ביקורת זו תשחוט בשיטתיות את אחד האוספים הפרוגרסיביים המטופשים ביותר שיצאו לאור באנגליה בפרט ובעולם בכלל. הביקורת תציע חלופה ראויה לכל קטע בדיסק הכפול. בנוסף, תמליץ ביקורת זו נטישה מוחלטת של פורמט הדיסק עבור אוספים. למה? כי מגבלות האורך פועלות בצורה נחרצת כנגד קיומו של הז'אנר הפרוגרסיבי, סגנון מוסיקלי שלא מתלהב מקטעים קצרים המבוססים על תבנית השיר הקלאסי (בית-פזמון-בית).


חברת 'יוניברסל מיוזיק' מחזיקה בלונדון חברת-בת ושמה 'יוניברסל מיוזיק טיווי' (בקיצור UMTV), המתמחה באלבומי אוסף. החברה הוקמה ב-1998 על חורבותיה של חברת פוליגרם טיווי. ב-28 ליוני 2010 הוציאה UMTV שני אלבומי אוסף תחת הקטגוריה השיווקית 'רטרו'. הראשון, מארז קופסה של 4 דיסקים, הוגדר בתור 'המבוא השלם לרוק מתקדם' (הוא לא מבוא ולא שלם, אבל נגיע לזה). השני, דיסק כפול, נקרא בתחילה '33 אמנים שהגדירו את עידן הרוק המתקדם'. החברה ייעדה את האוספים כמתנה מוסיקלית עבור גברים בני 50 ומעלה, שמתגעגעים לשנות ה-70 האבודות.



זמן קצר לפני צאת הדיסק הכפול לאור באנגליה, התרחש אירוע היסטורי בעולם הפרסום הטלוויזיוני: חברת נייקי (Nike) העלתה סרטון פרסומת העוסק במונדיאל, תחת הסיסמה 'כתוב את העתיד'. הסרטון, באורך שלוש דקות, שילב בתוכו את היצירה 'הוקוס פוקוס' של להקת פוקוס ההולנדית. חברת UMTV הזדרזה לכלול גרסה מרושלת של 'הוקוס פוקוס' באוסף הכפול, שינתה את שמו ל-'34 אמנים שהגדירו את הרוק המתקדם', וכך הוא יצא לאור: 17 קטעים בכל דיסק.



עריכת אוסף רוק מתקדם על גבי דיסק המוגבל ל-79 דקות היא משימה קשה. ראשית, קיים ניגוד עניינים מובנה בין רצון עורכי האוספים לכלול כמה שיותר קטעים, ובין נטייתם של קטעים פרוגרסיביים להתנגן לאורך דקות ארוכות, לפעמים 20 דקות ויותר. שנית, מכיוון שהז'אנר הפרוגרסיבי נפרש על פני חברות מוסיקה רבות, קשה לחברה אחת (אפילו אם היא גדולה וחזקה כמו 'יוניברסל') להשיג את הזכויות לכל הקטעים הקלאסיים והחשובים-באמת. שלישית, אוספים הם תעשייה של סינגלים ולהיטים - ממש לא החומר שממנו עשוי הפרוג, חיה שלא משתלבת במצעדים, ומשגשגת באלבומים ארוכים.


הכישלון של עורכי האוסף הכפול והמרובע הוא טוטאלי: לא רק שהם כללו יותר מדי אמנים במארזים המשווקים, ובכך קיצרו את אורך הקטע הממוצע ל-4.5 דקות; הם גם בחרו בעיקר סינגלים שכיכבו במצעדים, מתוך כוונה לפנות לקהל רחב ככל האפשר; והגרוע ביותר - בחרו קטעים שאינם פרוגרסיביים, בתוך אוסף שכל מטרתו היא לייצג את הרוק המתקדם כז'אנר מובחן.


