היינו טובים יותר. המצב רק אישר את זה. היתה לנו טכניקה ומורכבות, אבל הבסיס של השירים שלנו היה תמיד מלודיה וצליל".


Genesis Abacab 1981
Genesis - Abacab 1981
כאמור, באותו זמן שבו הפך קולינס בהדרגה לגרוש-בפוטנציה, השלישיה עבדה על האלבום. במשך 14 שבועות הם התענגו על תנאים משופרים, פרטיות ואינטימיות באולפן הנוצץ שלהם. לאף אחד לא היה ממש ספק שזה יקרה, אבל זה קרה: "אבאקאב" (Abacab) הפך ללהיט היסטרי כשיצא לאור בספטמבר 81'. אפילו יחידת כלי הנשיפה של "אדמה רוח ואש" (Earth Wind & Fire) ששולבה באלבום הצליחה מעבר למשוער.


דריל סטורמר טוען ש"ברגע שג'נסיס התחילה להנפיק להיטים, המעריצים הוותיקים לא אהבו את זה. הם ממש עיקמו את האף כשפיל הכריז על שירים כמו "פולו יו, פולו מי". אני חשבתי אז לעצמי 'אנשים, תיפתחו קצת! רק בגלל שזה נמכר טוב, זה לא אומר שזה שיר רע'. ג'נסיס מצאה קהל חדש באמריקה אחרי כמה סינגלים מצליחים. אני חושב שהמוסיקה שלהם היא יותר פופית היום. הם לא אמרו לעצמם 'אנחנו נכתוב אלבום פופ', זו התקדמות טבעית. כשאתה שומע שיר כמו 'דודו' (Dodo), למשל, זה נשמע כמו הצליל הישן של ג'נסיס, אבל עם מקצב מודרני. אני חושב שהשילוב בין ישן וחדש הופך ליותר פופולרי. ועדיין המעריצים הוותיקים שמחים".


ג'נסיס הקליטה מספיק חומר בשביל אלבום כפול, אבל הוחלט ש"אבאקאב" לא יהיה כזה. החומר שנותר בחוץ מצא את דרכו במאי 82' לאלבום EP שקיבל את הכינוי 3X3. הוא כלל גירסה ארוכה יותר (15 דקות!) של השיר "אבאקאב" ושירים נוספים כמו "מי אנד ורג'יל" (Me And Virgil), "יו מייט ריקול" (You Might Recall), "סאבמרין" (Submarine), "פייפרלייט" (Paperlate) ו"נאמינאנו" (Naminanu).


בסוף ספטמבר 81' יצאה ג'נסיס, כמנהגה בקודש, לסיבוב הופעות אימתני נוסף. בתחילת 82', בהשראת ההצלחה המסחרית המדהימה של קולינס, ניסה באנקס את מזלו באלבום סולו שני, שנקרא "דה פיוג'יטיב" (The Fugitive), והפעם לא חשש לשיר בקולו. לבאנקס לא היה את הכישרון של קולינס בתחום הלהיטים, והאלבום לא מכר היטב; מצב זה לא ישתנה, כנראה, לעולם. גורל דומה ציפה לאלבום הסולו השני של ראת'רפורד, אקטינג וורי סטריינג' (Acting Very Strange), שבו חשף גם הוא הגיטריסט/בסיסט הגמלוני את קולו לעולם לראשונה. העולם לא התרשם.


קולינס פרץ עם אלבום מצליח שני "הלו, איי מאסט בי גואינג" (Hello, I Must Be Going) והחל להופיע ללא הרף. מעריציה המודאגים של ג'נסיס חששו שהסולן השחצן יגרום ללהקה לסיים את דרכה. קולינס, בדרכו הבוטה, הסביר לעולם בראיון: "הדבר החשוב ביותר עבורי הוא קריירת הסולו שלי. זה לא פוגע ברגשותיי כלפי ג'נסיס, אבל זה כן ממקם אותם בזווית אחרת. אני עושה יותר כסף לבדי מאשר עם ג'נסיס, אז השורה התחתונה היא שאין שום סיבה בעולם בשבילי להיות בג'נסיס, מלבד העובדה שאני נהנה מזה".


Genesis Three Sides Live 1982
Genesis - Three Sides Live 1982
אבל ג'נסיס לא נעלמה מן השוק. להיפך. באוגוסט 82' יצא "ת'רי סיידס לייב" (Three Sides Live), אלבום כפול מהופעות חיות וחומר שלא נכנס לאלבום הקודם. במהדורה הבריטית של האלבום נכללו קטעים מהופעות משנות השבעים, להנאת המעריצים המתמידים. מיד יצאה ג'נסיס לסיבוב הופעות ענקי נוסף כדי לסייע במכירת האלבום. בלונדון הם הפתיעו את המעריצים בהופעה אינטימית במועדון ה"מארקי" (Marquee) הישן והטוב, בו עבד קולינס בעבר כמסדר-כיסאות ושוטף רצפות. מלודי מייקר דיווח ש"הקהל היה המום מהעובדה שהוא יכול להביט מקרוב בדמויות שהפכו כל כך רחוקות". ג'נסיס, שהורגלה לאצטדיונים ואולמות ספורט מהדהדים, הזכירה לעצמה, ולו לרגע קט, איך זה להסתכל לקהל בלבן של העיניים.


בזמן שקולינס, ראת'רפורד ובאנקס ראו את חשבונות הבנק שלהם מתנפחים כמו הגירעון הלאומי של ארה''ב, הפסיד פיטר גבריאל הון תועפות בעקבון הכשלון המסחרי של פסטיבל וומאד (WOMAD) הראשון בהפקתו, בשנת 1982. כדי לעזור לפיטר להחזיר את חובותיו, אירגנה ג'נסיס ב-2 באוקטובר הופעה חד-פעמית בכיכובו, מול קהל של 60,000 מעריצים מכל העולם. המעריצים הגיעו במיוחד למקום ושמו "מילטון קיינס קונצרט בול" (Milton Keynes Concert Bowl), הממוקם במרחק שעה נסיעה מן העיר לונדון, לכיוון צפון-מערב. עד אז הספיק גבריאל להקליט ארבעה אלבומי-סולו, אבל הלהיט הגדול (Sledgehammer משנת 86') טרם הגיע. בשביל זה יש חברים: הג'נסיסאים הסכימו לסייע לו ולהוציא אותו מן הבוץ הפיננסי הזמני.


Genesis Reunion Concert 1982 Milton Keynes Concert Bowl
מופע האיחוד החד-פעמי של ג'נסיס
מילטון קיינס קונצרט בול 1982
ההופעה ב'מילטון קיינס' התקיימה תחת גשם מעצבן, שהפך את האדמה לבוצית ומגעילה. ארון מתים הופיע על הבמה, ומתוכו זינק גבריאל, לבוש בדמות "ראל" (Rael) מתוך האלבום "דה לאמב" (The Lamb). סטיב האקט הגיע באיחור רב, בטיסה מדרום אמריקה. האקט הספיק להשתתף רק בשני ההדרנים ('איי נואו ווט איי לייק', ו-'דה נייף'). החבורה נהנתה מאוד, למרות שרובם התקשו לבצע בשלמות את החומר הישן, שאת רובו כבר שכחו לגמרי.


הופעת האיחוד ההיסטורית של מילטון קיינס נמשכה כשעה ו-50 דקות, כללה ביצוע מלא של סאפר'ס רדי, והסתיימה בגרסה מקוצרת של 'דה נייף'. גבריאל ביצע שם את הלהיט שלו 'סולסברי היל' (Solsbury Hill), ומלבד קטע אחד חדש של ג'נסיס מתקופת קולינס, כל חומרי ג'נסיס שבוצעו בהופעה ההיא היו לקוחים מתקופת גבריאל.


ההופעה של 'מילטון קיינס' יצאה לאור כבוטלג תחת השם 'גאבאקבריאל' (Gabacabriel). מגזין המוסיקה מלודי מייקר כינה את ההופעה "אירוע הרוק של השנה". כמחוות-תגובה, התארחו גבריאל וראת'רפורד באחת מהופעותיו של סטיב האקט, בינואר 83' בגילדפורד, אנגליה. זו היתה הפעם האחרונה שבה כל חמשת חברי ג'נסיס הופיעו על במה אחת.


הנוסטלגיה היתה חביבה, אבל השלישיה שבה לעבודה. במרץ 83' החלו להקליט את אלבומם הבא, שזכה לשם המפתיע "ג'נסיס". הכיוון המוסיקלי היה המשך ישיר לחומר של אבאקאב. העבודה היתה קבוצתית, מאולתרת וספונטנית. פיו של קולינס המשיך להפיק מרגליות בראיונות שונים. 'רולינג סטון' שמעו אותו מצהיר: "אי אפשר לבלבל אנשים אם אתה רוצה למכור תקליטים. ג'נסיס התחילו להצליח רק כאשר הטקסטים הפכו פחות 'סיפוריים'. ההבדל המרכזי ביני ובין פיט, טוני ומייק הוא שמבחינת המילים, הם די דפוקים רגשית. הם הלכו לפנימייה רוב חייהם, וראו את המשפחה שלהם רק בחגים. ואני הלכתי לבית ספר רגיל, וראיתי את המשפחה שלי כל יום".


Genesis 1983
Genesis - Genesis 1983
האלבום החדש, שמבחינת חובבי פופ רבים הוא האלבום הראשון של ג'נסיס מאז ומעולם, זכה לחיזוק בעזרת הסינגל המונומנטלי "מאמא" (Mama), שיצא באוגוסט 83'. צד ב' של הסינגל הציג שיר מוצלח נוסף, It’s Gonna Get Better. האלבום עצמו יצא באוקטובר 1983, וכלל תערובת לא-מאוזנת של שירים טובים, סבירים ומשעממים. קולינס שמר את החומר הטוב שלו לאלבומי הסולו שלו, והתנהגותו זכתה לחיקוי בקרב שני חבריו. השלושה, מסתבר, החביאו את הרעיונות המוצלחים שלהם מג'נסיס. הציניקנים יוכלו לומר שג'נסיס הפכה לחלטורה רווחית עבור הטריו.


Genesis Live Mama Tour 1983
סיבוב ההופעות 'מאמא' של 1983
שוב הם יצאו לדרך: סיבוב הופעות מסיבי בארה"ב החל בנובמבר, הקיף ערים רבות, הופסק בחג המולד והתחדש שוב בתחילת ינואר. האמריקנים קיבלו מנות גדושות של ג'נסיס ללא הרף. לעומת זאת, הקהל הבריטי הוזנח כמעט לחלוטין: הופעות ספורות בבירמינגהם, זה כל מה שקיבלו האנגלים. התנהגותה המעליבה של ג'נסיס כלפי הקהל המקורי שלה זרעה את המרירות כלפי הלהקה, שהתבטאה בצמיחתו של זרם הניאו-פרוג באנגליה בשנים 1983-85. דור שלם, שהכיר את ג'נסיס המוקדמת (וגם Yes) ועקב בסלידה אחרי התפתחותה המסחרית, החליט להפנות לה עורף ולהמשיך את המורשת המוסיקלית בעצמו. קמו להקות חדשות ומעניינות כמו מריליון, IQ, פנדראגון, פאלאס, ארק, Solstice ו-Twelfth Night. חלקן אף הוחתמו ב-Charisma, קן הטיפוחים של ג'נסיס. מריליון, שהואשמה בתחילת דרכה על היותה חיקוי עלוב של ג'נסיס, הפכה ללהקה מצליחה מאוד, והיא פעילה גם כיום.


במשך שנה וחצי שבתה ג'נסיס מכל פעילות. מכיוון שלא היו להם בעיות כלכליות כעת, הם יכלו לנוח, להתרכז בקריירות הסולו שלהם ולקחת את הזמן. קולינס היכה שוב בשנת 85' עם צרור להיטים קטלניים: One More Night, Sussudio ו-Separate Lives (דואט עם מרילין מרטין, מתוך הסרט White Nights). ביולי כיכב במופע Live Aid, עשה מאמץ אדיר (בעזרת טיסה מהירה) והצליח להופיע בשתי הבמות, באנגליה ובארה"ב. כך החל להפוך לדמות מתוקשרת וידועה בקרב הציבור הרחב. באותה שנה פתח בשורה של פעילויות צדקה שונות, במסגרתן התחבב על הזוג המלכותי צ'רלס ודיאנה, תופף עם Jethro Tull במופע-מחווה ותרם כספים שונים לנזקקים.


בזמן שקולינס היה עסוק, ראת'רפורד החל ליזום פרוייקטים חדשים. בשלהי 85' הקים את להקת Mike and the Mechanics ("מיכאל והמוסכניקים" בתרגום היתולי). הוא הצליח, בפעם הראשונה בכוחות עצמו, להחדיר 2 להיטים פופיים באמריקה: Silent Running ו-All I Need Is A Mircale. באנקס לא התלהב מההצלחה של ידידו הוותיק: "זה לא נשמע כמו מייק. זה טוב, אבל זה נשמע כמו הרבה אנשים אחרים. אני, בניגוד אליו, לא יכול להתפשר. החומר שלו יותר ידידותי לרדיו".