ואכן, זמן קצר לאחר שיצא האוסף לאור, הוא חטף ביקורות מכל הכיוונים האפשריים. גם המבקרים הסלחניים ביותר התפלצו כאשר נתקלו בשירי רוק סטנדרטיים כמו 'ספיריט אוף רדיו' של להקת ראש (Rush), להיטי פופ כמו 'סולסברי היל' של פיטר גבריאל, יציאות לא קשורות כמו 'אין דה גאדה דה וידה' של להקת איירון באטרפליי, או קוריוזים תמוהים כמו אנדרו לויד וובר (מהאלבום 'וריאציות'). ניכר מן המגזינים והעיתונים שהמבקרים באנגליה ומחוצה לה נהגו בזהירות יתרה כלפי הלייבל הנדיב, המפזר אוספים נעימים לכל עיתונאי-מוסיקה, כחלק מתקציב השיווק האדיר שלו.


זה הזמן לנתח שיר-שיר, להגיד מה רע, ומה היה אפשר לעשות אחרת.

הדיסק הראשון באוסף הכפול

1) להקת יס - וונדרס סטוריז (Wonderous Stories)

הקטע נושא את שם האלבום. ציור העטיפה - מאת רוג'ר דין. אבל השיר הוא סינגל זניח של להקה מבוססת, שכבר עשתה כברת-דרך משמעותית כאשר הסינגל נכנס למצעדים בשקט. זה לא קטע מייצג של יס, וספק אם הוא עונה להגדרה 'פרוגרסיבי'. קטע מוצלח בהרבה היה יכול להיות 'ראונד-אבאוט' או 'הארט אוף דה סנרייז', שניהם מתוך פרג'ייל. בחירה נכונה נוספת היתה יכולה להיות 'יורז איז נו דיסגרייס' מתוך 'יס אלבום'. השיקול האפשרי של עורכי האוסף: קטע קצר ככל האפשר.

2) ג'טרו טאל - חיים בעבר (Living in the Past)

'חיים בעבר' הוא לא פרוגרסיבי בעליל. העורכים רצו קטע קצר שהיה מוכר במצעדים. באוסף המרובע נבחרה דווקא גרסה חיה של אקוואלנג - טעות נוספת, כיוון שגם קטע זה אינו שייך לפרוג. היה אפשר לבחור גרסה מקוצרת בהופעה חיה של 'ת'יק אז א בריק' (Thick as a Brick), או פשוט לתת קטעים פרוגרסיביים ידועים כגון 'מינסטרל בגלרייה', 'סונגס פרום דה ווד', 'הבי הורסס', או 'דארק אייג'ס' (מתוך סטורמווטש).

3) סופרטרמפ - פשע המאה (Crime Of The Century)

הקשר של הלהקה לז'אנר הפרוגרסיבי היה תמיד מוטל בספק, וקשה לומר שמגיע לה להשתייך לרשימה המצומצמת של הלהקות ש'עיצבו' את עידן הרוק המתקדם. אבל אפילו הקטע שנבחר אינו עונה על הקריטריון של כותרת האוסף. עדיף היה לקחת את Fool's Oveture מתוך האלבום של סופרטראמפ מ-1977 (שמו, בתרגום לעברית: ''אפילו ברגעים השקטים ביותר...''), אבל הוא כנראה היה ארוך, פרוגרסיבי ולא מספיק ממוסחר.

4) ראש - ספיריט אוף רדיו (Spirit of Radio)

בחירה ילדותית במיוחד, אם בוחנים את רשימת השירים באוסף המרובע. שם בחרו את Farewell to Kings שעונה על רוב הדרישות של האוסף, וגם את The Weapon שאיננו קלאסיקה אבל גם הוא פחות גרוע. כמובן שהיה צריך לבחור את אחד הקטעים הגדולים ביותר של להקת Rush הגדולה, הלא הוא 'טום סויר', או ללכת על המובן-מאליו ולספק את YYZ למי שמחפש קטע אינסטרומנטלי. אבל עורכי האוסף רצו להיט-רדיו קצר ככל האפשר.

5) מייק אולדפילד - טיובלר בלז (Tubular Bells)

הוא קיבל רק שלוש דקות ו-18 שניות - קולאז' של קטעים קצרים מהיצירה טיובלר בלז מ-73. גם באוסף המרובע הוא עבר טיפול בנוסח ג'ק המרטש. קצת מזכיר את ה'טלטקסט' של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה-80, אבל אפילו יותר מבזה את האמן. מבחינה אמנותית, רק הכללת הפרק הראשון מתוך היצירה, בשלמותו ובלי עריכות, היתה עושה צדק עם אולדפילד. אבל גם במקרה חירום היה אפשר ללכת אחרת, ולבחור את הקטע הפותח מתוך 'טיובלר בלז II', שנקרא 'סנטינל' ונמשך 8 דקות, אבל נגמר יפה.

6) קאמל - ריידאר (Rhayader)

בחירה שאפשר לכנות אותה 'סבירה', אבל עדיין קצר מדי (3 דקות), ונשמע יותר מדי כמו חוג לריקודי-עם. למה לא ללכת על משהו יותר רוקי ומרגש - ביצוע חי לקטע Rhayader Goes To Town מתוך 'לייב רקורד', או לפחות על Another Night מתוך מונמאדנס? מעריצי קאמל יתאכזבו.

7) קנזס - דאסט אין דה ווינד (Dust in the Wind)

למה לשבץ קטע רוק מתקדם, אם אפשר לעשות כסף מסינגל פולק-רוק שחוק? הלהיט הכי גדול של קנזאס הוא שיר פשוט, שהקשר בינו ובין רוק מתקדם הוא כמו הקשר של איאן אנדרסון לכת הסיינטולוגיה. ההצעה שלי: באלבום 'לפטאוברצ'ור' מ-1976 היו לפחות שלושה קטעים שהיה אפשר לקחת, כאשר השאפתני מכולם הוא 'מגנום אופוס'. אבל מי רוצה להכניס יצירת פרוג בתוך אוסף פרוג? זה מגוחך, וזה לא ימכור מספיק עותקים.

8) קולוסיאום - דה קטל (The Kettle)

'דה קטל', הסינגל שפתח את האלבום הקלאסי 'ולנטיין סוויט' של קולוסאום מ-1969, זכה לעדיפות על חשבון יצירת הנושא הפרוגרסיבית למהדרין. במקום ללכת על שיר רוק משעמם, היה צריך לקחת את הפרק הראשון מתוך הסוויטה באלבום הזה, באורך 6 דקות.

9) אוריה היפ - ג'יפסי (Gypsy)

ג'יפסי הוא קטע פרימיטיבי מתחילת הדרך של ההיפסטרים, לא לגמרי פרוג. לא ברור מדוע נכנס. עדיף בהרבה לקחת את 'דה ספל' (The Spell), הקטע הסוגר את 'דמונס אנד וויזרדס' מ-1972, או את 'סליסברי' מ-1971, קטע יומרני באורך 16 דקות תמימות. כך או כך, מה שנבחר לא מזכיר שום סוג של רוק מתקדם.

10) ארג'נט - הולד יור הד אפ (Hold Your Head Up)

להקה זניחה למדי, שהוחדרה לאוסף שבו לא הוזכרו שמם של קינג קרימזון, פינק פלויד, פרנק זאפה, ואן דר גראף ג'נרייטור, רנסאנס או אפילו דרים ת'יאטר (שנכנסו לאוסף המרובע). זה שיר שולי שאמנם מכיל סולו אורגן נחמד, אבל לא ברור איך השתרבב לאוסף שמתיימר להציג את השמנת של הפרוגרסיב.

11) טראפיק - פייפר סאן (Paper Sun)

זה היה הסינגל הראשון של טראפיק (1967), ובוודאי שאינו מייצג את התקופה הפרוגית של סטיבי ווינווד ועמיתיו. החלטה עריכתית נכונה היתה ללכת 4 שנים קדימה, אל האלבום Low Spark ולהוציא משם את שיר-הנושא, באורך תריסר דקות. אבל בדיסק אין מקום לדברים כאלה.

12) הוקווינגד - סילבר מאשין (Silver Machine)

שיר מטופש של להקת פסיכדליה, שנגעה ברוק המתקדם רק פה ושם. הדרך הנכונה לחוות אותה הוא ללכת לאלבום 'ספייס ריצ'ואל' או לבחור משהו מתוך 'לוחם על קצה הזמן' מ-1975. אופציה שפויה יותר: לוותר על הוקווינד בכלל, שמתאימה יותר לאוסף פסיכדליה.