Genesis Invisible Touch 1986
Genesis - Invisible Touch 1986
באוקטובר 85' שוב נפגשה השלישייה, עבדה ביחד באולפן הכפרי שלהם והוציאה לאור אלבום בינוני נוסף, "אינביזיבל טאץ'" (Invisible Touch). החומר לא היה מרענן במיוחד, אבל להיטים כמו שיר הנושא והבלדה הרומנטית "טונייט, טונייט, טונייט" (Tonight, Tonight, Tonight) דחפו את האלבום, שיצא ביוני 86', למקום הראשון באנגליה והמקום השלישי בארה"ב. הסינגל Invisible Touch הגיע למקום הראשון בארה"ב, ורק למקום ה-15 באנגליה.


סיבוב ההופעות החדש שלהם הציג שיא חסר תקדים של מסחריות מעיקה: הספונסר הרשמי של ג'נסיס היה חברת בירות בשם מישלוב (Michelob). העיסקה המוזרה כללה היתר מצד הלהקה לשימוש בלהיט שלהם 'טונייט' בפרסומות של החברה. כל מי שחשב שהדינוזאורים של הרוק המתקדם נכחדו, טעה ובענק: שנות השמונים היו השנים היפות ביותר של הדינוזאורים, שצמחו למימדי-ענק וניהלו עסקאות מורכבות עם תאגידים חוץ-מוסיקליים. ג'נסיס הגיעה עד אוסטרליה, והופיעה בכל הערים המרכזיות. הם עצרו גם ביפן ובאירופה. אנגליה קיבלה ארבע הופעות ענקיות באצטדיון וומבלי (כ-80 אלף צופים בכל ערב - כולל תיעוד וידאו שגם יצא בדיוידי), אחת בגלאזגו ואחת בלידס.


אחרי סיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה של ג'נסיס עד כה, שוב נרדמה לה המכונה. שלוש שנים הם נעלמו לפרוייקטים אישיים. במאי 88' הופיעו במשך עשרים דקות בקונצרט שחגג 40 שנה לחברת אטלנטיק, במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק. מסתבר שלפעמים, חברת התקליטים יותר חשובה מן המעריצים.


קולינס המשיך לטפס בסולם ההצלחה שלו, ובספטמבר 88' הוקרן לראשונה הסרט "באסטר" (Buster) בכיכובו. השחקן-מתופף-מפיק-זמר, שגילם דמות של נבל עם לב זהב, הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את זה גם בהוליווד וקיבל ביקורות טובות. הפסקול שכתב והלחין לסרט ייצר שלושה להיטים: 'א גרובי קיינד אוף לאב' (A Groovy Kind Of Love), 'טו הארטס' (Two Hearts), 'אנאד'ר דיי אין פרדייז' (Another Day In Paradise). שוב זרמו מליוני לירות שטרילנג אל חשבון הבנק המתפקע של קולינס.


Tony Banks - Soundtracks
טוני באנקס - פסקולים
באנקס הוציא לאור אלבום-אוסף של עבודות פסקול שונות, שכלל, במפתיע, שיר אחד בכיכובו של Fish, סולן מריליון. באנקס המשיך את קריירת הסולו שלו עד אמצע שנות התשעים, עם אלבומים כמו Still, Bankstatment ו-Strictly Inc. למרות העובדה שבאנקס היה ונשאר מבכירי ג'נסיס, האלבומים הללו לא זכו להצלחה מסחרית. העובדה שראת'רפורד וקולינס הצליחו לכבוש את המצעדים (והוא לא!) תיסכלה אותו עמוקות: "אנשים חושבים שאני לא עושה שום דבר בין אלבום אחד של ג'נסיס לשני. דיברתי עם אנשים ששאלו אותי 'מה אתה עשית בזמן שפיל ומייק הגיעו למצעד הלהיטים?' וזה כל כך מעצבן אותי. אני עושה כל מה שאני יכול. אני מנסה להיות נגיש, אבל מכיוון שאני אדם מופנם, אני לא מצליח לקדם את עצמי כמו האחרים".


שנות השמונים ננעלו רשמית - כמעט. כאמור, קולינס המשיך לעשות כסף רב עם האלבום But Seriously, שיצא לאור ב21- בנובמבר, והגיע למקום הראשון באנגליה ובארה"ב. באפריל כבר יצא לסיבוב הופעות עולמי שנפתח בבריסל. בנובמבר 90' הוציא גבריאל אלבום קומפילציה, Shaking The Tree.


בתחילת 91' שוב נפגשה השלישיה באולפן הכפרי והחלו לעבוד על אלבום ג'נסיס חדש. אל התהליך, שנמשך ממרץ ועד ספטמבר, צירפו אליהם מפיק חדש, ניק דיוויס, שהחליף את פדג'הם. הם הקפידו לעבוד ביחד, לאלתר באולפן במשך שעות רבות, ליצור מתוך עצמם את הלחנים והעיבודים. זה מה שהחזיק אותם ביחד כלהקה.


הלהיט-לעתיד 'איי קנט דאנס' (I Can’t Dance) נוצר כאשר ראת'רפורד חטף הרעלת סלמונלה, ונעלם מן האולפן לכמה ימים. באנקס ישב על התופים, קולינס ישב במשך שעה על המילים, ואחד השירים המינימליסטיים ביותר של ג'נסיס נולד. זוהי סאטירה משעשעת על פרסומות טלוויזיה לג'ינס, דוגמנים וכוכבנים צעירים. ג'יזס הי נואז מי (Jesus He Knows Me) היא סאטירה קולינסית נוספת, הפעם על כוהני הדת הטלוויזיונים, תופעה תקשורתית-דתית מדוברת ביותר בארה"ב. שני השירים הללו, ביחד עם הלהיט השמרני-יחסית 'נו סאן אוף מיין' (No Son Of Mine), קיבלו וידאוקליפים מושקעים. הקליפים הוצגו באופן תדיר בכל תחנות הטלוויזיה בעולם, במיוחד אם-טי-וי (MTV), שכוחה הלך וגדל.