13) אדגר ווינטר גרופ - פרנקנשטיין (Frankenstein)

בשלב זה, המאזין כבר רגיל בבחירות עריכתיות תמוהות. אבל זהו שפל מסוג חדש - מי לעזאזל הוא אדגר ווינטר? מסתבר שהוא, כצפוי, לא קשור בשום צורה לרוק המתקדם. החשיבה של עורכי האוסף: א) היה לו להיט במקום ה-1 במצעדים; ב) הוא ניגן על סינתיסייזר. המסקנה? הוא יביא קונים לאוסף. היה צריך להעיף אותו החוצה בבעיטה.

14) גונג - פרפקט מיסטרי (Perfect Mystery)

אולי הקטע האלגנטי והשנון ביותר באוסף. באוסף המרובע של 'וונדרס סטוריס' נכלל קטע ייצוגי יותר, 'אויילי וויי' (Oily Way) מתוך האלבום הקלאסי איינג'לס אג. אבל אולי עדיף היה לתת ללהקה כמו גונג קצת יותר זמן (וכבוד): 'זירו דה הירו', מתוך האלבום 'פליינג טיפוט', קטע באורך 9.5 דקות.

15) ברקלי ג'יימס הרווסט - מוקינגברד (Mockingbird)

'מוקינגברד' היא בחירה נכונה ונדירה. במקרה זה, הסינגל משקף את הסגנון של הלהקה. השיר אמנם הצליח מסחרית, אבל הוא גם נופל להגדרה הפרוגרסיבית בקלות. אי אפשר לקחת מ-BJH את העיבוד התזמורתי היפה שברקע.

16) מאונטן - ננטאקט סליירייד (Nantucket Sleighride)

מי? מה? למה? איך? אף אחד לא יכול לטעון שהרכב הרוק הכבד האמריקני הזה (Mountain), שנוסד ב-1969, עיצב את עידן הרוק המתקדם. הסיבה ההגיונית היחידה שבגללה השיר 'ננטאקט סליירייד' נכנס לאוסף, היא בגלל שתחנת הטלוויזיה הבריטית ITV שילבה אותו כשיר-פתיחה במהדורת החדשות המיוחדת שלה בימי ראשון. אז מה היה צריך לעשות? להשאיר אותם בחוץ, חד וחלק.

17) איירון באטרפליי - אין א גדה דה וידה (In A Gadda Da Vida)

לא רוק מתקדם, אפילו לא פרוטו-פרוג (פרוג פרה-היסטורי). סתם שיר רוק מפורסם. לא היה צריך להיכנס לאוסף. לפחות צלחנו את הדיסק הראשון.

הדיסק השני באוסף הכפול

מדבקה שיווקית המופיעה
על עטיפת המארז 1) פוקוס - הוקוס פוקוס (Hocus Pocus)

העובדה שהקטע הזה נכנס בדקה ה-90, בגלל פרסומת המונדיאל של נייקי, מדברת בעד עצמה. עצם המחשבה, שאוסף פרוגרסיב היסטורי רוכב על הצלחתה של פרסומת לנעליים, היא מדכדכת. עד כמה ש'הוקוס פוקוס' הוא קטע חביב, הוא לא ממש מייצג את הרוק המתקדם הסימפוני שפיתחה פוקוס כבר ב-1971. קטעים אחרים, כמו ''איראפשן'' או ''המבורגר קונצ'רטו'', מציירים את התמונה האמיתית. 'הוקוס פוקוס', יש להודות על האמת, הוא רק בדיחה - בדיוק כמו האוסף הכפול הזה.

2) פיטר גבריאל - סולסברי היל (Solsbury Hill)

לא צריך להיות פרשן מוסיקלי בכיר בשביל להבין שמדובר בהונאה. 'סולסברי היל' הוא סינגל פופ שהתווסף לדיסק בגלל שמכר עותקים רבים. פיטר גבריאל אכן השפיע בצורה בולטת על עידן הרוק המתקדם כאשר היה חבר להקת ג'נסיס עד עזיבתו ב-1975. הסינגל הפופי הזה שייך לעידן אחר לחלוטין, והכללתו באוסף רוק מתקדם היא מעשה של ציניות כלכלית. על הייצוג המחפיר של ג'נסיס במארז זה נרחיב בנפרד. כאמן סולו, אין לגבריאל מקום באוסף זה.