Genesis - We Can't Dance 1991
Genesis - We Can't Dance 1991
ראת'רפורד הציג את הגירסה שלו לשינוי המוסיקלי העמוק שחל בג'נסיס: "אני חושב שבתחילת הדרך רצינו מאוד להוכיח כמה אנחנו מבריקים. אחר כך, אתה לומר יותר את האומנות הזאת, ואתה מבין שאם שיר מסוים דורש ממישהו לנגן תו אחד לאורך כל הדרך, אז עושים את זה. אתה לומד לעבד ולכתוב בשביל קטע מסוים, לא לשום דבר אחר". האלבום 'וי קנט דאנס' (We Can’t Dance) הגיע למקום הראשון באנגליה ולמקום הרביעי בארה"ב.


סיבוב הופעות עולמי חדש ויקר יצא לדרך, עם ציוד וידאו בעלות של 5 מליון דולר. כאשר מדובר בסכומים כאלה, ג'נסיס לא יכלה להרשות לעצמה להופיע במקומות קטנים יותר מאצטדיוני-ענק. כמובן שהם לא ממש אהבו את זה, אבל מבחינה כלכלית, פיזית ומתימטית, לא היתה להם אפשרות אחרת, במיוחד בגלל שהם לא רצו להופיע לאורך זמן.


הופעה שג'נסיס לא תשכח במהרה התקיימה במאי 92', באצטדיון טאמפה (Tampa) במדינת פלורידה: קולינס איבד את הקול, הלהקה ביצעה שני שירים וירדה מן הבמה. לפעמים לא נעים לאכזב עשרות בני-אדם שנסעו מרחק רב ושילמו את מחיר הכרטיס, אבל הם נאלצו לעשות זאת לפעמים. לאחר שחרשו את ארה"ב, עברו בצרפת, גרמניה, ספרד ואנגליה. זה היה סיבוב ההופעות האחרון עם תומפסון וסטורמר. זו היתה גם הפעם האחרונה שהקהל הבריטי צפה בקולינס עם ג'נסיס.


בספטמבר 92' הוציא גבריאל את אלבום הסולו המדובר 'אס' (Us), שהגיע למקום השני באנגליה ובארה"ב. הוידאוקליפ 'סטים' (Steam) כבש את MTV, בעיקר בזכות אפקטים ממוחשבים מהפכניים. באפריל 93' פתח גבריאל את סיבוב ההופעות 'סיקרט וורלד' (Secret World) בסטוקהולם.


הגיע הזמן לאלבום אוסף. הפעם החליטה ג'נסיס לפנות לשני קהלי-יעד שונים: האלבום הראשון כלל רק שירים פופיים קצרים (The Shorts) והשני אפוסים ארוכים (The Longs). הצמד הכפול החדש, 'דה וויי ווי ווק' (The Way We Walk) יצא לחנויות ב-1993, בנסיון לשחזר על גבי דיסק את ההופעה החיה, שנמשכה בדרך כלל שעתיים וחצי. הוא נמכר היטב.


Phil Collins
לעזוב או לא לעזוב
זאת השאלה של קולינס
בספטמבר 93', במהלך הופעת-צדקה משעממת עם ג'נסיס באנגליה, גמלה ההחלטה בליבו של קולינס לעזוב את ג'נסיס. הוא התעייף מלרקוד על שתי החתונות, רצה להפחית את העומס והרגיש שהלהקה לא תורמת לו דבר. בשלב הזה קריירת הסולו שלו כבר סיפקה אותו לגמרי מבחינה רגשית וכלכלית, וג'נסיס הפסיקה לעניין אותו. הוא שמר את ההחלטה בליבו במשך שלוש שנים עד שיצא איתה בפומבי.


בינתיים החלו נישואיו השניים לג'יל להתמוטט, הצהובונים חגגו עליו, ושמועות על רומן שניהל עם ידידת-נעוריו נפוצו בכל העולם. ביולי 94' שלח הודעה לעיתונות, בה הודיע על החלטתו להתגרש מג'יל, שבאותו זמן כבר היתה אם לבתו הקטנה לילי. הוא לא סיפר לתקשורת שכמה חודשים קודם לכן התאהב באחת הבחורות מסוכנות הפרסום בצוות שלו, אוריאן סיווי, בת 22, חצי-תאילנדית חצי-שוויצרית. ג'יל, שידעה על כך, הודיעה לו חד-משמעית: "אני לא מוכנה לשמוע על הסיפור הזה באלבום הבא שלך". היא ידעה שלקולינס יש נטייה מרגיזה לחשוף את הכביסה המלוכלכת דרך שירים יבבניים.


בשנת 94' החלה חברת ורג'ן (Virgin), שרכשה את החברה הקטנה 'כריזמה' (Charisma), בפרוייקט מבורך וחשוב: הוצאה-מחדש של קטלוג ג'נסיס הישן בגירסת רימסטר משופרת, שנקראה 'המהדורה הדפנטיבית' (Definitive Edition). למרות כמה שגיאות קלות בהדפסה ובקרדיטים, ההוצאה המחודשת עוררה התלהבות גדולה בקרב המעריצים הוותיקים, במיוחד אלו שגדלו בשנות השבעים.


השיפור המשמעותי באיכות הצליל והעובדה שהאלבומים נמכרו שוב בחנויות (עד היום, למעשה) החזירה לג'נסיס חלק מן האוהדים הנאמנים ביותר שלה. חשוב לזכור שרק בגלל העובדה שג'נסיס "התמסחרה" והפכה לאימפריית-פופ, החליטה ורג'ן (Virgin) להשקיע את הכסף הנדרש בעבודת השיחזור וההפצה. זהו אבסורד כלכלי-אמנותי שקשה להבינו: אם ג'נסיס לא היתה מפסיקה להיות להקת רוק מתקדם ומתחילה להנפיק להיטי פופ חביבים, אלבומיה הפרוגרסיביים ביותר לא היו יוצאים שוב לאור במהדורה כה משובחת. ואז שוב נפלה שתיקה עד 96'. ג'נסיס לא חיה ולא מתה. אז הגיעו החדשות הרעות.


Genesis Calling All Stations 1997
Genesis - Calling All Stations 1997
בעשרים ושמונה במרץ 96' הודיע סוף-סוף קולינס על עזיבתו הרשמית. באותה תקופה הוא כבר גר עם אוריאן בשווייץ, התרחק מתעשיית הבידור האמריקנית, עולם הקולנוע והברנז'ה בכללותה. הפעם היה האובדן גדול מנשוא. קולינס לא היה רק זמר; היתה לו נוכחות בימתית אדירה, הוא ידע לבדר את הקהל ולהמחיש את הצד התיאטרלי במוסיקה של ג'נסיס. הצמד ראת'רפורד-באנקס ספג מכה קשה, אבל החליט להמשיך הלאה. מיד החלו להקליט חומרים חדשים לאלבום המתוכנן, 'קולינג אול סטיישנס' (Calling All Stations), שיצא לבסוף בשנת 1997.


במפתיע, התייחס הצמד המבוגר אל עזיבתו של קולינס כאל הזדמנות חדשה, ולא כהפסד. הם הצהירו על כוונותיהם לעשות מוסיקה כבדה ואפילה יותר. במקביל החלו לחפש זמר חדש, ועבדו ללא מתופף. הם חשבו על 'פיש' (Fish, הסולן המפורסם של מריליון) אבל ירדו מהרעיון. במקביל הוציא האקט, באוקטובר 96' את האלבום ג'נסיס רביזיטד (Genesis Revisited), בתחילה ביפן, אוסף עיבודים חדשים ומעניינים לקלאסיקות פרוגרסיביות של הלהקה.


The New Genesis Look - Ray Wilson (Front), Rutherford (Right), Banks (Left)
המראה החדש של ג'נסיס
ריי וילסון, ראת'רפוד (ימין), באנקס (שמאל)
ביוני 97' הכריזו באנקס-ראת'רפורד על ריי וילסון כווקליסט השלישי בתולדות ג'נסיס. וילסון, יליד סקוטנלד 68', קנה את עולמו כאשר חברת האופנה ליווי'ס בחרה בשיר Inside של להקת Stiltskin כשיר-הנושא לפרסומת אחד הג'ינסים שלהם. זה קצת מצחיק לראות איך ג'נסיס, שקטלה באכזריות פרסומות לג'ינסים בשירם I Can't Dance, בחרה כוכב-ג'ינסים כזמר. חודש אחר כך סיימו את ההקלטות. למרות שוילסון הצטרף להקלטות בשלב מאוחר מאוד, הוא קיבל קרדיט על שלושה מן השירים.


את עבודת התיפוף באלבום זה עשו שניים: ניק ד'וירג'יליו, מלהקת הניאו-פרוג ספוק'ס בירד (Spock’s Beard) ומר ניר צדקיהו, מתופף ישראלי (משלנו!). כבר בסוף אוגוסט הופיע ההרכב החדש בברלין, ובספטמבר יצא האלבום בכל העולם והגיע למקום השני באנגליה, אך למקום ה-54 המאכזב בארה"ב. אף סינגל מן האלבום לא תפס במצעדים.


מגזין המוסיקה אן-אם-מי (NME) גיחך בארסיות: "בתהליך של אלימינציה, מצאו שני הבחורים מג'נסיס את הזמר היחיד ביקום שיש לו מספיק שחצנות וחוסר-רגש בשביל להחליף את קולינס. ועדיין הבחור צריך להיות אסיר-תודה. אם היה מצטרף ללהקה הבלתי-אמינה הזאת לפני כמה שנים, היה זוכה ללעג המוני. כיום, לעולם פשוט לא איכפת מספיק מג'נסיס בשביל לעשות את המאמץ". לפעמים קשה לתפוס עד כמה האמת יכולה להיות מכאיבה.


ראת'רפורד ובאנקס ניסו, במידה מסוימת, לחזור לשורשים הפרוגרסיביים שלהם משנות השבעים, אבל התוצאה היתה מקרטעת ובלתי-חדשנית. מצד אחד הם רצו להפתיע, ומצד שני גם רצו להצליח ברדיו. השילוב היה בלתי-אפשרי, הלחנים היו חלשים, ווילסון לא מצא מקום להתבטא כהלכה. הביקורות היו שליליות ברוב המקרים. הסינגל "קונגו" (Congo) שיצא באנגליה הגיע למקום 29, והאחרים לא הצליחו כלל. למרות שהוידאוקליפ של "קונגו" היה מרהיב, התוצאה הסופית לא נראתה כמו ג'נסיס: אם קולינס לא שם, זה לא קיים.


בפעם הראשונה מזה שנים רבות, סיבוב ההופעות האמריקני הגדול של ג'נסיס בוטל בגלל חשש למכירה נמוכה של כרטיסים. "התמיכה בנו כיום איננה חזקה כמו פעם", התבטא ראת'רפורד הנוגה, "אני חושב שקיימת מגמה אנטי-אנגלית. התיכנון היה גדול מדי, לאולמות גדולים מדי. היינו צריכים להיות הרבה יותר צנועים". אף מילה על קולינס, כמובן.


Genesis 1997 Lineup
המראה ה'קולי' של ג'נסיס 1997
אמנם הלהקה החל להופיע לפני קהל אירופאי אוהד בינואר 98', אבל הביטול בארה"ב גרם לפגיעה תדמיתית אנושה, ממנה לא הצליחו להחלים. כדי להכביד עליהם עוד יותר, היעדרם של תומפסון וסטורמר גרם להרכב החדש להיראות עוד פחות דומה לג'נסיס האמיתית. הצרכן פשוט לא קנה את המוצר הרעוע מאחורי המותג הוותיק. זה היה הסוף של ג'נסיס החדשה. כמו קווין בלי פרדי מרקיורי, כמו מריליון בלי פיש, כמו יס בלי ג'ון אנדרסון - זה לא היה זה.


לא היתה ברירה אלא להכריז על ג'נסיס החדשה ככישלון שיווקי, ולסגור את העסק סופית. כיום, מעדיפים באנקס וראת'רפורד שלא לדבר על התקופה ההיא. וילסון, מצידו, הוציא אלבום סולו בשם 'קאט' (Cut), עליו אמר "כך היה נשמע האלבום הבא של ג'נסיס, אם הלהקה היתה עובדת איתי". העולם נותר אדיש.


Genesis Archive 1967-1975
קופסת ארכיון ג'נסיס 1967-1975
כאילו כדי לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה, הוציאה חברת ורג'ן בקיץ 98' את פרויקט הארכיון - קופסת האלבומים המהודרת Genesis Archive 1967-1975. הפרוייקט יצא לדרך באיחור רב, בגלל בעיות טכניות של זכויות יוצרים וסגירת חוזים. שני הדיסקים הראשונים כללו הופעה חיה שלמה של 'דה לאמב' (The Lamb) משנת 75' בלוס-אנג'לס, אך בגלל שגבריאל והאקט הקליטו חלק מתפקידיהם מחדש באולפן, התוצאה הסופית נשמעה לעתים מעט מוזרה, לאוזניים רגישות.