3) אמרסון לייק ופאלמר - תרועה לאדם הפשוט (Fanfare For The Common Man)

אפשר להתווכח אם 'תרועה לאדם הפשוט' הוא הקטע שאיתו חברי ELP ירצו להיזכר עבור הדורות הבאים (מתוך האלבום וורקס מס' 1). אין עוררין על כך שהסינגל הצליח מאוד באנגליה, וזכה לככב כנעימת-פתיחה של כמה וכמה תוכניות טלוויזיה. בשלב זה, הצרכן עלול לתפוס שמה שמעניין את יוצרי האוסף הוא לא איכותו המוסיקלית של הקטע, אלא מידת החשיפה הטלוויזיונית שהוא קיבל. עשרות קטעים אחרים היו יכולים לייצג את הלהקה בצורה טובה יותר, ביניהם אחד הפרקים מ'קארן איוול 9', היצירה 'טרילוגיה', קטע מתוך 'תמונות בתערוכה', כל אחד מן הקטעים בצד הראשון של אלבום הבכורה, או קטעים נבחרים מתוך 'טרקוס'. אבל לפחות הם לא השתמשו שוב ב'לאקי מן' המאוס. באוסף המרובע, למרבה התדהמה, אפשר למצוא את הסינגל הפופי 'פרום דה בגינינג' - ושיא השיאים הוא 'טאץ' אנד גו' של אמרסון לייק פאואל. לטיפשות אין גבול.

4) מריליון - קיילי (Kayleigh)

בלאדת-פופ שאין בינה ובין רוק מתקדם כל קשר מוסיקלי, ולו קלוש. זה מה שרוצים להלעיט אותנו? בחירה עלובה זו היא הוכחה נוספת לכך שרוק מתקדם זה לא משהו שחברות תקליטים גדולות מסוגלות להבין. כיצד להיט רדוד שכזה יכול להצית התלהבות כלפי הז'אנר הפרוגרסיבי בקרב מאזינים חדשים? כמעט כל אחד מן הקטעים מאלבום הבכורה של מריליון (תסריט לדמעת ליצן) היה יכול לשמש תחליף ראוי ל'קיילי' הנדוש.

5) רר בירד - סימפת'י (Sympathy)

נכון, זה השיר הכי מפורסם של רר בירד (1969). אבל כף רגלו לא אמורה לדרוך באוסף פרוג. מה כל כך מסובך לקחת את הקטע 'אז יור מיינד פלייז ביי', מהאלבום בעל השם הזהה מ-1970? אה, שכחנו: הוא ארוך מדי בשביל לדחוף 3,981 אמנים בדיסק אחד. הרוק המתקדם יכול לתבוע את כל חברות המוסיקה בעולם על אפליית-אורך.

6) ג'נסיס - דה סרפנט (The Serpent)

צריך לתת קרדיט לעורכי האוסף על כך שהם לא מפסיקים לזעזע, כל פעם מחדש. צריך להיות אדם קר-רוח במיוחד בשביל להתחמק עם בחירה כל כך מגוחכת כמו 'דה סרפנט' של להקה גדולה כמו ג'נסיס. הקטע הופיע באלבום הבכורה המשמים שלהם. לא רק שמדובר בקטע זניח שלא השפיע על אף אחד, אלא שבאוסף המרובע של 'וונדרס סטוריס' אין אף קטע של ג'נסיס. ההסבר האפשרי היחידי למחדל: חברת 'יוניברסל' לא מחזיקה בזכויות על אף אחד מאלבומיה הפרוגרסיביים של ג'נסיס. ועדיין זה לא תירוץ לפיאסקו האדיטוריאלי הזה, שמצטרף ל'סולסברי היל' של גבריאל.

7) גולדן אירינג - ריידר לאב (Radar Love)

עוד להיט, הפעם של להקה הולנדית מצליחה. 'אהבת רדאר' לא קשור כלל לרוק מתקדם, אבל נכנס למקום גבוה במצעדים ולכן נכלל כאן. רק הכפתור delete נחוץ כאן. כדי לא לחזור על עצמנו, בואו נמשיך הלאה.

8) ג'ון אנד ונג'ליס - איי היר יו נאו (I Hear You Now)

אין שום קשר לרוק מתקדם. אין שום קשר לכלום, האמת. הקטע כל כך שמנוני עד שהוא מחליק מן הדיסק ונוטף על הרצפה. רצוי לנגב במטלית רכה, עם מעט סבון-כלים. זה המקום לציין שגרסאות מוקדמות של האוסף כללו את 'ארבעת הרוכבים' של להקת אפרודייטיס צ'יילד, מהאלבום הראוי-לכשעצמו ''666'' בו השתתף ונג'ליס לפני שהתפחלץ.

9) המודי בלוז - קווסצ'ן (Question)

אפשר להגיד תודה שלא נכנס גם לכאן הלהיט הנצחי 'נייטס אין ווייט סאטין'. אבל 'שאלה', סינגל מ-1970, הוא לא בדיוק הקטע המייצג עבור חובבי המודיז. מה שבטוח, אי אפשר שלא להכניס כאן קטע כלשהו מתוך Days of Future Passed בלי להתעלם מן ההיסטוריה של הרוק המתקדם באנגליה. הבחירה המודעת להתעלם מן האלבום המכריע הזה באוסף, היא עדות נוספת לאי-נחיצותו של המוצר הסופי.

10) סטרובס - ליי דאון (Lay Down)

בשלב זה באוסף, המאזין כבר משוכנע לחלוטין שהוא קנה בטעות אוסף רוק קלאסי לחובבי שירים פשוטים מאוד. רוג'ר דין היה צריך להאזין לרצועה הזאת בדיסק כדי להבין, שהוא תרם את הציור לאלבום הלא-נכון. במקום 'ליי דאון' השחוק, היה אפשר לבחור את אחד הקטעים מ'גרייב ניו וורלד' של להקת סטרובס, מייצגת ז'אנר הפרוגרסיב פולק (Prog-Folk), ולצאת בסדר מהסיפור הזה.

11) מנפרד מאן ארת' בנד - ג'ויברינגר (Joybringer)

הקטע הכי פחות פרוגרסיבי באלבום המצוין 'סולאר פייר' (Solar Fire) משנת 1973. למען האמת, זה עוד סינגל מעורר-בחילה שעוצב בשביל תחנות רדיו, לא בשביל אנשים אמיתיים. אז הבחירה ההגיונית היתה הקטע הפותח (''פאדר אוף דיי, פאדר אוף נייט''), אבל הוא נמשך כמעט 10 דקות ועורכי האוסף ממהרים מדי. בכל זאת, היה אפשר לקחת את ''סאטורן'' מאותו אלבום ולהסתדר עם 6 וחצי דקות.

12) ריק ווייקמן - קת'רין אוף ארגון (Catherine Of Aragon)

בחירה הגיונית לחלוטין, שמאירה באור קודר את שאר הבחירות ההזויות שנעשו בשני הדיסקים. ווייקמן הוא דמות קריטית בעיצוב הדמות הציבורית של הרוק המתקדם, וזהו אלבומו המשפיע ביותר (6 נשותיו של הנרי ה-8), לטוב ולרע. אין תלונות כאן, וצריך להיות הוגן: אין הרבה ברירות כשמדובר בווייקמן. מה שכן - מוזר פתאום לשמוע קטע פרוגרסיבי באוסף הרגרסיבי הזה.

13) קרוואן - דה לאנד אוף גריי אנד פינק (The Land Of Grey and Pink)

אם שיקולי אורך לא היו משחקים תפקיד בעולמו המיושן של הדיסק הפיזי, אז היצירה 'ניין פיט אנדרגראונד' היתה נכנסת לאוסף, על כל 22 דקותיה. אבל אנחנו מקבלים כאן סחורה סוג ב', במקרה הזה סינגל פושר שלא באמת משקף את התרומה המוסיקלית של להקת קרוואן לעולם, ואפילו לא את אופיו של האלבום 'בארץ האפור והוורוד'. חבל, אפילו חבל מאוד.