הדיסק השלישי בקופסת הארכיון כלל הופעה חיה מאוקטובר 73' בתיאטרון "ריינבו" (Rainbow) של לונדון, וגם כאן "תיקנו" גבריאל והאקט חלקים מעבודתם. בנוסף נכללו הופעה חיה של הקטע "סטגניישן" (Stagnation) בהופעה חיה ב-BBC משנת 72', הקטע הנעלם "האפי דה מן" (Happy The Man), רימיקס של "טוויילייט אייל האוס" (Twilight Alehouse) שיצא כסינגל, ורימיקס של גירסת הסינגל המקוצרת ל-Watcher Of The Skies. הדיסק הרביעי הציג תערובת קטעי דמו מהתקופה המוקדמת ביותר, בין 67-70, שהזכויות אליהם היו שייכות עדיין למר ג'ונתן קינג, המפיק הראשון שלהם. בסך הכל היה זה פרויקט מעניין, ולו בשביל ההקלטה המצויינת של "דה לאמב" בהופעה חיה, שנשמעה טוב יותר מן המקור האולפני.


Genesis Meeting 2002
פגישת מחזור ותיקי ג'נסיס 1998
כדי לקדם את מכירת האלבום הישן-חדש, התכנסו כל הג'נסיסאים בנמל התעופה הית'רו ב-11 במאי 98', הצטלמו והתראיינו. זו היתה פגישה נדירה, שזכתה לסיקור אוהד למדי. הקהל והתקשורת ידעו מה הם רוצים: את ג'נסיס הישנה והטובה, בלי ריי וילסון ובלי מיתוג-מחדש. מבחינת גבריאל וקולינס, הוצאת ה"ארכיון" של ג'נסיס היתה תשלום חוב מן העבר. תיעוד סיבוב ההופעות של "דה לאמב" היה ונשאר בעייתי, בין השאר מפני שאף אחד לא ידע אם ג'נסיס בכלל תחזיק מעמד לאחר עזיבת גבריאל. במקביל, באותה תקופה בדיוק, הוציא אנתוני פיליפס את Archive Collection CD שהכיל מספר דמואים שהוקלטו עם ראת'רפורד עוד משנת 69', עם גירסה מוקדמת של "דה מיוזיקל בוקס".


Genesis - The Way We Walk - Double DVD 1992
Genesis - The Way We Walk
Double DVD 1992/2002
הנוסטלגיה המשיכה לזרום באוקטובר 99', כשג'נסיס הוציאה לראשונה אלבום קומפילציה מלא, שנקרא Turn It On Again – The Hits, כולל גירסה מחודשת לקטע "קארפט קרולרז" (The Carpet Crawlers). ביולי 2000 הכריזה חברת ורג'ן על הוצאת החלק השני של קופסת "ג'נסיס ארכייב" (Genesis Archive) מהשנים המאוחרות של ההרכב (1976-1992). שלושת הדיסקים כללו חומרים שלא יצאו באלבומים הרשמיים של הלהקה, אך החסירו את Match Of The Day ו-Me And Virgil. שנתיים אחר כך יצאה ההופעה The Way We Walk משנת 92' בפורמט DVD.


בשנות התשעים קמו מספר להקות-מחווה (Tribute Bands) של מעריצים מוסיקליים, שביצעו את הרפרטואר הקלאסי של ג'נסיס, וחומרים אחרים בהשראתו. זה המקום לציין חלק מן השמות הרבים: The Musical Box, In The Cage, ReGenesis, Cinema Show, Acoustic Moods, A Trick Of The Tail, Domino, Duke, Face Value, G2enesis, Fayrewether, Genesis Project, Fukkoku-Sousekiki, Genesis Relived, Oberon, Paperlate, Phil, Real Dream, Revelation, Supper’s Ready, The Path, The Waiting Room, Strictly Banks ועוד. ברחבי העולם קיימות עשרות רבות של להקות-מחווה כאלו.


אחד מהפרויקטים היפים ביותר שהופקו על ידי מעריצים של ג'נסיס הוא "ג'נסיס לשני פסנתרי-כנף" (Genesis for Two Grand Pianos). שני פסנתרנים נורבגים עיבדו את המוסיקה של ג'נסיס לארבע ידיים, ובזכות מיומנות, חריצות ואהבה לג'נסיס הפרוגרסיבית, הפיקו שני אלבומים עם 14 שירים, כולם מעובדים בגוון קלאסי חזק מאוד. שני האלבומים יצאו בין השנים 2002-2005, ובמארז כפול ב-2009.


Daryl Stuermer - Another Side Of Genesis (2000) - דריל סטורמר
Daryl Stuermer
Another Side Of Genesis
2000
מילניום חדש נולד. צ'סטר תומפסון ודריל סטורמר הוציאו שני אלבומי סולו משלהם בשנים האחרונות. תומפסון התארח בלייבל של האקט, 'קאמינו' (Camino Records) והוציא-מחדש את אלבומו הראשון "A Joyful Noise" במאי 99'. סטורמר הגיש את גרסתו המוסיקלית לשירי ג'נסיס באלבום Another Side Of Genesis. ראת'רפורד הוציא אלבום סולו נוסף עם להקת מייק אנד דה מכאניקס (Mike and the Mechanics), שלא זכה להתלהבות יתרה.


קולינס כבש פיסגה נוספת: הוא קיבל את פרס האוסקר על פסקול הסרט 'טרזן' של דיסני, וחי עם אשתו השלישית -- שהפכה לגרושתו השלישית -- בג'נבה. בגלל בעיות שמיעה, שהלכו והחריפו באחת מאוזניו, הוא יצא לסיבוב הופעות סולו עולמי אחרון, ואף עצר בישראל בנובמבר 2005.


וילסון ממשיך לעבוד על פרוייקטים נוספים. גבריאל הוציא כ-16 אלבומי סולו, והשתתף בסדרת פרויקטים חברתיים ובינלאומיים למען העולם השלישי. הוא גם הקים את חברת "ריל וורלד" (Real World), העוסקת במוסיקת עולם.


חברי ג'נסיס הזדעזעו לשמוע שבשנת 2001 הורשע ג'ונתן קינג (המפיק הראשון שלהם, עוד מתקופת צ'רטרהאוס הנשכחת) בהתעללות מינית בקטינים. הוא נידון לשבע שנות מאסר, ושוחרר מהכלא במארס 2005. כיום הוא מוגדר עבריין מין רשום, ואסור לו לעבוד עם בני-אדם מתחת לגיל 18.