14) אלקטריק לייט אורקסטרה - אוברטורה 10538 (10538 Overture)

חיקויי ביטלס לא היו הצד החזק של הרוק המתקדם. באלבומם הראשון, רבים מן המבקרים האשימו את ELO ב''השראה'' ביטלסית מוגזמת. כיום אפשר להבין אפילו טוב יותר עד כמה הטענה הזו נכונה. בהמשך דרכם, הגיעו חברי ELO להישגים רציניים יותר. היה אפשר לקחת משהו מ''סימפוניית אלדוראדו'' בלי לדאוג, או אפילו הקטע האחרון מתוך האלבום 'ביום השלישי' מ-1973, על בסיס יצירה של המלחין הקלאסי אדוארד גריג.

15) רוקסי מיוזיק - וירג'יניה פליין (Virginia Plain)

לא בטוח שאפילו חברי להקת רוקסי מיוזיק היו רוצים לראות את עצמם בתוך אלבום אוסף של אמני פרוגרסיב. אבל מה שכן בטוח: בהתאם למסורת המופרכת שפיתחו עורכי האוסף, גם הקטע הזה (ניחשתם נכונה) לא מצליח למצוא אפילו קשר עקיף למשהו שאפשר לכנות ברצינות פרוג-רוק. מה היה צריך לעשות במקרה זה? לא להכליל את רוקסי מיוזיק בפרויקט, חד וחלק.

16) ווישבון אש - ג'ייל בייט (Jail Bait)

למה ללכת על השיר הזה מ-1971 אם יש את האלבום המוצלח 'ארגוס' מ-1972? ב'ארגוס' יש לפחות 2-3 קטעים פרוגרסיביים סבירים. שוב זכה כאן להעדפה הסינגל שיצא למצעדים; שוב יוצאים המאזינים בהפסד: בקצב הזה, הם לעולם לא יצליחו להבין מה זה פרוג-רוק, ולמה זה שונה (אם בכלל) ממה שהם רגילים לשמוע בתחנות רוק קלאסי.

17) אנדרו לויד וובר - קפריצ'יו של פגניני (Pagianini Caprice In A Minor No. 24)

הבדיחה העצובה שמסיימת את הדיסק השני באוסף המזוויע היא לא פחות ולא יותר מאשר קוריוז. מלחין המיוזיקלס המצליח שלח ידו בפופ קלאסי על גבול הדיסקו, באלבום 'וריאציות' מ-1978. התוצאה היא שטות קלילה ובלתי-מחייבת, שאף מוסיקאי בעל גזע מוח פעיל לא הושפע ממנה בעידן הרוק המתקדם, לפניו או אחריו.

לסיכום, האוסף 'וונדרס סטוריס' הוא מארז מבחיל, טיפשי, טועה ומטעה, ציני, ממוסחר, מנותק מכל הקשר מציאותי, ראוי לגריסה, מיותר באופן בלתי נתפס, מזיק ברמה גלובלית, בלתי נסלח ברשלנותו, לא ראוי לאוזן אדם חושב, משפיל עמוקות ומעליב בצורה בלתי-הפיכה את התבונה ההיסטורית המינימלית. עכשיו כבר אסור להשתמש בדיסקים פיזיים כשבאים לערוך אוסף רוק מתקדם רציני. בעידן הדיגיטלי של הורדות מהירות, הארד-דיסקים גדולים ונגני מדיה מתקדמים, ניתן לערוך אוסף דיגיטלי מוצלח, תוך התעלמות מכוונת ממגבלות האורך והאריזה של הקומפקט-דיסק הנכחד. היעדרם של פינק פלויד, קינג קרימזון, ג'נטל ג'ייאנט (ובמידה מסוימת, גם ג'נסיס כפי שהפרוג מכיר אותה) אינם הסיבות המהותיות לכישלון המהדהד, אלא עריכה צינית וגרועה במיוחד, על טהרת הסינגל השיטחי והממוסחר.

הציון: 4/10