עתידה של ג'נסיס בשנות האלפיים מעולם לא היה ברור לגמרי. דיבורים על איחוד ג'נסיס נשמעו שוב ושוב. טוני סמית', המנהל-בפועל של ג'נסיס כיום, הצליח לארגן מפגש-פסגה של החמישה מהתקופה הקלאסית (גבריאל, קולינס, באנקס, ראת'רפורד, האקט), במלון בעיר גלאזגו (סקוטלנד) בסוף 2005. על הפרק: סיבוב הופעות קצר, ביצוע של "דה לאמב", צילום וידאו, דיוידי רשמי וחזרה לפעילויות נפרדות.


האקט היה נלהב ביותר. קולינס נותר אדיש: "יהיה נחמד אם זה יקרה -- אבל לא נורא אם לא". גבריאל התפלסף: האם מתאים לו לעסוק בשיחזור העבר? לא בטוח. ראת'רפורד ובאנקס שמרו על שתיקה רועמת. בסופו של דבר, החליט גבריאל שהוא לא מעוניין לקחת את הכבשה לסיבוב ארוך, כיוון שהפרויקט יתנגש עם קריירת הסולו שלו. "אני מסתדר יפה עם כולם כאן", התנצל גבריאל, "אלו לא נושאים אישיים. לא רציתי לאבד את הקלילות שממנה אני נהנה עכשיו...אתם יודעים, היתה לנו תקופה נהדרת. הם הצליחו הרבה יותר אחרי שאני עזבתי, בכל מקרה. אז אני לא חושב שלמישהו יש על מה להתלונן".


ג'נסיס הודיעה על האיחוד שלה באופן רשמי ב-7 בנובמבר 2006. הנהלת ג'נסיס רצתה לשחזר את הלהקה הקלאסית משנות ה-70. גבריאל סירב להשתתף בהפקה הנוסטלגית הזאת, בעיקר כי חשש להתעסק יותר מדי בעבר שלו. סטיב האקט נותר בחוץ, מאוכזב אך אופטימי בגלל ההתעניינות המחודשת בלהקה. השלישייה הפופית של שנות ה-80 המשיכה בלעדיהם: קולינס, ראת'רפורד ובאנקס יצאו שוב לדרכים. סיבוב הופעות אירופאי ואמריקני נקבע ל-2007, בו חגגה ג'נסיס 40 שנות פעילות. סיבוב ההופעות נרשם כהצלחה מסחררת, והכרטיסים להופעות באירופה, ארה"ב וקנדה נחטפו.


When in Rome - Genesis DVD - 2007
When in Rome
DVD - 2007
באירופה הופיעה ג'נסיס בערים הבאות: הלסינקי, הרנינג (דנמרק), המבורג, ברן, לינץ, בודפשט, פראג, קאטוביץ', האנובר, דיזלדורף, שטוטגרט, פריז, אמסטרדם, ברלין, לייפציג, פרנקפורט, לונדון, מנצ'סטר, מינכן, והעיר ליון (צרפת).

הסיבוב האירופאי (יוני-יולי 2007) הסתיים בהופעה פתוחה ברומא, מול הקולוסיאום. כמעט חצי מליון בני אדם צפו בהופעה המונית זו, שתועדה בצורה מקצועית בדיוידי כפול ומושקע (When in Rome) שיצא לאור ב-2008 וזכה לביקורות מעולות.


בארה"ב הופיעה ג'נסיס בערים הבאות: טורונטו, בוסטון, מונטריאול, הרטפורד, פילדלפיה, קולומבוס, וושינגטון די-סי, איסט ראת'רפורד, קליבלנד, דטרויט, שיקגו, סן חוזה, לוס אנג'לס.

לאחר סיבוב ההופעות של 2007, הודיע פיל קולינס כי הוא פורש סופית מעולם המוסיקה. מעבר לבעיות קשות באוזניו, הוא גם סבל מבעיות-גב חמורות המונעות ממנו לתופף, להופיע ואף להקליט. מסתבר שהוא נקע את צווארו במהלך הסיבוב של 2007, והניתוח שעבר בעמוד השדרה הגביל מאוד את שתי ידיו.

אחרי שנים רבות של עבודה רצופה ומאומצת, אינספור הופעות והקלטות, קולינס נאלץ לפרוש, למרות אופיו הדומיננטי ונטייתו לעבוד ללא הפסקה ('וורקוהוליק' של ממש). הודעת הפרישה של קולינס מטילה ספק גדול על איחוד כלשהו של ג'נסיס בעתיד. בלי קולינס, זה לא יקרה.


Genesis 1970-1975 Box
קופסת ג'נסיס המלאה מהשנים 1970-1975
שנת 2009 עמדה בסימן הוצאות מחודשות של קטלוג ג'נסיס המלא, בשורה של קופסאות מושקעות. ראויה לציון במיוחד קופסת 1970-1975 המתעדת את שנותיו של פיטר גבריאל בלהקה.

קופסת השנים 70-75 הכילה 12 דיסקים ובהם רימיקסים סטריאופוניים חדשים לאלבומי האולפן, באיכות סאונד חסרת-תקדים; גרסאות סראונד (5.1) בפורמט דיוידי לכל האלבומים; שעות של הופעות וידאו וקליפים טלוויזיונים נדירים משנות השבעים, באיכות משובחת ומשוחזרת (כולל ההופעה המיתולוגית שהתקיימה באולפני שפרטון); סרטים תיעודיים חדשים על הפקת האלבומים, יצירות ושירים שלא יצאו לאור, ועוד. הקרדיט על העבודה הטכנית הולך למר ניק דייוויס.


היכל התהילה של הרוקנרול בארה"ב (Rock and Roll Hall of Fame) החליט להוסיף את ג'נסיס לשורותיו, בהחלטה שהתקבלה ב-15 דצמבר 2009. טקס ההכתרה החגיגי התקיים ב-15 מרס 2010 בניו-יורק. ג'נסיס נכנסה לרשימת הזוכים הקצרה, לצידה של להקת אבבא, ג'ימי קליף (כוכב הרגאיי הראשון), להקת ה'הוליס' הבריטית ולהקת הסטוג'ס האמריקנית (בכיכובו של איגי פופ).

אנחנו הישראלים זכינו לקבל את סטיב האקט, בביקור ראשון בישראל אי-פעם, ב-5 מאי 2012. האקט נתן כאן הופעה אחת בלבד בהאנגר 11 בתל אביב, במסגרת סיבוב הופעות עולמי, בו ביצע קלאסיקות של ג'נסיס משנות ה-70 בכל ההופעות שלו. ב-2013 יצא האקט שוב לסיבוב הופעות, והפעם על טהרת קלאסיקות ג'נסיס מכל הזמנים, במסגרת אלבומו "ג'נסיס רביזיטד שתיים" שבו הפך ללהקת קאברים, הלכה למעשה.

פיטר גבריאל נכנס גם הוא להיכל התהילה של הרוק באמצע דצמבר 2013, ארבע שנים לאחר כניסת ג'נסיס לאותו מוזיאון בדיוק. גבריאל זכה לכבוד על קריירת הסולו שפיתח לאחר עזיבת ג'נסיס, הלהיטים הגדולים, הקליפים הססגוניים ועבודתו החלוצית בתחום מוסיקת העולם. הטקס יתקיים באפריל 2014.

פיל קולינס שימח את מעריצי ג'נסיס בדיבורים ראשונים על חזרה להופעות, בראיון שנתן בדצמבר 2013. קולינס הודיע שהפרישה שלו היתה זמנית, והוא מתכנן את צעדיו ל-2014 והלאה. פיטר גבריאל הביע סיפוק על החלטתו של קולינס, אבל שוב היה ספקן לגבי איחוד של ג'נסיס הקלאסית.

ביוני 2014 הפתיעו חברי ג'נסיס את העולם, כאשר הכריזו על סרט תיעודי חדש עבור הבי-בי-סי. שמו של הסרט: ג'נסיס: ביחד ולחוד (Genesis: Together and Apart). לכבוד הסרט, שהופק באורך מלא ומתעד את כל סיפורה של ג'נסיס, הסכימו החמישה להיפגש יחדיו, לראשונה מזה עשר שנים לפחות. הסרט באורך 90 דקות שודר ב-BBC2 ב-4 באוקטובר, ואמור לצאת גם בפורמט מסחרי (בלו-ריי, דיוידי), עם 30 דקות של בונוס. סטיב האקט מתח ביקורת קשה על הסרט, על כך שקריירת הסולו שלו הושמטה ממנו לחלוטין.

ג'נסיס במפגש נדיר, מרס 2014
חברי ג'נסיס במפגש נדיר עבור הסרט התיעודי; צולם במרס 2014



Genesis - R-Kive 2014
R-Kive - 3-CD
2014
הפתעה משמעותית פחות יוצאת לאור ב-22 בספטמבר 2014: אוסף משולש בשם "אר-קייב" (R-Kive) שמכיל 37 קטעים מתחילת דרכה של ג'נסיס ועד שנות התשעים. זה מתחיל ב"דה נייף" של טרספאס, ממשיך עם סאפר'ס רדי, סינמה שואו, קצת 'דה לאמב' ומסתיים עם להיטי קולינס, כצפוי.

הפרוגרים הוותיקים לא צפויים להחסיר פעימה, כי אין כאן שום דבר שכבר לא יצא לאור בעבר. אבל שלא כצפוי, האלבום יכלול גם מספר יצירות מקריירת הסולו של החמישייה - שזה כבר טאץ' נחמד. מבחינה שיווקית, המוצר מתאים לג'נסיסאים מנוסים, שמעוניינים להעביר את הלפיד הלאה, לדור הבא (כן, צעירים). האם זה אומר שיהיה איחוד בספטמבר? אין לנו תשובה על זה בינתיים, אבל הנה סיבה מעולה לכסוס שוב את הציפורניים.


פיל קולינס התראיין בסוף ספטמבר 2014 וחשף כי התמכר לאלכוהול בגלל בדידות ושעמום, והצטרף לקבוצת גמילה כדי להיפטר מהבעיה. הוא הודה שמצבו הגופני אינו טוב, אך הביע תקווה שיוכל לשוב ולשיר בעתיד. קולינס לא שלל איחוד של ג'נסיס, וטען כי הוא חייב לעבוד כדי שתהיה לו סיבה לקום בבוקר. באוקטובר 2015 הפתיע קולינס את העולם כאשר הודיע שהוא יוצא ממצב פרישה, מוציא מחדש את אלבומיו הישנים, מתכנן אלבום חדש וסיבוב הופעות סולו.


Phil Collins - Not Dead Yet בסוף אוקטובר 2016 הוציא קולינס לאור את האוטוביוגרפיה המלאה שלו, תחת השם המשעשע 'עדיין לא מת' (Not Dead Yet). בספר מגלה קולינס לראשונה עד כמה התדרדר בשנים האחרונות, נפשית וגופנית כאחד. שילוב בין שלוש פרשיות גירושין, שחיקה בעקבות עבודה מוסיקלית מאומצת ואלכוהוליזם קטלני -- נתן את אותותיו על כל איברי גופו: שמיעתו נפגעה, ידיו נחלשו, עצמותיו הפכו שבריריות, הכבד שלו הרוס מרוב אלכוהול, עמוד השידרה שלו נפגע. קולינס, מתברר, נפל מספר פעמים ונפגע בראשו, עבר סדרת ניתוחים קשה, נאלץ להשתמש במקל הליכה ואפילו החל לחשוב ברצינות על המוות המתקרב.

הספר של קולינס יצא בגרסה מודפסת אך גם בגרסת אודיו מקצועית, אותה מקריא בחינניות רבה פיל קולינס עצמו. כדאי להאזין לגרסת האודיו במלואה, כיוון שהיא חושפת בצורה אינטימית את נקודות התורפה של סולן ג'נסיס, כאדם וכאמן. 'המוסיקה בנתה אותי אך גם הרסה אותי', הוא מתוודה לראשונה. במובנים רבים, ספרו של קולינס הוא גם צוואתו. הוא אמנם לא פרש סופית מן התעשייה, אך מתקשה להאמין שתוחלת חייו תהיה ארוכה במיוחד.


ימיה הטובים של ג'נסיס מאחוריה. הסיכוי לאיחוד משמעותי נוסף הוא נמוך, בעיקר בגלל מצבו הפיזי הרעוע של פיל קולינס כיום, וגם בגלל סירובו העיקש של גבריאל. עם זאת, מעמדה של ג'נסיס כאחת מלהקות הרוק הגדולות והחשובות בהיסטוריה יציב מתמיד. הם מכרו למעלה מ-150 מליון עותקים מאלבומיהם, אבל זו רק תופעת-לוואי: הם בעיקר הוכיחו שהז'אנר המכונה 'רוק מתקדם' יכול להצדיק את שמו השאפתני.



חקר, ערך וכתב: אורי ברייטמן
פורסם לראשונה: ינואר 2002; עודכן לאחרונה: 18 מרס 2017
כתיבת עמוד זה נעזרה בספרי ביוגרפיה, כתבות ממגזינים, סרטים תיעודיים ואתרים אודות הלהקה


עוד על להקת ג'נסיס